הודיה הוצאה מביתה בגיל 14. אחרי שנים של אלימות בבית, חרם מתמשך בבית הספר ותחושה עמוקה שאין לה מקום בטוח להיות בו. כשהמצב בבית החריף, הרווחה התערבה ומאותו רגע התחיל רצף ארוך של נדודים בין מסגרות: בתי אומנה, פנימיות, קורות גג זמניות. בסך הכול שבע מסגרות שונות, שבאף אחת מהן היא לא הצליחה להרגיש שייכת באמת.
בבית הספר היא סומנה כ"בעייתית". האבחונים, החרדה וה-OCD מהם סבלה - הפכו לשם קוד. גם המורים, לדבריה, לא תמיד ידעו איך להתמודד, ולעיתים אף הצטרפו בעצמם לחרם. "לא היו לי ערכים, לא הבנתי מה זה כבוד", היא אומרת, "הייתי ילדה מאוד כועסת, בטוחה שהעולם אשם בכל מה שקורה לי".
4 צפייה בגלריה
מימין: הודיה וג'נה. "כבר מהחוויה הראשונה הבנתי שיש פה משהו אחר"
(צילום: באדיבות "החלק שלי בפאזל")
רק באחת מהפנימיות בהן שהתה, כמעט במקרה, היא נבחרה להשתתף במחנה קיץ. שם, לראשונה, פגשה את עמותת "החלק שלי בפאזל", המשלבת בין נוער בסיכון לנוער עם צרכים מיוחדים במגוון רחב של תפקודים. "כבר מהחוויה הראשונה הבנתי שיש פה משהו אחר", היא מספרת, "משהו שלא הכרתי ורציתי להכיר יותר".
"הרבה מהחניכים שלנו עם הצרכים המיוחדים רגילים שמוותרים להם. הרבה מהחניכים שלנו בסיכון רגילים להסתדר לבד. כשאת מחברת ביניהם - שתי האוטמציות האלו נפסקות", מסבירה ג'נה אלבז, מייסדת ומנכ"לית "החלק שלי בפאזל". לרעיון השילוב המקורי נחשפה אלבז לראשונה במהלך מחנה קיץ בארה"ב, לשם נשלחה כמדריכה בזמן שירותה הצבאי.
לדבריה, החיבור לא נועד "לעזור" לאף צד, אלא לאתגר את שניהם. "הנער עם הצרכים המיוחדים נדרש לעצמאות, לגבולות, להבנה שהעולם לא תמיד יאט בשבילו. והנער בסיכון, שמכיר בעיקר הישרדות ועצמאות יתר, מגלה פתאום סבלנות, הקשבה, יכולת ובעצם צורך להסביר. דברים שהוא לא ידע שיש בו".
"זה לא תהליך טבעי עבור אף אחד", היא מדגישה, "לא לנערים עם הצרכים המיוחדים ולא לנוער בסיכון. כל אחד נדרש כאן לצאת מהמקום המוכר שלו".
ג'נה אלבז, מייסדת ומנכ"לית העמותה: "הנער עם הצרכים המיוחדים נדרש לעצמאות, לגבולות, להבנה שהעולם לא תמיד יאט בשבילו. והנער בסיכון, שמכיר בעיקר הישרדות ועצמאות יתר, מגלה פתאום סבלנות, הקשבה, יכולת ובעצם צורך להסביר. דברים שהוא לא ידע שיש בו"
עבור הודיה, המפגש הזה לא נשאר ברמת הרעיון. הוא חלחל פנימה: "'בפאזל' למדתי לא לשפוט - לא אחרים, ולא את עצמי. הבנתי שאני זה מספיק. שהאבחונים שלי לא מגדירים אותי, בדיוק כמו שהם לא אפיינו עבורי את החבר'ה שהגיעו עם אבחונים תקשורתיים".
"יוצאת ממנו רכות שהוא לא הכיר"
נועם, מדריכה בעמותה, זוכרת היטב את הספק הראשוני. היא הגיעה עם ניסיון בעבודה עם נוער בסיכון, וכששמעה לראשונה על השילוב עם בני נוער עם צרכים מיוחדים לא הבינה איך זה אמור לעבוד. "נוער בסיכון זה אתגר מאוד גדול בפני עצמו", היא אומרת, "להוסיף לזה עוד אוכלוסיה מורכבת? זה נשמע כמעט לא אפשרי".
ואז היא ראתה את זה קורה. "נער שעד לפני רגע צעק עליי, יושב פעם חניך עם צרכים מיוחדים ומסביר לו עשר פעמים את אותו דבר, בשקט, בסבלנות. פתאום יוצאת ממנו רכות שהוא עצמו לא ידע שיש בו".
4 צפייה בגלריה
"אנחנו לא מקלים ולא עוקפים. רואים בהם שווים". מדריכי עמותת "החלק שלי בפאזל"
(צילום: באדיבות "החלק שלי בפאזל")
מהצד השני, היא מתארת, קורה תהליך הפוך. בני נוער עם צרכים מיוחדים, שרגילים שמוותרים להם, נדרשים כאן לעצמאות אמיתית. "אנחנו לא מקלים ולא עוקפים. רואים בהם שווים. ובמקביל, הנוער בסיכון - שמורגל להסתדר לבד - לומד לבקש עזרה, לקבל גב".
גל, נער על הרצף האוטיסטי, הגיע לפעילות כשהוא רגיל לכך שמבוגרים מדברים בשמו ומוותרים לו מהר. במשימות קבוצתיות הוא נטה לעמוד בצד, לחכות שמישהו יחליט במקומו. במפגש עם קבוצת נוער בסיכון זה לא קרה. אף אחד לא עקף אותו, ואף אחד גם לא עזב. הם חיכו. דרשו ממנו לבחור, להתעקש, להסביר את עצמו.
4 צפייה בגלריה
גל וג'נה. הגיע לפעילות כשהוא רגיל שמבוגרים מדברים בשמו, ומוותרים לו מהר
(צילום: באדיבות "החלק שלי בפאזל")
במקביל, מי שעמד מולו נדרש להאט. להסביר שוב. להקשיב באמת. ובתוך המתח הזה נוצר מרחב אחר: כזה שבו גל החזיר לחבריו בדיוק במקום שבו היה להם הכי חסר דרך חברות פשוטה, נאמנות ואהבה שלא תלויה בתנאים. הוא לא שפט, לא נבהל מהכעסים או מהחספוס, ולא נעלם.
עבור חלק מהם, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו בחר בהם כחברים בלי פחד שייעלמו ברגע הבא.
ומאחורי כל זה עומדת ג'נה, מי שבגיל 21 הקימה את "החלק שלי בפאזל", בלי גב חזק ובלי הוכחות מוקדמות. ההזדמנות הראשונה ניתנה לה על ידי ח"כ חילי טרופר ("המחנה הממלכתי"), אז מנהל בית ספר ברמלה, שפשוט הסכים לנסות. הוא לא ביקש תוכניות מגירה ולא המתין לתוצאות כדי לתמוך - אלא נתן אמון מלא בג'נה וברעיון שהביאה עמה.
כעת, בגיל 36, ג'נה עדיין נמצאת בשטח: במכינות, במחנות, בליווי הצוותים. במשרד שלה היא לא תלתה את שני התארים האקדמיים שהשלימה, אלא דווקא את רשימת הנכשלים. תזכורת שקטה לכך שדרך נבנית מניסיון, לא מקווים ישרים.
בימים אלה, רשת "סופר-פארם" מצטרפת לעשייה של העמותה במסגרת מבצע התרמה ארצי: רשימות קניות מגנטיות ב-10 שקלים בכל הסניפים ובאונליין, כשכל ההכנסות ייתרמו לעמותה. המטרה: להרחיב את מעגל התמיכה בעמותה, ולהגיע לעוד בני נוער שזקוקים למרחב בו הם לא צריכים ל"השתלב" אלא יכולים פשוט להרגיש חלק.
