הצילום הזה. לעזאזל, הצילום הזה. הוא לא יוצא לי מהראש מהרגע שראיתי אותו. אני מנסה להוציא אותו משם. יותר מזה: אני שולח אותו לשבת בספסל האחורי של הראש שלי ולהתכסות במשהו. והצילום מציית; הוא הולך ויושב מאחורה. אבל משם, מכוסה, מושפל, הוא ממשיך לא לצאת לי מהראש.
זה צילום איקוני שלא התכוון להיות איקוני; זה צילום לכאורה יום־יומי, רגיל, של הדבר הכי לא יום־יומי ורגיל שראיתי מאז שנדמה לי שאני חי במדינה דמוקרטית:
חמש נערות, אולי בנות 15־16, מצונפות במושבים האחוריים של אוטובוס, מכוסות צעיפים צבעוניים ושמיכות חוף לכל אורך גופן, בעליל בהלם כלשהו. מדובר בקו 885 של חברת "נתיב אקספרס" מאשדוד לכפר תבור, שעליו עלו הנערות – שקד רפפורט בת ב־15 וחברותיה מקיבוץ חצור – ביום ראשון השבוע בדרכן לכנרת, לאחר שהנהג אילץ אותן לשבת מאחורה ולהתכסות במשהו רק משום שעשו את שני הדברים שאסור יותר לעשות בו־זמנית במדינת ישראל: לבשו בגדים קצרים והשתייכו למין הנשי.
הבנות – הן יכולות היו להיות שלי או שלכם, סתם נערות ישראליות בחופשה באחד הימים החמים ביותר בשנה – מסוג הימים שבהן, בטח בדרך לים, לא הייתם לובשים שום דבר ארוך – פשוט יושבות שם, המומות, בספסל האחורי. הבנים שהגיעו איתן, אגב, הופרדו מהן ואולצו לשבת מקדימה, והנה הן מאחור, נראות לרגע כמו בובות חלון הראווה הגרוע ביותר בעולם: זה חלון הראווה של מדינת ההלכה – ביטוי שאני די לא סובל כי הוא תמיד נראה לי מוגזם, עוין, פאנקיסטי – אבל לא; לא מוגזם אפילו קצת, מתברר. הצילום הזה הוא כל מה שממשלת ישראל בראשות, ובכן, סמוטריץ', אורית סטרוק, בן גביר וגולדקנופף – רוצים שמדינת ישראל תהיה. והבנות האלה פשוט לא קיבלו את הממו לגבי הפיכת ארצן לישראליסטן, מדינת דת חשוכה. לא; הן טעו לחשוב שאנחנו עדיין במדינה ליברלית, חילונית לפחות ברמת החוק היבש, ובעיקר שוויונית ברמה המגדרית.
אז חשבו.
עכשיו גם הן יודעות.
הצילום הזה הורג אותי אולי בגלל הסמליות שבו: הנה ישראל הקודמת, ישראל של ילדותי והתבגרותי, ישראל של ים, חופש ורשת גימ"ל (סליחה, אני מהאייטיז), ישראל של פסטיבל צמח ופארק הירקון, ישראל של לעוף עם חברים לאילת או לכנרת ולקרוע את החיים רגע לפני שהחיים – והצבא – יקרעו אותך, ובקיצור: ישראל החופשית – ישראל הזו כוסתה כמו רהיט משומש והועברה לאחסון מאחור עד להודעה חדשה. וגם קיבלה הודעה מהנהג, שבישר לבנות: "זה שנוח לכן להיות עירומות זה סבבה... חאלס עם הטיפשות הזאת... אתן תגדלו ואולי תבינו שהחינוך שאתן גדלתן עליו זה החינוך הכי גרוע שיכול להיות. זו מדינת היהודים".
תודה על ההבהרה, נהגוס. מפתה לחשוב שזה רק אתה, מקרה בודד שבטח חוזר בערב למערה שלו בנהמות בוגה־בוגה – אבל זה לא; ממש לא מקרה בודד.
כי אחרי הצילום הזה; ואחרי שהילה פלג בת ה־21 מאשדוד, שביקשה לעלות לאוטובוס בעיר, סורבה בטענה שמדובר בקו לגברים בלבד; ואחרי שבתה של איריס אמית מאשדוד, שביקשה להגיע להופעה בירושלים, נזרקה גם היא לחלקו האחורי של האוטובוס והתבקשה לכסות את עצמה – אתם יודעים שהדבר הזה כבר כאן. אשכרה כאן. מקרים חד־פעמיים כאלה קורים עכשיו כל יום.
מצעד השפחות נראה לכם מוגזם? סתם מחאה מופרזת של "פריבילגיות תל־אביביות"? ובכן, מי השפחות עכשיו? אולי הילדות שלכם. אולי לא היום אלא מחר. אולי תחשבו פעמיים אם לתת להן לצאת מהבית למקום ציבורי למרות שחופש גדול, כי לכו תדעו מה ייאמר להן וייכפה עליהן, וכי החופש כבר ממש לא גדול. הוא הולך ומצטמצם כל הזמן.
כן, גם אני חשבתי לעצמי פה ושם שאולי הלכנו עם מחאת השפחות רחוק מדי. ובכן, מתברר שלא הלכנו בכלל. נשארנו במקום, בזמן שישראליסטן הלכה והתקרבה. ובזמן שחינכנו את בנותינו על רוזה פארקס, אליס מילר, מארי קירי וגולדה כראש ממשלה, והבהרנו להן שהן יכולות להיות כל מה שירצו - ישראליסטן הגיעה, העיפה אותן לספסל האחורי והבהירה להן: אתן לא תהיו מה שתרצו. אתן תהיו מה שאנחנו נרצה.
כן, השנה היא 2023 – אחרי הספירה – אבל מי סופר, בטח אתכן. ואם אתם נשים, אמהות, הורים לילדות, או רק גברים ישראלים, אתם אמורים, כמוני, למצמץ בתדהמה ובזעם מול התמונה הזאת ולזכור שמוסדות אקדמיים מסוימים בישראל כבר מפרידים בין נשים לגברים, שסמכויות בתי הדין הרבניים הולכות ומתרחבות, ושכבר נרשם מקרה שבו נהג אמבולנס סירב להעלות צעירה רק כי לבשה מכנסיים קצרים.
אה, וישנו גם המקרה של איילה ימין.
כתבתי על המקרה הזה לא מזמן: על הילדה איילה מקיבוץ צרעה, כיום בת 12 ואז בת עשר וחצי, שהצטרפה לקבוצת הכדורסל המעורבת של הפועל מטה יהודה כי ביישוב שלה לא היו מספיק ילדות להקמת קבוצת בנות, וכשהגיעה למשחק התבקשה לשבת על הספסל בשקט, כי הקבוצה היריבה, אליצור אפרת, סירבה לשחק מול בת.
איילה המושפלת ירדה לספסל בבכי, ובחצי השני של המשחק, אחרי התערבות האחראי מטעם המועצה המקומית מטה יהודה, הוכנסה למשחק בכל זאת, וכולם נשארו בחיים למרות ששיחקו מול ילדה בת עשר.
בעקבות המקרה פנה ארגון "ישראל חופשית" לאיגוד הכדורסל וביקש להפסיק לאפשר את הפרקטיקה הזו, שבה קבוצה יכולה לסרב לשחק מול קבוצה יריבה רק כי משתתפות בה ילדות. איגוד הכדורסל סירב וצידד בזכות ל"אורח חיים אמוני", תוך התעלמות, נניח, מאורח חיים חילוני.
משפחת ימין המשיכה ועתרה לבית המשפט, והחודש התקבלה תגובת איגוד הכדורסל לעתירה. ובכן, תנחשו מה; הם החליטו לבטל קומפלט את הקבוצות המעורבות ו"להשיב את ההפרדה המגדרית המלאה בין בנים לבנות", כפי שניסחו. פשוט ככה.
זה אומר שביישובים שבהם יש רק בת אחת או שתיים שמתעניינות בכדורסל, פשוט לא תהיה להן שום קבוצה לשחק בה. וזה אומר, כמו שמנסחת עדית ימין, אמה של איילה, ש"זורקים בנות לספסל האחורי של אוטובוס, את הבת שלי השאירו על הספסל רק כי היא נולדה בת – זה מפחיד, ולשם זה הולך".
החלטת איגוד הכדורסל, היא אומרת, היא ביזיון. "אני מבינה שההיגיון פה הוא שכל צד רואה את הצד שלו, אבל אם יש איזשהם חוקים, הם צריכים להיות הוגנים לשני הצדדים. עובדה שאין משחקים בשבת – למרות שלנו אישית יותר נוח להביא אותה למשחקים בשבת – מתוך כבוד. הייתי רוצה שאיגוד הכדורסל ינהיג שוויון אמיתי, לא בגללי אלא כדי לאפשר לכל ילד או ילדה להתנסות בכל דבר שירצה או תרצה. ואני לא מאחלת לאף אמא להיות לצד הבת שלה ברגע כזה של השפלה כמו שאיילה עברה".
רק תמשיכו לוותר להם באוטובוסים, וגם רגע ההשפלה שלכן, של בתכם, שלכם, יגיע בוודאות.
