4 צפייה בגלריה
צמד לא שגרתי וחברות בנפש: השכנות סומיה גבן ואירית בן צור בפארק בשכונת בנית בלוד. מתארחות זו אצל זו ועושות הליכות משותפות
(צילום: יותם יעקבסון)
אירית בן צור (68) היא לא הדמות האופיינית שהייתם מצפים לפגוש בלוד, בוודאי לא בשכונת בנית, שרוב תושביה יהודים דתיים ואף חרדים ומקצתם מוסלמים. אבל, אם נמנעים מסטיגמות ומישירים מבט אל המציאות, מגלים שהיא גדולה ומורכבת. לוד, שממוקמת בטבור הגיאוגרפי של ישראל ובמרכזו של העימות הבין-דתי, התרבותי והעדתי, היא עיר שנהנית לנפץ דעות קדומות ולערבל אותן מחדש.
את אירית וסומיה גבן (43) פגשתי לראשונה ב-16 במאי, בעצרת יהודית ערבית נגד אלימות שהתקיימה בשיא ימי המהומות בסמוך לבית העירייה הישן, ביוזמת תושבי העיר. באוויר עוד עמד ריח השריפה, במרחב פשטו הפחדים והחששות, ורק הרצון המשותף בהפסקת האלימות דרבן קומץ אזרחים אמיצים לצאת לרחובות, להניף שלטים ולצעוק "די!". בקהל הזה בלטו בקשר הקרוב ביניהן אירית וסומיה, צמד לא שגרתי – זו עם השיער האדום הבוהק, החזות האשכנזית, השרוולים הקצרים והצווארון הפתוח, וזו המוסתרת בשכבות בגדים, עטויה מכף רגל ועד ראש בלבוש מוסלמי מסורתי.
אירית עברה להתגורר בלוד לפני כשמונה שנים. "קודם לכן נדדתי בין מקומות", היא מספרת ומונה ביניהם את תל אביב, ניו-יורק, רעננה וגבעת אולגה. ללוד הגיעה כי חיפשה מקום זול, קרוב יחסית לתל אביב. "הגעתי להתרשם מהעיר, אהבתי את מה שראיתי – את טשטוש הגבולות בין אוכלוסיות - והחלטתי להישאר". היא ראתה בלוד הזדמנות גדולה: "בעבר, הרגשתי זרות רבה כלפי אישה שלבושה כמו סומיה, או אישה הלבושה כחרדית. הסממנים התרבותיים הרחיקו אותי. אבל כשמכירים מקרוב זה אחרת".
את ביתה רכשה אירית מיהודי, אך לאחר שעברה אליו קיבלה איומים מפורשים, שאם תחליט לעזוב ותמכור לערבי "ירדפו אחריי עם סכין בכל הארץ". זכור לה במיוחד שכאשר הזמינה שמאי להעריך את שווי הדירה, אחד הדברים שבדק, ולפיו חישב גם את ערך הבית, היה מספר התושבים הערביים בשכונה.
סומיה, שמתגוררת במרחק כמה בתים מאירית, נולדה בלוד למשפחה השורשית של אביה, ששמרה על רצף מגורים בעיר. משפחתה של אמה עקרה מלוד לעזה ב-48'. סומיה נולדה בשכונת נווה ירק, אחת השכונות הצפוניות בעיר, שם גם הקימה משפחה. לימים עברה עם משפחתה לרמת אשכול, מוקד המהומות הבין-דתיות ואחת השכונות הקשות בעיר. כשבעלה והיא החליטו לעבור לשכונת בנית נתקלו בקשיים גדולים ברכישת דירה. פעם אחר פעם ענו למודעות ובאו לראות נכסים, ופעם אחר פעם ניצבו מול בעל בית יהודי שגמגם והדף אותם משגילה כי הם ערבים. שוב ושוב הם שמעו: "אין לי בעיה עם ערבים, אבל זה הסיכום עם השכנים".
הסתתרו מהפורעים זו בבית זו
החזיתות של רבים מהבתים ברחוב בו מתגוררות השתיים מעוטרות בגיבוב של מצלמות אבטחה, שלא היה מבייש מתקן בטחוני מסווג. ממה החשש? – כל דייר וסיבותיו. בשני קצותיו של הרחוב פועלים בתי מדרש, אולם לאורכו מותקנים עדיין קישוטי רמדאן, סממנים המצביעים על אופיה המעורב של השכונה. מגדל מים גדול חולש על הרחוב, מעין תזכורת סמלית לכך שכולנו, יהודים וערבים, נזקקים למים כדי לחיות.
בביתה של אירית חצר קטנה. כשרכשה אותו ביקשה מבעל הבית את פרטיו של הגנן שטיפח את הגינה, אך כל שהוא ידע לספר היה שהאיש עבר דירה, לגור בסמוך אליה, באותו רחוב. חדורת מוטיבציה החליטה אירית לאתר אותו, גם אם תצטרך לדפוק על כל הדלתות בבתי השכונה. אולם את אחת הדלתות הראשונות פתחה סומיה, אשתו של מאהר, הגנן. כך הכירו, וכל השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. "כשהלב נפתח – גם הבית נפתח", מסבירה סומיה את הקשר עם חברתה אירית. "אם אפשר להתחבר לנפש אפשר להתחבר דרכה גם לתרבות".
אירית חיה בגפה. היא שחקנית, מורה לריקוד, מחברת ספרים ומלהטטת במילים. סומיה, אם לשבעה, למדה עד כיתה ח' ורק לאחרונה השלימה תואר במדעי החברה והרוח. בעבר עבדה כמתורגמנית בבתי המשפט וכיום היא מתנדבת בעמותת נע"מ, שעוסקת בקידום מעמד האישה בחברה הערבית.
בתקופת הקורונה השתיים התקרבו מאוד, וגם בסגרים יצאו פעמיים בשבוע לצעידה משותפת ולהתעמלות. אירית לימדה את סומיה תרגילי כושר, וסומיה התחייבה שתהיה גמישה ממנה. לא אחת המראה של שתיהן משוטטות יחדיו גורר מבטים משתאים.
כשהגיעו ההפגנות הסוערות גם אל הרחוב שלהן, שלחה סומיה את ילדיה להביא את אירית המפוחדת מביתה אליהם, שם היא נשארה למשך כל הלילה. למחרת, כשהלכו והתרבו המקרים של תקיפת מוסלמים בידי יהודים, דווקא סומיה ובני משפחתה החלו להביע חששות. אבל אז התייצבה אירית בביתם, ונשארה שם, להבטיח שאם יגיעו פורעים יהודים, היא תתייצב מולם ותבהיר שזהו בית יהודי
4 צפייה בגלריה
סומיה ואירית בסלון הביתי. אירית יצאה לחפש את הגנן ודפקה על כל דלת ברחוב. את אחת מהן פתחה סומיה, ומאז הן בלתי נפרדות.
(צילום: יותם יעקבסון)
בזכות החברות הקרובה הוזמנה אירית לארוחות האפטאר ברמדאן ולארוחת הבוקר המיוחדת בעיד אל-פיטר. אולם משהחלו ההתפרעויות בעיר אירית נתקפה בהלה. "ראיתי את כל ההיסטוריה היהודית, של רדיפות ופוגרומים, מתדפקת אצלי על הדלת. מאותה הסיבה קשה לי כל כך לשמוע על פורעים יהודים", היא משחזרת בעצב. סומיה הרגיעה אותה ואמרה שהאירועים ישארו מחוץ לשכונת בנית, אבל כשהגיעו ההפגנות הסוערות גם אל הרחוב שלהן, שלחה סומיה את ילדיה להביא את אירית המפוחדת מביתה אליהם, שם היא נשארה למשך כל הלילה. למחרת, כשהלכו והתרבו המקרים של תקיפת מוסלמים בידי יהודים, דווקא סומיה ובני משפחתה החלו להביע חששות, אבל אז התייצבה אירית בביתם, ונשארה שם, להבטיח שאם יגיעו למקום פורעים יהודים, היא תתייצב מולם ותבהיר להם שזהו בית יהודי.
אירית וסומיה מסכימות ביניהן על הסיבות שהביאו לפרוץ הפרעות: "יש אירועים שמשפיעים מיידית, ויש כוחות חבויים, שלא נראו עד עכשיו. הטריגר המיידי היה האירועים בשיח' ג'ראח ובמסגד אל-אקצא. זה התניע את המהומות בעיר, ואז מוסא חסונה, בן למשפחה מכובדת, נהרג והכול התפרץ. גם בעבר היו טריגרים, אבל הם לא גרמו למהומות בעיר. הפעם כן. כל התסכול והזעם התפרצו", מסבירה אירית.
סומיה מוסיפה הסבר משלה: "אנחנו לומדים עברית ואתם לא. לכם מנחילים לאורך שנים התעלמות מוחלטת מהתרבות שלנו, מההיסטוריה ומהדת שלנו. זאת התנשאות, ככה אנחנו מפרשים את זה. וראש הממשלה אומר: 'הערבים נוהרים לקלפיות', כאילו שזה דבר רע, שההליך הדמוקרטי מתקיים בכל המגזרים. עכשיו כולם מתחילים לשלם את המחיר. אם היה לי שרביט קסמים הייתי נותנת שוויון לכול התושבים. לא אכפת ערבי או יהודי. אנחנו, במגזר הערבי, מרגישים מושפלים. מרגישים שאנחנו לא מקבלים את הזכויות שלנו כמו שצריך.
"בתקשורת, ראש העיר רביבו מספר תמיד כמה מיליונים הוא השקיע בעיר, וזה נכון, אבל הוא לא השקיע אותם במגזר הערבי. תיכנס לשכונות הערביות; שכונה ס"ט, שכונת הרכבת, שכונת ורדה, שכונת שמיר ותראה בעצמך – הוא רק סגר את המעברים והכניסות. הוא כן עשה והשקיע, אבל רק במקומות שיש יהודים. סליחה, אדון ראש העיר, אתה לא השקעת מהכסף שלך ולא נתת מהכסף שלך. זה כסף שמגיע לכל אזרח ולכל תושב", אומרת סומיה.
אירית מסכימה: "במובן הזה, אולי טוב שהתעוררה המודעות למצב הבעייתי הזה, וכעת אפשר להתחיל לתקן. עיר מעורבת היא דווקא הזדמנות להיכרות עמוקה. ככל שמכירים זה את זה הפחד הולך ונעלם". והיא מוסיפה תובנה שהיא גם פלפול לשוני: "עברית וערבית מורכבות מאותן אותיות: אנחנו מעורבבים. אין אפשרות להפרדה בינינו. זה ערבוב גורלי. בתוך העברי והערבי נחבאות מילים קשות: רעב, בערות, בערה, עברות, אבל יש גם ערבות הדדית ויש דיבור ערב ויש אפשרות להעביר מהעולם בערות, בערה ורעב. לא יהיה טוב כל עוד יש אנשים נבערים ורעבים. צריך לדאוג לכולם. אם נדאג רק לעצמנו דבר לא ישתפר. הקורונה באה והבהירה את זה מעט. צריך להסתכל על העבר, אבל להתבונן גם אל המעבר ולעבור הלאה".
4 צפייה בגלריה
אירית בן צור בהפגנה הספונטנית של תושבי לוד. הרצון המשותף בהפסקת האלימות דרבן את התושבים לצאת לרחובות.
(צילום: יותם יעקבסון)
4 צפייה בגלריה
סומיה מניפה שלטי דו-קיום בהפגנה. "אם היה לי שרביט קסמים הייתי נותנת שוויון לכול התושבים. לא אכפת ערבי או יהודי".
(צילום: יותם יעקבסון)
ילדים יהודים נמלטים מפניה
שתי החברות מתארות מרקם חיים מורכב, עדין ומכבד, שמתקיים בלוד. "כשגרתי ברמת אשכול, ליד הרבה שכנים מהגרעין התורני, הייתי נוסעת בכל יום כיפור עם כל המשפחה לקרובים בשכם, לא להפריע", מספרת סומיה. אירית מספרת על מוזיקה קולנית שמושמעת לעתים קרובות בשכונה "אבל מי אני שאלין על כך? אני באתי לגור כאן. חוץ מזה, כשאני שרה לעצמי בלילות ומתאמנת בתיפוף, אף אחד לא דורש שאפסיק. הם מכילים אותי ואני מכילה אותם. ככה צריך להיות".
מרקם החיים העדין הזה מוצא ביטויים יומיומיים רבים. כך, למשל, שתיהן מתארות את החשש שהיה להן מפני מכר דתי של אירית, שצעד לפניהן ברחוב. אירית חששה שיבחין בה ויבקר אותה על קשריה עם אישה מוסלמית, וסומיה חששה שיירתע מפניה או יגלה תוקפנות. אולם האיש כמו קרא את מחשבותיהן השתוקות, והסתובב אליהן כשחיוך על פניו. הוא בירך אותן ופתח בשיחה ארוכה עם סומיה. שניהם, כך התברר, היו חולים בקורונה והיו להם שפע חוויות להחליף.
אירית סיפרה בהתרגשות כיצד לפני כמה חודשים דפק על דלת ביתה ילד אתיופי שקרא לה לצאת לרחוב. בחוץ ניצבה זקנה עטויה נטלה, צעיף אתיופי מסורתי. היא לא דיברה עברית, אבל התעקשה שנכדה יעבור בכל בית ויזעיק את דייריו החוצה כדי לבדוק אם צרור המפתחות שהיא מצאה בגינה הציבורית שייך למי מהם. הצרור, התברר בסוף, היה שייך למאהר, בעלה של סומיה. אירית מביאה את הסיפור הזה כדי להמחיש את הכבוד והעדינות שקיימים במרקם החיים המשותפים: "אתה מבין? הדבר האחרון שהיית מצפה מהאישה הזו הוא שהיא תתעקש למצוא את בעליו של הצרור, אבל זה מה שהיא עשתה".
בכל זאת, משהו השתנה בעיר מאז הפרעות. אירית וסומיה מעורבות חברתית ומכירות את הקולות המפויסים, הקוראים לתיקון, אבל הן עדות גם לפחד הגדול שנוצר ונשאר, פחד שלא היה קיים לפני כן. סומיה מספרת בעצב על ילדים יהודים שממש נמלטים מפניה כשהיא קרבה אליהם. לאירית יש עמדה נחרצת: "המגזר היהודי צריך לקחת מאה אחוז אחריות. תפיסת העולם שלי אומרת שכאשר שניים רבים, כל צד צריך לקחת מאה אחוז אחריות - אז ודאי כשאנחנו הרוב כאן, ואנחנו מנהלים את המדינה. עם תחושות קיפוח אי אפשר להתווכח. תראה את המחאה האלימה של 'הפנתרים השחורים' בשעתם, שטלטלה את המדינה. הערבים רואים מה קורה בשיח' ג'ראח ופוחדים שזה יקרה גם פה. בשכונת רמת אשכול, שבה סערו הרוחות, הם כבר מרגישים שהאדמה רועדת, כי לדעתם הגרעין התורני משתלט על השכונה. צריך לגרום לכל האנשים שחיים במדינה להרגיש טוב שהרי השכינה שורה רק במקום שבו מתקיימת שכנות טובה".
יותם יעקבסון הוא חוקר תרבות, מרצה, מורה דרך בישראל ומדריך באסיה, כותב ומצלם, יזם של פרויקט תיירות חברתית בלוד.
