בשיתוף JPPI המכון למדיניות העם היהודי
רק לפני כמה שנים קשה היה לדמיין שמדינת ישראל תדרדר אל סיפה של מלחמת אחים בגלל שאלת היחסים בין בית המשפט לכנסת, הדרך למינוי שופטים, או מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. אבל כך אכן קרה. הטלטלות הפוליטיות של השנים האחרונות והשסעים הקורעים את החברה הישראלית למרות, ובמידת מה גם בגלל המלחמה הארוכה והמתמשכת, מנבאים גורל דומה. כדי לבלום את האפשרות להתדרדרות למלחמת כל בכל, ראוי להסדיר לפחות את כללי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית. לשם כך נועדה חוקה רזה.
ד"ר שוקי פרידמןתמונה: באדיבות המצולםבראשית הייתה מגילה. מגילת העצמאות. היא לא הייתה, ועדיין אינה, מסמך בעל תוקף נורמטיבי. היא מסמך מלא השראה, מצפן היסטורי וערכי למדינה הצעירה, וגם למדינה בת ה-78 אבל היא לא תחליף לחוקה. היא הייתה, ועודנה, התחייבות לכונן חוקה. התחייבות שלא מומשה. מדוע בחרו בן-גוריון וכל דור המייסדים לבנות את יסודותיה של המדינה ללא חוקה? הסיבות הגלויות הן הקושי להסכים, כבר אז, על ערכי היסוד של המדינה, ותפיסתו של בן-גוריון לפיה אל לו לדור המייסדים, שמנה רק שיעור קטן מיהודי העולם שלתפיסתו בקרוב יבואו, לכבול את הדורות הבאים בנחושתיים חוקתיים, לפני שמדינת ישראל מתעצבת. ובנסתר, בן-גוריון האמין שכדי להקים מדינה צריך כמה שפחות מגבלות בירוקרטיות-משפטיות, כאלו שהן תכליתה של חוקה. על כן קבעה ״פשרת הררי״ כי החוקה הישראלית תכונן פרקים-פרקים, במשך השנים, עד שתתגבש לחוקה שלמה.
לבן-גוריון היה גם ערך אחר שיצר, טיפח והאמין שאם ייקלט בתרבות הממשלית של ישראל, ימתן את הצורך בחוקה: הממלכתיות. לממלכתיות פנים רבות. אבל בהקשר הממשלי, משמעה שמוסדות המדינה, נבחרים וממונים כאחד, מחזיקים בסמכויותיהם כפיקדון עבור הציבור כולו. לפיכך, הם חייבים להפעילן בהגינות, בענייניות, במקצועיות ובלא משוא פנים מגזרי או מפלגתי. הממלכה קודמת לאינטרס הצר ולמגזר. בן-גוריון פעל כך כשפירק, בניגוד מובהק לאינטרס הפוליטי שלו, את הפלמ״ח וגם כאשר החליט, שכדי לשמור על ״אחדות הנשק״, כלומר על צה״ל מאוחד ולא צבא מיליציות, אין ברירה אלא לירות אל ה״אלטלנה״. גם בן-גוריון וממשלותיו לא תמיד כיבדו את העיקרון הזה, אבל לאורך העשורים הראשונים של המדינה הוא היה מסגרת מנחה לפעולת השלטון.
אלא שהמדינה השתנתה, המערכת הפוליטית השתנתה וגם הממלכתיות איבדה מכוחה וזוהרה. הסיבות לשחיקתה רבות. החל מביקורת, מוצדקת לעתים, על היותה ממלכתיות שנועדה לשרת הגמוניה. זו של האליטה מייסדת המדינה. דרך הפיכתה של הפוליטיקה מערכת של הכרעות ולא של הסכמות, ועד לסקטוריאליות שאוכלת בפוליטיקה כל פה וממילא סולדת מרסן על היכול לנצל את בור השומן המדינתי לטובת הבייס. בתוך כך, גם המוסדות המשפטיים והערכיים של מדינת ישראל הלכו והתרופפו. יתר חקיקה, מול העדר כבוד למסורת. משפטיזציה שמנסה להחליף פעמים רבות בעל כורחה החלטות פוליטיות. רסנים של נוהג וכבוד לחקיקה ולחקיקת יסוד שנרמסו ועברו מן העולם.
המערכת הישראלית בסחרור. מזמן. הפתרון לכך הוא לא שבירתה ובנייתה מחדש, תוך ריסוק חלק מהמוסדות הקיימים. הדרך הזו, כפי שחווינו על בשרנו, הובילה לקרע חסר תקדים בעם. לסיפה של מלחמת אחים.
הפתרון הוא תיקון, ועיגון. קביעת כללי משחק, והמלכת הממלכתיות, הנובעת מהם ושזורה בהם, מחדש. הפתרון הוא חוקה רזה שתקבע את כללי המשחק הפוליטיים ואת מגבלות הכוח של כל אחת מהרשויות.
ראוי שנעשה תיאום ציפיות: הפתרון הזה אינו מטה קסם שישנה באחת את ישראל. הוא לא ירפא את כל חולייה של החברה, את שסעיה ואת התרבות הקלוקלת לעתים של המערכת הפוליטית. כינונה של חוקה רזה, היא לא הפתרון השלם לבעיותיה של החברה הישראלית. גם לא חוקה מלאה. ועם זאת, העדרה פוער חלל מתחת לבית המשותף שלנו. באין כללי משחק, וכבוד למסורת ומנהגים פוליטיים, כל דיון ציבורי או פוליטי וכל החלטה, מתחילים מחדש דיון על הפרוצדורה וגם ויכוח על מה שהוא לא לגמרי טפל, אבל גם לא העיקר.
חוקה רזה, שתעוגן בה גם הממלכתיות, תמתן את הסערה המתמדת הזו. היא תהפוך את היחסים בין רשויות השלטון למוגדרים יותר, ולכן נתונים פחות למשא ומתן מתמשך. היא תאפשר להמשיך בוויכוח הערכי הישראלי, אבל מתוך בסיס יציב ומוסכם לאופן בו יש לנהל אותו, משפטית וממשלית.
המריבה היא טבעה של מערכת פוליטית אנושית באשר היא. השלום, ההסכמה על הכל, הפשרה שתעצור כל ויכוח עתידי, אינם ברי השגה. אבל גם בתוך הכאוס הזה, יש מקום לקוות שאפשר למתן את הלהבות, כדי שלא יכלו את כולנו. זה מה שתעשה חוקה רזה. היא תביא (יותר) שלום ביננו.
ד״ר שוקי פרידמן הוא מנכ״ל JPPI, המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי ״פרס״.
בשיתוף JPPI המכון למדיניות העם היהודי
