שקמה
אני לא מכיר את שקמה ברסלר. מעולם לא דיברתי איתה. הייתה איזו פעם אחת, בהפגנה קטנה שבה דיברה, לאחר שירדה מהבמה (בעצם שום במה. היא עמדה על גג המכונית שבה הגיעה) ונעצרה ממש לידי, שאמרתי לעצמי: נו, אולי תגיד לה שלום, תציג את עצמך, תגיד לה שאתה מעריך את מה שהיא עושה, אבל כרגיל במקרים כאלה – וגם במקרים אחרים – לא מצאתי בעצמי את האומץ לעשות צעד ראשון. "מה, אתה ילד? תתחיל עכשיו להציק לה ולעשות איתה סלפי? פדיחה", אמרתי לעצמי, והמשכתי לעמוד לידה עם הידיים בכיסים ולחשוב מחשבות מסוג, "נו, תגיד לה כבר משהו, מה העניין? תלחץ לה יד.
לא, בעצם זה סתם יציק לה. נו, לך תגיד שלום!"
וככה המשכתי לשוחח עם עצמי בשיקול דעת מרבי עד ששקמה סיימה לשוחח עם כל האנשים האחרים שניגשו אליה, עשו איתה סלפי, אמרו לה שהם מעריכים את מה שהיא עושה, ובסוף נסעה משם.
מאז המשכנו להיפגש ככה – היא מדברת, יורדת מהבמה, ואני אומר לעצמי דברים כמו "יום אחד אני אולי אגיד לה משהו" ומשתכנע, מצד אחד, שהאישה הזו, ולצידה כל מובילי המחאה האחרים, חייבים להנהיג פוליטית את המחנה הליברלי העצום, ומצד שני (אני מדבר עם עצמי די הרבה, כמו שאולי הבחנתם) ממש לא, הם לא פוליטיקאים, אין טעם שינסו להיות, וגם שקמה היא רק מה שהיא: אזרחית מודאגת.
זה היופי הגדול בשקמה ברסלר: שהיא בסך הכל אזרחית מודאגת.
כמה מודאגת? עד כדי כך שמשפחת ברסלר – ויש לה חמש בנות – כנראה לא יוצאת הקיץ לשום חופשה ביוון, כי אמא עסוקה מדי במחאה. והעבודה שלה כפרופסורית במכון ויצמן – נו, יש לי הרגשה שגם שם לא תירשם הקיץ התקדמות גדולה, כי הפרופסור נמצאת, רוב הזמן, במחאה ולא במעבדה.
ואני משוכנע שברסלר משלמת מחיר אישי לא פשוט על מה שהפכה להיות – שזה, בסך הכל, מה שכולנו הפכנו להיות: אזרחים מודאגים.
רק שבניגוד אלינו – וקצת כמו כל גיבורה ספרותית וקולנועית – שקמה ברסלר לא רק מבינה שמשהו רע מאוד קרה, אלא גם שואלת את עצמה מה היא מתכוונת לעשות בקשר לזה, ואז עושה.
למשל הולכת ברגל מתל־אביב לירושלים.
אני זוכר את הכרזתה הצנועה על הכוונה הזו. ברגע הראשון זה נשמע לי הזוי. אלוהים, אישה, 40 מעלות ו־400 אחוזי לחות בחוץ, מה קורה איתך? והיא רק אמרה למצלמה, בטון צונן ושקול, משהו כמו: זה ייקח כמה ימים ונצטרך לשתות לא מעט בדרך.
וכך היה. פלוס כמה עשרות אלפי ישראלים שהצטרפו, כי הבינו שגם הם יכולים וצריכים.
במידה רבה, זאת ההגדרה המילונית של מנהיגה. במידה אחרת, אין בברסלר שום דבר מהפוליטיקאית. הופעותיה הטלוויזיוניות לא מאוד מהוקצעות, אין בה כריזמה סוחפת, אין אינטרס, ספין, העמדת פנים. אין גם רצון גדול בחשיפה, האגו שלה מסודר, תודה.
וזה, אולי, מה שאני הכי אוהב בשקמה ברסלר: שהיא לא מתיימרת להיות שום דבר שהיא לא. יש מספיק ממה שהיא כן.
למשל, היא רהוטה. זה לכאורה עניין שולי, אבל זה לא; זה נדיר. בטח כאן ועכשיו. והיכולת הזו לנסח במילים מדויקות את תחושותיהם של רבים כל כך; והיכולת להפוך – בלי להתכוון – לאייקון, דגל מונף ביד אחת ומבט חמור, אסוף, אבל גם מלא תקווה בעיניים; והיכולת להישאר, לאורך זמן ארוך, חדה וחדורת מטרה, מבלי להסתכל לצדדים.
שקמה ברסלר היא כיום מנהיגה־שלא־ביוזמתה של מחנה עצום לא משום שהיא פוליטיקאית; משום שהיא לא. ועכשיו יש רק שתי אפשרויות: אחת, שהיא תחזור הביתה ולמעבדה, וניזכר בה מדי פעם בראיונות חג; והשנייה, שהיא תיקח את הדבר הזה לשלב ההכרחי הבא, הרותח בהרבה מ־40 מעלות בדרך לירושלים: לפוליטיקה.
כי המחאה, בסוף, תהיה מוכרחה להתכנס לתוך המשפך הפוליטי המטונף אם היא רוצה להשיג את הגביע הקדוש שלה ושלנו: את החוזה הישראלי החדש. ואני רוצה את שקמה ברסלר כמובילה פוליטית מסיבה אחת בלבד: שהיא, מן הסתם, לא מתאימה לזה.
אבל חוזה חדש מוכרח לכלול גם פוליטיקה חדשה. פוליטיקה ברסלרית: חכמה, רהוטה, ממוקדת מטרה, עושה ולא רק מדברת, לא ספינולוגית, לא ערימה מהבילה של שקרים שקופים.
פוליטיקה ברסלרית היא אנטי־פוליטיקה, והיא בדיוק סוג הפוליטיקה שצריכה להחליף את הנוכחית, שאם טרם הבחנתם, כבר לא מסוגלת לעשות כלום למען אזרחי ישראל למעט להתיש אותם.
פוליטיקה ברסלרית היא פוליטיקה של בנייה, של מאמץ, של שליחות ונחישות והתמודדות עם אתגרים גדולים, גם אם ייקחו זמן ויהיה צורך לשתות לא מעט מים בדרך.
אז מכיוון שאני כנראה לעולם לא אדבר עם שקמה ברסלר, כי ברגע האמת אני סתם אעמוד שם עם ידיים בכיסים, הנה דבר אחד שחשוב לי להגיד לה, וגם לכל יתר מובילי המחאה שתרומתם לא נופלת משלה:
בואו נתקדם, אתם יודעים לאן. כי הצד השני מתקדם כל הזמן, כולנו יודעים לאן. ומצד שני, בואו לא; הפוליטיקה תהרוג אתכם כמו שהרגה את סתיו שפיר ואיציק שמולי. ומצד שלישי, הרי אין ברירה.
יודעים מה? אני פשוט אמשיך לעמוד פה עם הידיים בכיסים. מה אני יודע.
גיא
גם גיא הוכמן הוא מהאנשים שעושים. בטרם הפך לסטנדאפיסט לאומי, הוכמן עשה – עדיין עושה – את הסרטונים הקצרים האלה שבהם הוא יוצא לשטח רותח כלשהו, ומסתלבט על, פחות או יותר, כולם ללא הבדלי – אבל בעיקר לנוכח הבדלי – דת, גזע, מין וקבוצת כדורגל.
אפשר לא לאהוב את זה (אם כי צריך להיות די קפוץ תחת בשביל זה), אבל פעם, מזמן, באיזה ג'וב שבו לא היה תקציב, נפגשתי עם הוכמן וביקשתי שיעשה לנו סרטון או שניים. הוכמן התלהב; האין־תקציב לא שינה לו בכלל, הוא פשוט רצה לעשות. בער לו. והוא הלך – גם אז היה קיץ לוהט – ועשה.
ולקראת סוף אותה פגישה הוא העיר לי, במלוא הכנות, שגדלה לי שערה על תנוך האוזן, שזו הערה אחת שמאה אחוז מהאנושות לא היו טורחים להעיר למישהו שמנסה להציע להם עבודה.
אבל הוא צדק, לעזאזל. ואהבתי אותו על זה. הורדתי את השערה ועברתי להסתכל מדי בוקר על האוזניים בעיניים הוכמניות יותר.
השבוע הוכמן נכנס לניתוח לאחר שלקה בסרטן האשכים. הפוסט שהעלה בנושא היה מצחיק ומרגש וברוטלי ומפתיע לא פחות מכל דבר אחר שעשה. כי הוכמן הוא פשוט אחד שעושה. אין לו שום דעה פוליטית שאני מסכים איתה, אבל יש לו – או לפחות היו – אשכים של בת יענה (מילים שלו) ורק איבר אחד גדול מהם; מצטער, גיא, לא מה שקיווית שאני אגיד. הלב.
רק תהיה בריא.
