בשיתוף מפעל הפיס
(צילום: אורי דוידוביץ', עריכה: שיק)
בכניסה לסטודיו המרשים של אזולאי (49) בירושלים עומדות מסודרות בטורים – כמו בחנות תקליטים – עשרות עבודות, בגדלים שונים, אותן צייר במהלך השנים. "בגוף עבודותיו בוחן שי אזולאי בצורה עקבית, מפוכחת ובלתי מתפשרת את פעולתו של הצייר בסטודיו ואת מקומו בחברה בכלל ובחברה הישראלית וביהדות בפרט", כתבה ועדת פרס לנדאו, שהעניקה לו את הזכייה בקטגוריית הציור, "בנוף הציור המערבי המקומי, ציורו הכן והריאליסטי-רפלקסיבי של אזולאי הינו קול חריג, ועם זאת מקומי בכל נימיו".
אזולאי מספר שגילה את הציור בגיל מאוחר יחסית, 25, תוך כדי טיול במזרח. תרשים קטן ששרטט גרם לו להבין שזה הייעוד שלו. הוא החל ללמוד ציור בצורה מקצועית בבצלאל, וכיום הוא מרצה ואחד הציירים המשפיעים בארץ.
למסתכלים מהצד, הציור כמקצוע עשוי להיראות כמשהו מעורפל, לא מובן, כשאחת השאלות הגדולות היא איך אפשר להמציא את עצמך בכל יום מחדש, והאם זה חיוני. "להיות צייר זה קודם כל זה לעשות דבר שחוזר על עצמו בשגרה מסוימת", אומר אזולאי, "אבל לפעמים אתה נכנס למקומות שבהם אתה לא מבין מה אתה עושה. זה קורה די הרבה כי אתה כל הזמן צריך לזוז ולהתפתח, אז זה מפתיע אותך ומחדש לך. כאילו שאתה הולך על הירח בשביל עצמך ומגיע למקומות חדשים".
הסטודיו של אזולאי, שהוא ממש ביתו השני, מלא במקורות השראה עבורו. בין אם זו הגיטרה שמונחת ליד שולחן העבודה המלוכלך מצבעי הציור ובין אם ספרי המעשיות שמעניקים לו השראה כשהוא במבוי סתום. "אני חושב שהסטודיו, כשנכנסים אליו, הוא ישר מפעיל. אתה לא יכול סתם לשבת בסטודיו הזה. ככלל, חשוב להינות מהקיום שלך בסטודיו. כשאתה מגיע לסטודיו זה כמו בית כלא עם מפתח לעצמך. אתה נכנס, סוגר את הדלת וזהו. מפה אתה צריך לחלום ולעשות", הוא אומר.
"כמו במטבח"
איך ציור נולד?
"תהליך העבודה שלי הוא כמו מטבח כזה, שאני מכניס לתוכו את ההיסטוריה של האמנות, את ההיסטוריה היהודית שלי, את הדברים שאני קורא, את מה שאכלתי אתמול ואיזה סיפור סיפרתי לילדים שלי אתמול בערב. כל הדברים האלה נכנסים למטבח הזה והופכים להיות איזה תבשיל", מסביר אזולאי, שידוע כאמן שמשלב באינטליגנטיות סיפורים ציוריים נוקבים וסצנות הומוריסטיות, למשל כאלה שבהן השולחן הערוך מתערבב עם שולחן הצבעים בסטודיו או שגזרי הנייר של מאטיס מהווים כנפיים לצייר שאגאלי מרחף.
"הציור שלי לא מגיע מתוך מקור ויזואלי. אני רואה דימוי אצלי בראש, אני חוזר עליו, אני מתעסק איתו, מפרק אותו", אומר אזולאי, "יש לי כל הזמן ציורים בראש, אני כל הזמן רואה ציורים. חלקם יוצאים מהראש וחלקם נשארים אי שם. אם הם חוזרים כל הזמן זה סימן שצריך להוציא אותם. הציור פשוט בא אלייך. הוא אומר לך 'אני פה'. פתאום אתה רואה אותו. הוא שוכן לך בתודעה הפנימית איפה שהוא".
עבודותיו של אזולאי נמצאות בשני מוזיאונים שסגורים למבקרים בתקופת הקורונה. בקרוב הוא יציג בתערוכת יחיד במינכן, אליה יטיס את יצירותיו, ולאחר מכן תהיה גם תערוכה בשיקגו. למרות שהפעילות הבינלאומית ב"סלואו מושן", לדבריו, הוא מספר כי דווקא בתקופה זו הוא מקבל הרבה פניות מאנשים פרטיים. "זו הוכחה שיש תשוקה אדירה לדבר הזה: אנשים מתגעגעים לאמנות כי היא הפכה לדבר כל כך לא ברור מאליו פתאום. אנשים חיים כיום בבית. פתאום הם מבינים שיש להם מרחב ביתי. הם מסתכלים על הקירות, רואים שהם ריקים, מבינים שיש סיכוי שהם לא יצאו מהבית עוד הרבה זמן – וכך האמנות חוזרת לתודעה", הוא מסביר, "אני מוכר לאנשים ציורים דרך הזום, זה הזוי, אבל בדרך כלשהי התשוקה מתגברת בגלל זה ופשוט עושים את זה. אני חושב שבימים שלנו אמנות זה החלון הגדול לצאת ממנו, מהכיווץ".
אזולאי מספר כי הזכייה בפרס לנדאו, שכוללת מענק של 150 אלף שקלים ממפעל הפיס, הפתיעה אותו מאוד. "כשהתקשרו אליי זה היה מאוד מרגש. זה ממש שימח אותי", הוא מספר במבוכה, "זה פירגון אחד גדול שמביא איתו הרבה דברים טובים. כשהתחלתי, מושג ההצלחה היה בשבילי להיות מסוגל לחיות מהציור ובכלל להתפנות לעשות את זה. היום אני מקבל פרס ומבין שהכל זה עניין של אמונה – בכל פעם מחדש. אני מאחל לעצמי שאמשיך עם התשוקה הזו של לבוא לסטודיו כל יום ולעשות את הדבר הזה: לחלום דרך הציור".
הכתבה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף מפעל הפיס
