צפו בריאיון עם הליצניות הרפואית טל שטיין (דר' טיל) ושושי אופיר באולפן ynet:
(צילום: שמיר אלבז, שחר גולדשטיין)
טל שטיין היא שחקנית וליצנית רפואית, ששם הליצנית שלה הוא דר' טיל. היא בת 54, נשואה ואם לשלושה וגרה בבני יהודה שברמת הגולן.
משנת 2013 עובדת שטיין בבית חולים פדה פוריה ובבית חולים זיו כליצנית רפואית ובמסגרת פרויקט "רופאי חלום" היא מלווה חולים סופניים, ילדים לניתוח, מבוגרים, קשישים בפרוצדורות שונות, בשנה האחרונה היא נכנסת גם למחלקות הקורונה.
4 צפייה בגלריה
"בהתחלה המשפחה שלי פחדה, אני לא. אני מתמגנת היטב, שומרת על מרחק בטוח ושומרת על הנהלים". טל שטיין ושושי אופיר בפעולה
(באדיבות: מרכז רפואי פדה-פוריה)
"אנחנו עובדים של בית החולים מטעם פרויקט "'רופאי חלום'", מסבירה שטיין. "יש לנו ימים, שעות, משמרות קבועות. בקורונה התחלנו לעבוד דרך מחיצה שקופה, תקשורת דרך תנועות, טלפון ועוד, רק אחר כך כשראו שיש צורך למטופלים התחלנו להיכנס לתוך המחלקות".
הקולגה שלה - שושי אופיר (56) היא ליצנית רפואית למעלה מ-17 שנים, בביה"ח פוריה וגם בביה"ח זיו בצפת, בעלת תואר שני בדרמה תרפיה נשואה ומתגוררת בכפר חרוב שבדרום רמת הגולן.
"התחלתי לעבוד במחלקת קורונה בגל הראשון, עבדנו אז דרך החלון, לא נכנסנו פנימה. בגל השני בתחילת אוקטובר כשהמצב הכללי של מאושפזי הקורונה, החמיר התחלנו להיכנס פנימה", מסבירה אופיר. "אני עובדת בעוד מחלקות בבית החולים, החל מהפגייה ועד למבוגרים, כולל גם ליווי לניתוחים, MRI, גסטרו, יולדות, חדרי לידה ועוד. בהתחלה המשפחה שלי פחדה, אני לא. אני מתמגנת היטב, שומרת על מרחק בטוח ושומרת על הנהלים".
4 צפייה בגלריה
"כשאנחנו נכנסות עם האף האדום הם יודעים לזהות שאנחנו ליצניות עם כל הקישוטים, שאנחנו משהו אחר משאר אנשי הצוות"
(באדיבות: מרכז רפואי פדה-פוריה)
לא ויתרתן על האף האדום והכובע אפילו שהציוד של מחלקת הקורונה מקשה עליכן שושי אופיר: "אנחנו בחיים לא מוותרות על האף האדום. כשאנחנו נכנסות עם האף האדום הם יודעים לזהות שאנחנו ליצניות עם כל הקישוטים, שאנחנו משהו אחר משאר אנשי הצוות. זה סימן ההיכר שלנו מחוץ למחלקת קורונה ובעיקר בתוך המחלקה".
אנחנו שומעים מה קורה במחלקות הקורונה. אנשים שלא מצליחים לנשום, מורדמים ומונשמים. איך אתן מתמודדות עם זה?
שושי אופיר: "באופן כללי בליצנות הרפואית אנחנו מחפשות מה כן טוב, מה כן עובד, במה הם כן טובים ומה כן מצליחים לעשות ומתחברים לזה כדי להגדיל מאוד את החלק הזה של האדם. כי אדם הוא לא רק חולה, יש בו גם חלק בריא ואנחנו מנסות להתמקד בחלק הבריא ולהגדיל אותו. אנחנו לא רואות רק את המונשמים, את הקושי את המחלה. אנחנו רואות את האנשים, את צחוק שלהם, את החיוך שלהם.
טל שטיין: "את בית המלון בו הם נמצאים, את כל מה שהם מקבלים בו. כן, אנחנו מבקשים מהם לדרג את בית המלון שהם נמצאים בו, הצוות מקבל מיליון כוכבים".
4 צפייה בגלריה
"יש תודה מאוד גדולה על זה שאנחנו נכנסות ונמצאות ממש איתם בתוך מחלקת קורונה"
(באדיבות: מרכז רפואי פדה-פוריה)
איזה תגובות אתן מקבלות?
אופיר: "לרוב הן טובות, הרבה מופתעים. יש הפתעה ושמחה גדולה. ואני מרגישה שיש תודה מאוד גדולה על זה שאנחנו נכנסות ונמצאות ממש איתם בתוך מחלקת קורונה. זה לא מובן מאליו להם, אולי לנו כן כחלק מהתפקיד שלנו. התגובות טובות ואוהבות וחמות, אנשים שותים אותנו לפעמים – ממש רוצים שלא נלך שם, שנישאר".
שטיין: "כשאנחנו פוגשים את המטופלים אנחנו מחברים בין העולם של בחוץ לעולם של בפנים. זה נותן להם תחושה מאוד טובה, זה סוג של חבר לדרך. והם מאוד שמחים".
4 צפייה בגלריה
"מאוד זקוקים לנו, זקוקים לחיוך, למישהו שיסיח את דעתם מהמצב בו הם נמצאים"
(באדיבות: מרכז רפואי פדה-פוריה)
מחלקות הקורונה יותר עצובות ממה שאתן מכירות בדרך כלל?
אופיר: "יש הרבה יותר בדידות במחלקת הקורונה, יש גם פחד, ממש פחד מוות רואים בעיניים של אנשים. ואין מבקרים, כמעט אין מבקרים, הם ממש לבד. הם לא יודעים לאן זה התפתח, רואים ששכן שלהם שהיה ממש בסדר בבוקר, פתאום בערב נעלם. אז יש פחד מאוד גדול".
"אני מרגישה שמאוד זקוקים לנו, זקוקים לחיוך, למישהו שיסיח את דעתם מהמצב שבו הם נמצאים", מסכמת אופיר. "מישהו שישחרר אותם ולו לכמה דקות מפחד המוות שרואים בעיניים שלהם. מרגישה שזה נחוץ מאוד למטופלים ולצוות".
