אני לא יודעת אם יוצא לכם לראות "חתונה ממבט ראשון", אבל יש שם בחורה אחת בשם רותם. והבחורה הזו הפכה לסוג של קובייה הונגרית רגשית שכל צופי התוכנית מנסים לפתור. "מה יש לה זאת?" מסמסת לי חברה שלי, "למה היא מתנהגת אליו ככה?" "איזו קוקייה", כותבת חברה אחרת, "בחיי, האישה הזו לא מאוזנת". ולא רק החברות, אלפי טוקבקים ברשתות החברתיות טרודים בשאלה הזו - איך קרה שבחורה שנראתה קודם כל כך מוצלחת ונורמטיבית הפכה למכשפה שלא מפסיקה לאמלל את בן זוגה ולייצר איתו יותר ריבים ומחלוקות מכפר במשולש?
על פניו, רותם היא האישה השיפוטית והביקורתית בהגזמה. הטייפ המאוד שכיח של הסוהרת, המסרסת, המקטינה. הנסיכה על העדשה, שתמיד תחפש את האבן הקטנה והקשה שמפריעה לה וששום דבר לא מספיק טוב בשבילה. זו האישה שנוזפת בבן זוגה שילך להחליף לנעליים אחרות שנייה לפני שהם יוצאים מהבית, גוערת בו בציבור שהוא לא שאל אותה מה בא לה לשתות לפני שהוא הזמין לשניהם צ'ייסרים של וודקה.
רובנו מכירים את האישה הזאת. אני אישית פגשתי בה בכל נקודה בחיי, בצבא, באוניברסיטה, בערבי חברים שבהם הידיד הביא את בת הזוג החדשה ואני נחרדתי לגלות שהבחורה הזו, שהוא תיאר כפיה קסומה ותמימה, מסננת לו מזווית הפה, "אבל אלון, אמרנו שאתה לא שותה יותר מבירה אחת, ותנגב את הטחינה כבר מהידיים". יותר מאוחר, הוא התחתן עם הסוהרסנית הזאת, ומאז היא כל הזמן נהגה לבקש להחליף את החדר בבית המלון כשהם היו נוסעים לחופשות. "אישה ששמחה להיות איתי בחופש", הוא אמר, "לא הייתה מתעסקת באובססיה בשקע הרופף שליד שולחן הכתיבה". יותר מאוחר הוא התגרש ממנה, ואז הסביר שאישה מהסוג הזה מביאה את זה על עצמה. "קודם אתה מחלה את פניה ומרצה אותה", אמר, "ואחר כך נוקם בה על שהפכה אותך לנרצע. זה סוג הזוגיות איתה - סוגד ובוגד".
כיאה לאישה מהסוג המתקן והמבקר, גם לרותם מחתונמי יש שלל הערות עריכה לבן העשירים הגבוה והחתיך ששידכו לה. אמנם החתונה שלהם הייתה מוצלחת, ואיך לא, כשהכלה אצילית וזקופה כמו סחלב והחתן נראה כמו דוגמן של סכיני גילוח. אבל כבר לפני ירח הדבש התגלעו סדקים ראשונים, כשרותם התלוננה בפני החתן שלה שהוא מחמיא לה יותר מדי. אני חושבת שזה היה השלב שבו התחלתי להתעצבן עליה. למה? בגלל תחושת הזכאות הזאת שחשבתי שיש לה אז, זכאות שיש רק לנשים יפות בצורה קלאסית, פריבילגיות של גנטיקה עם עצמות לחיים גבוהות שלא רק שרגילות לקבל מפל של מחמאות מבחורים, הן כבר מרשות לעצמן למאוס בזה.
בהמשך הדרך, רותם המשיכה להעיר לרונן על דברים קטנים יותר ויותר, היא שלטה בו ביד כל כך רמה שהתחלתי לחשוד שהשם רותם בא משורש רתמה, כמו המתקן ששמים על סוס אומלל ביפו. האפטרשייבים שלו הרגישו לה זולים, ואפילו כשהוא הביא לה פרחים, היא העבירה אותו חקירת אינטרפול של מי היה הרעיון לקנות אותם - שלו או של אמא שלו.
כל זה עשה רושם של בחורה שחושבת שהגבר שאיתו היא יוצאת הוא לא בן אדם שלם ומוכן, אלא סוג של הצעת הגשה. שזה מזכיר לי משהו שבן הזוג שלי אומר. "גבר שפוגש אישה ומתאהב? כל מה שהוא רוצה זה שהיא תישאר תמיד כמו שהיא. אבל כשאישה פוגשת גבר? היא אומרת לעצמה, 'הממ, לחומר הזה יש פוטנציאל, רק נעיף לו את חולצות הכפתורים המכוערות מהארון’”.
אני לא יודעת אם זה נכון, אלוהים יודע שאם הייתי אישה מהסוג המשביח הייתי כבר משליכה את חולצות הטוניקה של רן בחזרה לפנטומימאי הצרפתי שהן באמת שייכות לו, אבל אני כן יודעת שאחרי 14 שנה יחד, לא נותר לרן ולו חבר אחד מקאדר החברים שהיה לו כשנפגשנו. הנקודה היא שייתכן שהרצון לשנות את בן הזוג הוא אכן טיפה נשי במהותו, אבל אצל רותם זה כל כך קיצוני שזה הרגיש כמו מחנה חינוך מחדש בסין.
לקח לי זמן להבין: רותם לא לבד במשחק הזה. ולא, היא בטח לא הביץ' המנוולת שמנסים לעשות ממנה. זה מתחיל בעובדה שהיא בחרדה ניכרת מהמצלמות וכל כך חוששת שהיא יוצאת רע - שהיא יוצאת גרוע. וממשיך בזה ששידכו לה גבר ילדי, שהגיע ממשפחה מצליחנית וקרה ושאבא שלו ואמא שלו תמיד שפטו אותו וביקרו אותו. נכון, רונן באמת מבקש, כמעט מתחנן, לשחזר את חוויית הדחייה שקיבל בילדותו כמעט בכל אינטראקציה שלו עם רותם. בכל פעם שהיא מגזימה עם השפצורים שהיא מבצעת בבשרו החי, הוא מבצע אקט קטן של מרידה, הולך לטייל באמצע ירח הדבש במרקש ולא חוזר במשך שעות, או מעז לאכול קצת מהקציצות של אמא למרות שהוא קבע איתה שיאכלו יחד ארוחת שישי ויעשו קידוש. הוא הטינאייג'ר בקשר, הילד הנזוף שמרשה לעצמו לבעוט מדי פעם בסמכות של האמא הגדולה והמפחידה, ואז עף על עצמו כמה שובב וחצוף הוא. בכל פעם שהוא בועט, היא כועסת ומתאכזבת ממנו, ושוב הוא זוכה לחוויית הסירוס הנחשקת.
אבל נשים כמו רותם הן לא רעות. הן פשוט חולות שליטה. בעצם, הן בכלל לא אישה מסוג הסוהרת, אלא יותר טיפוס של מפיקה. היא מסודרת, יעילה ויש בזה אפיל גדול, בטח לגבר־ילד קצת אבוד או שכחן כמו רונן. איזה כיף זה ללכת אחרי המפקדת אקה הברווזה בעיניים עצומות ובלי לדאוג לשנייה איזו חולצה ללבוש היום בבוקר. התכונה הזו, של ההפקה והארגון המושקע, היא דווקא תכונה יפה. אני, למשל, חיה עם גבר שדי מפיק אותי. אבל הנה העניין, אני מעריכה כל דקה של המאמצים שהוא עושה בשבילי, כי את לא יכולה לבחור בגבר שיודע להרים לך חיים שלמים ואז להפוך אותו לקומיסר המרושע שאת מתלוננת עליו לחברות שלך, שזה משהו שכמעט כל גבר מזן היהודי הרדוף שהכרתי עולל לאשתו. גם זה די מקובע בתרבות הישראלית. גבר שקורא לאשתו "המפקדת" ואומר לחבר, "היא בחיים לא תיתן לי לצאת לערב פוקר, אתה יודע שאני בכלא איילון, אחי". ואלוהים, איך אני סולדת מסוג הגבר הזה, שמשתמש באשתו הבוגרת והאחראית כדי לצאת שובב, מגניב, רוח חופשייה על חשבונה. אני די חושדת שרונן מעולל את זה לרותם לא מעט, ופשוט המצלמות לא מראות את זה.
בגלל זה היא כל כך משתוללת בכל פעם שהוא אומר משהו הכי קטן, כי היא יודעת כמה זה קל לו להפוך אותה לכבדה ולמבאסת. לנודניקית שאוסרת עליך לאכול קצת חומוס רק כי קבעתם ארוחת שבת. אף אחת לא רוצה להיות אבן הריחיים של הקשר, סופרת החומוסים, קלגסית הזמן הטרחנית, ולכן זה מטריף כל כך שאיזה גבר מוציא את זה ממך כדי לקבל רווח טהור בשביל עצמו. ומה הרווח הזה? אתה נשאר הצד הקליל והכיפי בקשר, וכולם מרחמים עליך. גברים מהסוג הילדי מאוד רוצים שירחמו עליהם, שהחברים שלהם יגידו, "מסכן, תפס ביץ' רודנית". הרחמים של הסביבה מתקנים לגבר הפגוע מילדות את חוויית הילד הנטוש והמאכזב שההורים שלו נתנו לו. הנה, כולם רואים אותך, דואגים לך בגלל האישה הגדולה והרעה שמחמרת בך ומסרסת אותך, אתה כבר לא הילד השקוף שהיית פעם.
האם רותם לא הייתה מוותרת על הקונטרול פריקיות שלה אם היו משדכים לה גבר שמעורר בה אמון? הרי מה זו האנינות המרגיזה הזו שלה, שגרמה לי לחשוב בהתחלה שהיא מפוצצת מתחושת זכאות ועליונות? אלה לא תעופה עצמית ולא יהירות, כמו שחשבתי, זה כולה רגשי נחיתות פשוטים. היא צריכה להרגיש מיוחדת ורצויה כי אולי לא גרמו לה להרגיש ככה אחרי גירושי הוריה. היא בחרדה שישכחו אותה מאחור, או שיעשו לה עוול, בדיוק כמו שמדגים הפחד העצוב שלה מאיך שהיא יוצאת בטלוויזיה, שגורם לה לאסור על רונן לדבר איתה מול הצלמים ושלא באמצעות סמס. ומה עושה המשודך שלה עם הרצון שלה שיתחשבו בה ויזכרו את כל מה שהיא אוהבת? מתעלם בכוונה מקידוש ליל השישי שכל כך יקר לה, קונה לה גרברות תחנת דלק גנריות בצלופן בתור זר פרחים במקום להביא לה משהו ייחודי.
מערכות היחסים האלו, של הוד מעלתה ופנקס הקטן, הן כמעט תמיד לא מה שהן נראות מהצד. יש פה מישהו שמרוויח מלהוציא מהאישה את הסביבון המטורלל שמתקטנן על שטויות. אתה נשאר חזק ובשליטה, בזמן שהיא מרגישה שהיא הולכת ומאבדת את שפיות דעתה. רק הבוקר היא נשבעה לעצמה מול המראה שהיום היא תהיה רק רכה ונחמדה כמו שהיא באמת, והנה, רק שלוש בצהריים והיא שוב יצאה ביץ' מהגיהינום.
כשאני כותבת את זה, עוד לא ידוע לי אם בני הזוג נפרדו או לא. אני מקווה בשבילם שלא. הייתי רוצה שרונן כבר יוותר על ההתמכרות שלו לחמלה מהסביבה. אני גם מתפללת שרותם, שהיא לתחושתי חתיכת בחורה טובה, תלמד להפסיק למשטר גברים רק כי היא כל כך חרדה להיבלע ולהישכח בתוכם. כי זה מפחיד לתת להם הכל, לא כולם מעריכים, לפעמים הם פשוט לוקחים את כל הטוב והאהבה שלך וזוללים את זה כמו חומוס זול מקופסה. "אל תקראי לה קוקייה", אני מסמסת בחזרה לחברה שלי. וזה נכון, היא ציפור קטנה שעושה קולות של מינימום נשר רק כדי שיידעו שממנה אסור להתעלם.
