בוועידת "מחברים את השברים" של ynet ו"ידיעות אחרונות", בשיתוף מרכז "זלמן שז"ר", נפגשו על הבמה שני אנשים שהמלחמה חיברה ביניהם בנסיבות טרגיות: דור אלמוג, לוחם צעיר שהפך לסמל של נחישות ותקווה, ושגיא דובב, קצין (במיל') מסיירת מטכ"ל, שהפך למדריך השיקום שלו.
ועידת מחברים את השברים - פאזל ישראל: חיבורים מיוחדים - 2
(צילום: סנטרל הפקות)
סיפורו של דור מתחיל ב-7 באוקטובר. הוא היה אמור להיות במסיבת הנובה עם חברו הטוב, עמית מגנזי ז"ל, אך גורל אקראי - הירדמות על הספה בממ"ד - הציל את חייו. "עמית היה החבר הכי טוב שלי, כמו אח", משתף אלמוג בקול רועד. "הוא השיג כרטיסים בחינם כ'הלפר' בהפקה ואמר לי, 'אלמוג, בוא איתי, בוא נלך ביחד, נחגוג'. אבל הייתי באמצע קורס הייטק ללוחמים, ולא יכולתי להגיע.
"אחת הפריבילגיות בלישון בממ"ד זה שלא צריך לקום מהטילים", מספר דור. "אז ישנתי טוב. התעוררתי ביום שבת ב-12 בצהריים כשאבא שלי מודיע לי שמחבלים פלשו לעוטף. הייתי מאוד נסער. עמית וחבריי הפכו לנעדרים. הדבר היחיד שעבר לי בראש באותם רגעים זה שאני צריך ללבוש את המדים, לקחת את הנשק ולהגיע לעוטף".
למרות שהשתחרר רק ארבעה חודשים קודם לכן מחטיבת גבעתי, דור לא היסס. "לקח לי חודש שלם מתחילת המלחמה להגיע למילואים", הוא מספר. "הצלחתי להגיע לאותו גדוד ולאותה פלוגה של החבר'ה שלי מהסדיר. הפלוגה הייתה מאוד מגוונת - היו שם לוחמים מכל העדות והדתות. כור היתוך אמיתי של החברה הישראלית".
שלושה חודשים של לחימה עברו, ואז, ב-23 בינואר, הגורל היכה שוב. בפיצוץ קשה באל-מוואסי - כפר בדואי ברצועת עזה - נהרגו 21 מתוך 22 הלוחמים שלחמו במקום: 14 חברים קרובים ממחלקתו של דור, שני לוחמי שריון וחמישה לוחמי סיירת. דור, היחיד ששרד, פונה במצב אנוש לבית החולים עם שברים בכל גופו.
חיבור של תקווה
דור במהלך השיקום בבית החולים
במסדרונות בית החולים נרקם חיבור מיוחד. שגיא דובב, שרק חודשים ספורים קודם לכן הקים חברה לבניית סדנאות חוסן דרך לחימה, בחר ב-7 באוקטובר לסייע בדרך אחרת: בדרכו ליחידה, החליט לעבור דרך בית החולים שיבא ולהתחיל לסייע לפצועים. שם פגש את דור, כשהוא חבוש מכף רגל עד ראש.
איך נוצר החיבור ביניכם?
שגיא: "הוא זיהה אותי ואמר לי, 'שגיא, אני זוכר אותך'".
דור: "התאמנו פעם ביחד. באתי אליך להתאמן, אתה ישבת עליי, חנקת אותי והרבצת לי. אז הרגשתי שאני צריך לעשות הכול כדי לשרוד - נזכרתי בתחושה הזאת כשנפצעתי ברצועה, והיא זאת שעזרה לי בסוף להילחם על החיים ולא לוותר".
שגיא, איך התפתחה העבודה שלך עם הפצועים מאז תחילת המלחמה?
"התחלתי עם פצועים מהיחידה שלי, והמשכתי לכל פצועי צה"ל, ובהמשך גם לחטופים וחטופות ששבו. החלטתי לבנות להם את החוסן דרך מה שאני עושה - לחימה. למרות הפציעות שלהם, הם רוצים להרגיש שוב כמו לוחמים. דור, אגב, הוא לא פחות מנס רפואי".
"זה הכול או כלום. בחרתי בהכול"
בימים אלו, דור ושגיא מתאמנים יחד לקראת תחרות בינלאומית. "קיבלתי את החיים שלי במתנה פעם שנייה, ועכשיו זה הזמן להגשים חלומות", אומר דור. "הניסיון שלי ב-MMA עזר לי לשרוד. ברגע שידעתי שאלו השניות האחרונות, נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי - זה או הכול או כלום. בחרתי בהכול".
דור ושגיא במהלך האימונים לתחרות
שגיא, שמתעד את תהליכי השיקום בעמוד האינסטגרם שלו, רואה בדור סמל לכוח הרצון של העם. "אני משתדל לספר את הסיפור של הגיבורים האלה, להראות לעולם את העוצמה שלהם", הוא אומר. "הסיסמה 'עם ישראל חי' היא לא סתם - היא מראה הלכה למעשה את היכולת שלנו לשרוד ולנצח".
לקראת ציון שנה לאסון הקשה באל-מוואסי, דור מביט קדימה אך לא שוכח. "השאיפה הכי גדולה היא להקים אנדרטה", הוא מסביר, "מקום שיישמר לדורי דורות, שאליו אוכל להגיע יחד עם המשפחות השכולות ועם חבריי, כדי לזכור ולהזכיר את החברים שאיבדנו במלחמה".
