בכל רגע נתון יש 14 אלף אסירים בבתי הסוהר בישראל. מאות אלפי בני משפחה, בנות זוג, ילדים, הורים ואחים מתמודדים עם חווית המעגל השני לכליאה ברגעים אלה ממש, אבל איכשהו זה כמעט לא נחשב אפילו לנושא.
במהלך הלימודים החבר שלי דאז נאסר למספר חודשים, ושום דבר לא הכין אותי למה שהתמודדתי איתו - מה אמור לקרות, איך זה עובד, מה עושים, מה נורמלי, מה מומלץ, ואיך אני אמורה להתמודד עם כל מה שקורה לו, ולי. חשבתי שרגע השחרור יהיה היום הכי מאושר שאפשר לדמיין, ובסוף זה היה ההפך המוחלט. בדיעבד הסתבר לי שזה ככה אצל הרבה אנשים, אבל איך יכולתי לדעת את זה? איפה אני בכלל אשמע על חוויות של אנשים מהשחרור מהכלא?
בפרויקט שלי שעשיתי בהנחיתו הסבלנית של איל זקין, דיברתי עם 12 נשים של אסירים בעבר ובהווה, מגיל 20 עד גיל 70, כולל אותי, על החיים שלהן בצל הכליאה. הן מדברות על זוגיות, הורות, התמודדות אישית, התמודדות מול החברה ומול המערכת, על פחדים, על חלומות ועל חיי היום-יום. ואיכשהו, יש לו גם סוף טוב.
צפו בריאיון באולפן ynet עם מחברת הספר נורית גל ועם גלי סילבר, בת זוגו הנוכחית של עמוס סילבר:
(צילום: ירון ברנר)

"את כלום"
סיפורה של נורית גל שמופיע גם הוא בספר. גל בת 31, רווקה ללא ילדים. אז הייתה בת 24, עמוס קיבל 9 חודשים.
עמוד 50:
"אני זוכרת שממש ב.. יום נראה לי אחרי שהוא נעצר, אז בבית משפט היה איזה סוהר של נחשון שכזה נתן לו לחבק אותי, כי הסוהרים די אהבו אותנו. אז הוא חיבק אותי עם האזיקים כזה מלמעלה. זה היה ממש יום אחרי אבל.. כאילו.. זה היה הדבר הכי רומנטי נראה לי שקרה לי בחיים. וזה כאילו כל כך דפוק לחשוב על זה ככה.
לאשהלאשה
"שום דבר לא הכין אותי למה שהתמודדתי איתו". נורית גל
(צילום: יאיר שגיא)
עמוד 76:
סיטואציה שם בבית משפט זה דבר הזוי לגמרי.
כל מיני אנשים עם חליפות מחליטים על החיים שלך, אליו גם בקושי מתייחסים אבל הוא לפחות איכשהו קיים. בערך זוכרים שהוא קיים. את כלום.
פעם אחת אפילו היה דיון שלם שישבנו אני והוא כזה מאחורה ואפילו לא הצלחנו לשמוע מה קורה במשפט. עזבי שגם לא הבנו שום דבר ממילא. בסוף ביקשנו מהעו״ד שהסתיר לנו את השופט שטיפה יזוז, שלפחות נהיה כאילו בסיטואציה".
עמוד 123:
"כשאת מקרבת את זה לפרקטיקה, אז בפרקטיקה הבן אדם עבר גיהנום, והוא לא יכל לעבור את זה לבד, ולא היה מישהו אחר שיעשה את זה. אני רוצה לראות שמישהו מהחכמים האלה שיש להם מה להגיד היה פשוט אומר כזה
״אה כבר לא כיף לי, טוב ביי״.

"אף פעם לא דאגתי ככה"

חלק משיחה עם צעירה בת 25, בן זוגה קיבל שלוש שנים בכלא ויש לה ילדה מנישואין קודמים וילדה משותפת איתו שהוא פגש רק פעם אחת, כי היא ילדה כשהוא כבר נעצר ואין ביקורים בגלל הקורונה.
עמודים 32-35:
"אז בהתחלה כשלא נתנו לי שום מידע ושום דבר אז אמרתי להם בכניסה שאני בהיריון ואני זה, אז הם היו חייבים לתת לי להיכנס. וברגע שהלכתי לראות מה קורה ישר העיפו אותי הביטחון.
זה מצב מזעזע.
אמרתי לשוטרת - ״רק בואי, תצאי, תסבירי לי מה המצב איתו. כאילו תסבירי לי מה קורה. לא צריכה לדבר איתו אני רק רוצה לראות מה.. מה העניינים.״ ולא נתנה לי לראות אותו. בסוף השופט נתן החלטה בדיונים של הימים.. השופט נתן החלטה שמותר לי ללכת לבקר אותו כמה דקות. כדי לראות מה קורה. אז נתנו לי אחרי כמה ימים. אבל הימים הראשונים היו בשבילי סיוט. גם לא ידעתי על מה מאשימים אותו עדיין, לא ידעתי.. הוא אמר לי רק שיש מישהו שנדקר, והוא נדקר, ולא ידעתי מעבר לזה כלום. עד עכשיו הוא לא חזר לעצמו, הנה הוא עדיין בבית חולים של השב״ס.
כשיצאתי משם, מרמב״ם.. עשיתי את זה בערך עשר פעמים. הלכתי, וחזרתי, והלכתי, וחזרתי.
המזל שלי שהיה את חבר שלו שם. התפרקתי, באמת התפרקתי. כי זה גם היה ערב והילדה ישנה, אז הרשיתי לעצמי. פשוט בכיתי עד הבוקר. אין.. אין לי איך לתאר את זה אחרת".
עמ' 38-39:
לאשהלאשה
כריכת הספר
(צילום: אורי גרינברג)

"נורא. באמת. אין לי מילים לזה.
את מצד אחד כועסת ולא רוצה לדעת בכלל מה איתו, ומצד שני את דואגת ברמה ש.. באמת, אף פעם לא דאגתי ככה.
בחדר לידה לא דאגתי ככה. את לא יודעת מה קורה. את שומעת בחדשות ״פצוע אנוש״, את שומעת בזה ״פצוע אנוש״. חברים שלך אומרים לך ״פצוע אנוש״. והבית חולים לא נותנים לך שום מידע, באמת, רק ישבתי ובכיתי כמה ימים אני חושבת. לא ידעתי מה לעשות. ישבתי ובכיתי, ובכיתי.
מזל שהייתה לי שכנה שאני חברה שלה, ישבתי אצלה עם הילדה, כאילו הילדה שלי שיחקה עם הילדים שלה ואני בחדר בכיתי ובכיתי, זה מה שעשיתי".
עמוס סילברעמוס סילבר
עמוס סילבר
(צילום: פייסבוק)
"זה פתאום להבין שעכשיו כאילו.. שלוש שנים אין לך אותו"
עמוד 49:
"ו.. אחרי.. שבוע אני חושבת, היה לו דיון בבית משפט. ראיתי אותו כבר אזוק, הוא ראה אותי עם התינוקת על הידיים. שנינו התפרצנו בבכי. זה היה מאוד מאוד קשה לראות את זה. זה היה מחזה די קשה. כאילו אני זוכרת שאפילו השופט כזה.. לא יודעת אם הזיל דמעה, אבל היה קשה לראות את זה. העורך דין, כולם כזה הצטמררו.
זה לא היה פשוט, כי זאת הייתה הפתעה, והוא ראה את הילדה עליי, לא ידענו מה לעשות, והדירה.. כל העולם אה.. קרס עלינו בעיקרון.
עמוד 101:
"תכלס זה היה החלק הכי קשה נראה לי. כאילו, כמה שחיכינו כבר שיהיה גזר דין כי היה מלא דחיות, ומלא זה, בגלל.. לא יודעת, היה הרבה דחיות של המשפט. כמה שחיכינו לזה, בסוף כשזה הגיע.. לא יודעת, גם, בכיתי כמה ימים ברצף אני חושבת. שמעי זה לא קל, זה פתאום להבין שעכשיו כאילו.. שלוש שנים אין לך אותו.
עמוד 118:
תמונה של נורית גלתמונה של נורית גל
נורית גל
(צילום: יאיר שגיא)
בהתחלה אני נכנסתי לחרדות רצח. בגלל שהייתי בהיריון ממנו. כשהוא נעצר. הייתי בחודש שישי כבר. אממ.. בעיקר דאגה, ולחץ, הוא היה גם מאושפז בבית חולים, ולא נתנו לנו שום מידע עליו. אני בימים הראשונים באמת כאילו התלבטתי עם עצמי אם להיות שם או לא להיות שם, זה לא המעצר הראשון שלו, ואני הכרתי אותו, וכשנכנסתי להיריון ממנו סמכתי עליו שזה לא יקרה, עוד מאסר, אבל הנה זה קרה.. אז אצלי בעיקר היה הרבה כעס ואכזבה בהתחלה, ודאגות, נשארתי עם ילדה ועם עוד היריון, והוא היה המפרנס בבית, אז זה בכללי מה שהיה לי בהתחלה".
עמוד 119:
אז נשארתי, ואמרתי - אני בינתיים אשאר ככה כי זה נוח לי, וכי אני אוהבת את הבן אדם, אחר כך נראה. והנה.
מרואיינת נוספת, חרדית שבעלה יושב בכלא על פשע צווארון לבן סיפרה: "אני חושבת שמבחינת אופי, גם ככה אני אישה מאוד חזקה. אבל אני חושבת שהסיפור הזה חישל אותי, מבחינת אופי. הוא גרם לי להסתכל על אוכלוסיה שבחיים לא הייתי אולי נתקלת בה אחרת. ולהבין שחלקם הגדול אולי בא בכלל מבתים נורמטיביים, ולא פושעים, ושנכון - בן אדם עשה טעות, בן אדם עשה שגיאה בחייו, בחר את הבחירה הלא נכונה, והוא כרגע מרצה את עונשו, וממלא את חובו לחברה, ויש כאלה, לא ידעתי שזה.. שיש את זה. ויש את זה הרבה".
קמפיין גיוס ההמונים לטובת הוצאת הספר לאור יסתיים בקרוב. לתרומות לחצו כאן.