בשיתוף הסתדרות המורים ובנק מסד
"המקצוע מחייב אותי להישאר בתנועה מתמדת"
דובל'ה שחור, מחנך, אמי"ת בנים מודיעין, מודיעין-מכבים-רעות
גם במהלך שירות המילואים שלו במלחמות האחרונות, דובל'ה שחור המשיך ללמד באמצעות הזום. "פעלתי כדי לשמור על יציבות, קשר ותחושת ביטחון עבור התלמידים בכל מצב. וגם היו ימים בהם הגעתי לבית הספר בין משמרות ליליות כפראמדיק במגן דוד אדום. במקביל, דאגתי לקשר אישי רציף: שיחות טלפוניות ושיחות אישיות עם תלמידים והורים, מפגשי זום לשיח פתוח, ולמידה מותאמת ורגישה. בעיניי, התרומה המרכזית הייתה ביצירת עוגן יציב של נוכחות, אכפתיות ושגרה בתוך חוסר הוודאות".
שחור גם חווה אובדן של אחד התלמידים שלו: סרן יצחק איתן אוסטר ז"ל, שנפל בקרב בכפר הלבנוני אל עדסייה ב-2024. בן 22 היה בנופלו. "במסגרת שירות המילואים שלי ב'שורה' ליוויתי גם את הדרך האחרונה של איתן ז"ל בדרכים העצובות. זה היה רגע מטלטל של סגירת מעגל כואבת בין מפגש של חסד נעורים עם תלמיד לבין פרידה. היום משפחת אוסטר המדהימה בקשר עם בית הספר, ואנחנו מקיימים מפעל הנצחה 'כיתת איתן', באמי"ת מודיעין המחנכת למנהיגות לאורו. בכל פעם שאני פוגש תלמידים שלי במהלך המסעות ובשיח ערכי סביב דמותו, אני מבין עד כמה התפקיד שלנו הוא להיות שם בצמתים הקטנים כי מהם צומחים הסיפורים הגדולים".
"הסיפור של איתן הוא סיפור על נוכחות, על קשר, ועל המשמעות של חינוך שנשאר עם תלמיד גם הרבה אחרי שהוא עוזב את בית הספר. הלוואי שנפגוש את בוגרינו רק בשמחות ובשעות טובות".
מה תרם לך המקצוע?
"חידד בי רגישות, סבלנות ויכולת לראות כל תלמיד באמת. למדתי להקשיב לעומק, להבין מצבים מורכבים, ולהיות נוכח גם כשלא תמיד יש תשובות פשוטות. ההוראה פיתחה אצלי גמישות, יצירתיות ויכולת להתמודד עם אתגרים משתנים. כל יום נראה אחרת, וזה מחייב אותי להתחדש, לחשוב אחרת ולהישאר בתנועה מתמדת".
יש לך פתרון לבעיית האלימות?
"הצבת גבולות חדים ועקביים לצד קשר אישי אמיתי עם התלמידים. רק ענישה לא תספיק. התפקיד שלנו הוא לבנות יחסים של כבוד ואחריות".
כיצד אפשר לגרום לעוד אנשים איכותיים להיכנס למערכת?
"להפוך את ההוראה לבחירה נחשקת. שכר ותנאים ראויים, אופק התפתחות אמיתי, תחושת שליחות שמגובה במציאות, ובעיקר, סביבה מקצועית שמכבדת את המורה ונותנת לו כלים והשפעה".
"ההוראה נתנה לי את הקול שלי"
ליאת גאון, מחנכת, בי"ס יסודי משגב, עצמון
כשליאת גאון הייתה ילדה ונערה היא חשה לעיתים קרובות "שקופה" בסביבתה הקרובה. "התחושה הזו ליוותה אותי והפכה למנוע הצמיחה שלי, הרצון להפוך משקופה למשמעותית. נכנסתי למערכת החינוך עם שליחות ברורה, והיא להבטיח שאף תלמיד או תלמידה שלי לא ירגישו שקופים. לאורך כל שנותיי בהוראה, המטרה שלי היא להעניק להם ביטחון עצמי, לגרום להם להיות גאים בעצמם ולהאמין ביכולות שלהם. הידיעה שיש מישהו שעומד מאחוריך ללא סייג היא זו שמשנה גורלות. את האמונה הזו, שכל כך חסרה לי כילדה, הפכתי למצפן המקצועי שלי".
את יכולה לתת דוגמה לשינוי שעשית?
"בתקופות של מלחמה וחוסר ודאות, התפקיד שלי כמחנכת משתנה: ממורה המקנה ידע, אני הופכת ל'עוגן' רגשי עבור התלמידים. התרומה המרכזית שלי לביטחונם הייתה הנוכחות הרציפה בחייהם, מתוך הבנה שבמצבי דחק, הקשר האישי והשגרה הם כלים טיפוליים של ממש".
"בתקופת הקורונה, היה לי תלמיד - ילד חכם להפליא עם הפרעת קשב וריכוז מורכבת, שמצא את עצמו שוב ושוב מחוץ לכיתה בשל קשיי התנהגות. ברגע שהתחלתי לחנך אותו, הובלתי מהלך שבו רתמתי את כל המורים המקצועיים: פתחתי קבוצת וואטסאפ שבה הענקתי להם כלים להתמודדות עם התלמיד בתוך המרחב הכיתתי. ביקשתי מהם דבר אחד: לא לוותר עליו ולא להוציא אותו מהחדר. במקביל, יצרתי עם התלמיד קשר של אמון עמוק. בנינו יחד 'ארגז כלים' ותוכנית מותאמת אישית שכללה זמני אוורור מובנים ומערכת שיעורים גמישה שתקל על הישיבה הממושכת. הוא הרגיש בפעם הראשונה שרואים את החוזקות שלו ולא רק את הקשיים שלו. הוא החל להשתדל, להיות מודע להתנהגותו ובעיקר הוא כיבד את הקשר בינינו. התלמיד סיים את כיתה ד' כחלק בלתי נפרד מהכיתה - הוא התזכורת לכך שמורה טוב הוא לא רק זה שמלמד בכיתה, אלא זה שבונה חומת הגנה סביב הילד ומוודא שאיש לא יישאר בחוץ."
מה תרם לך המקצוע?
"ההוראה העניקה לי את המתנה הגדולה מכולן: את המשמעות שבנתינה. במקצוע הזה מצאתי את קולי כאישה משפיעה ומובילה, וזכיתי לראות איך הביטחון האישי שלי צומח יחד עם הצלחותיי המקצועיות. ברמה האישית, תפקיד ההוראה הפך לכל עולמי. מאחר שלא זכיתי לאמהות ביולוגית, זכיתי באלפי רגעים של אמהות רוחנית. הילדים שחינכתי הם הלב הפועם של העשייה שלי; הם בנו בי את תחושת הגאווה והשייכות, והפכו אותי למורה ולאדם שאני היום. המקצוע הזה לא רק בנה את הקריירה שלי, הוא בנה את הבית הרגשי שלי".
יש לך פתרון לבעיית האלימות?
"אני מאמינה שחינוך מגיל צעיר הוא החיסון החברתי הטוב ביותר נגד האלימות והזלזול שאנו עדים להם כיום. המוטו שמלווה את הכיתה שלי הוא 'להיות טוב יותר היום ממה שהיית אתמול'. אנחנו מדברים המון על אהבת האדם וכבוד האדם באשר הוא, ומתרגלים בכל יום מיומנויות של חמלה, סובלנות וראיית האחר".
כיצד אפשר לגרום לעוד אנשים איכותיים להיכנס למערכת החינוך?
"המדינה צריכה להתייחס להוראה כאל שליחות לאומית וקריירה יוקרתית".
"הגרסה הטובה ביותר של עצמי"
שקמה אליסיאן, מחנכת, בי"ס ע"ש אריאל שרון, נהריה
ההוראה הייתה חלום הילדות של שקמה אליסיאן, אבל לקח לה זמן להגשים אותו. "בגיל 25 סיימתי תואר ראשון במנהל עסקים ולימודי הנדסה, תעשייה וניהול, מתוך רצון לכבד את רצון הוריי שראו עבורי עתיד בתחום", היא מספרת. "עבדתי בחברה הכלכלית של עיריית עכו מספר שנים, אבל גם כשעסקתי בניהול ומספרים, הלב שלי חיפש משמעות אחרת. השינוי הגדול קרה בגיל 30. כאמא לשלושה ילדים, הבנתי שאם אני רוצה לחנך את ילדיי ללכת בעקבות החלומות שלהם ולמצוא את ייעודם, אני חייבת להוות דוגמה אישית. החלטתי שהגיע הזמן לעשות משהו לעצמי, משהו שייתן לי משמעות אמיתית.
"מאז ועד היום, אני קמה בכל בוקר עם חיוך אמיתי. המעבר לעולם החינוך אפשר לי להביא לידי ביטוי את מה שאני הכי אוהבת בעולם – לעבוד עם ילדים, לראות את הניצוץ בעיניים שלהם כשהם מצליחים, ולדעת שיש לי חלק בעיצוב דור העתיד. עבורי, הוראה היא לא רק מקצוע, היא הגשמת החלום שמאפשרת לי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. המקצוע העניק לי סבלנות וגמישות והפך אותי לאדם הרבה יותר קשוב, גם בתוך הבית שלי. גם הפכתי לאדם הרבה יותר סתגלן ופחות לחוץ משינויים".
את יכולה לשתף בסיפור מרגש מעבודתך?
"באחת השנים קיבלתי לכיתה ג' תלמיד שהגיע עם סטיגמה של ילד אלים ושובב. הוא היה מבודד חברתית. בשיתוף עם ההורים שלו, בניתי תוכנית הצלחות הדרגתית. כדי לשקם את מעמדו החברתי, יזמתי מפגשי גיבוש ואירוח אצלו בבית. הוא התחיל להצליח בלימודים, צמצם פערים והפך לחלק בלתי נפרד מהכיתה. לפני שנתיים פגשתי אותו בטיילת בנהריה. ראיתי נער גבוה ויפה, מוקף בחברים שצוחקים ונהנים סביבו. הוא ניגש אליי ושאל: 'המורה שקמה, את זוכרת אותי?'. הבטתי בו והלב התמלא באהבה ובגאווה על הדרך המדהימה שהוא עשה. באותו רגע ידעתי שוב למה בחרתי בהוראה".
זה בוודאי לא פשוט ללמד בנהריה, שחוותה לא מעט טילים ואזעקות בשנים האחרונות.
"תקופת המלחמה בנהריה הייתה מורכבת מאוד עבור התלמידים, ואנחנו הצוות החינוכי שימשנו עבורם כעוגן בתוך חוסר הוודאות והאזעקות. היה לי חשוב לשמור עבורם על שגרה קרובה ככל האפשר למציאות הרגילה, ולכן העברתי את כל העשייה שלנו למרחב המקוון: למדנו, חקרנו, חגגנו ימי הולדת בזום, קיימנו טקס מצטייני שבוע, והעברתי שיעור פרטני ומפגשי הפגה וגיבוש. מעבר ללמידה, שמתי דגש על הקשר האישי. היו תלמידים שנשארו לבד בבית כי ההורים יצאו לעבוד, אז הייתי מתקשרת להעיר אותם בבוקר או מקיימת שיחות אישיות עם ילדים שהיו צריכים לשתף בחששות שלהם. כל זה נועד לתת להם תחושת יציבות וביטחון, ולוודא שגם מתוך הממ"ד, הם מרגישים חלק מהכיתה ויודעים שיש מי שרואה אותם ודואג להם".
מה ייקח את מערכת החינוך קדימה?
"המערכת חייבת לעודד אנשים איכותיים שהצליחו בתחומים אחרים, כמו תעשייה, ניהול, מדע ועוד, לעשות הסבה להוראה. אנשים כאלה מביאים איתם ניסיון חיים, סגנון ניהול שונה וסתגלנות, שזה בדיוק מה שהחינוך צריך היום".
"אני מלמדת ילדים שהם קיימים, שהם חשובים"
סאלם סאלח, מחנכת, בי"ס דוד ילין, תל-אביב
כשסאלם סאלח, כיום מורה ומחנכת נערצת, אהובה ומוכרת בבית-ספר תל־אביבי מדברת על מה שעברה בדרך אל ההוראה, קשה שלא להתרגש. "גדלתי בכפר קרע, ילדה עם זהות מורכבת שחיפשה נואשות עיניים שיביטו בה ויגידו לה: 'אני רואה אותך'. בהמשך, למדתי במכללה, לא הייתי טובה בשפה העברית והמרצה שאל אותי שאלה ולא הבנתי. אחד הסטודנטים לעג לעברית שלי".
"בחרתי בהוראה כדי להיות התיקון של הפצע הזה של תחושת הזרות והשקיפות. נמשכתי ללמד בכיתה כדי להבטיח שאף ילד לא יצטרך לצרוח בשקט כדי שיבחינו בו. אני לא מלמדת חומר, אני מלמדת ילדים שהם קיימים, שהם חשובים, ושיש להם מקום בלב שלי ובעולם הזה".
"המקצוע הזה נתן לי את הנס של סגירת המעגל. הוא הפך את הכאב שלי לכלי עבודה. בזכות התלמידים שלי, למדתי שפגיעות היא לא חולשה, אלא העוצמה הכי גדולה של מחנך. המקצוע תרם לי את היכולת להביט במראה ולהיות גאה באישה ובמחנכת שהפכתי להיות, כזו שמשלבת מוח של מאבחנת דידקטית עם לב פתוח של אמא. כשההורים הגישו אותי למורה של המדינה, זה היה הרגע שבו הבנתי שהאהבה והאכפתיות שזרעתי בכיתה הפכו לחוסן קהילתי, וזה השכר הכי טוב שיכולתי לבקש".
את יכולה לתת דוגמה למקרה בו עשית שינוי?
"אני זוכרת את היום שבו חרם קרע את הכיתה שלי. יכולתי להפעיל תקנון ומשמעת, אבל בחרתי להפעיל את הלב. ישבתי עם התלמידים, וסיפרתי להם בדמעות איך זה מרגיש כשסוגרים בפנייך את הדלת רק בגלל מי שאת. באותו רגע, הכיתה הפכה למעבדה של חמלה. ראיתי את הילד שנפגע מרים את הראש, וראיתי את הילדים הפוגעים מבינים שהכאב שלו הוא הכאב שלי. השינוי לא היה בזה שהחרם נפסק, אלא בזה שנולדה שם קהילה ששומרת אחד על השני. גם השיח על אלימות וזלזול כואב לי, כי אני מאמינה שאלימות היא תמיד צעקה של ילד שלא מרגיש שייך. כשילד מזלזל במורה, הוא בעצם אומר: 'אתה לא רואה אותי, אז למה שאני אראה אותך?'. התרופה שלי היא מה שנקרא 'הפדגוגיה של הלב'".
איך אפשר לגרום לעוד אנשים איכותיים להיכנס למערכת החינוך?
"עלינו להחזיר להוראה את הברק של השליחות הערכית והציונית. אנשים יבואו למערכת כשהם יבינו שהוראה היא לא רק העברת ידע, אלא הזדמנות להיות המבוגר המשמעותי שמעצב את פני החברה הישראלית. עלינו להראות שחינוך הומניסטי המבוסס על אהבת אדם, סובלנות וקבלת השונה הוא הדרך היחידה לבנות כאן עתיד משותף."
"התמדה ואמונה במסוגלות הילד"
רווית פינקו, מחנכת, בי"ס מגינים, חיפה | מסלול החינוך המיוחד ע"ש עומר סמדג'ה ז"ל
רווית פינקו, המתמודדת במסלול החינוך המיוחד על שם רס"ל (במיל') עומר סמדג'ה ז"ל, עבדה בחברת הייטק ב"אלסינט" כמנהלת כוח אדם. אבל למרות התנאים המתגמלים, חלום הילדות להיות מורה לא הפסיק לבצבץ. "אחרי שילדתי את בתי הבכורה, החלטתי להצעיד את החלום קדימה ולממש את הזכות להיות מורה. במהלך השנים ביצעתי תפקידים שונים מהתחום החברתי, הרגשי והפדגוגי. בסופו של דבר, בחרתי להתמקצע בתחום של הוראה מותאמת".
תשתפי אותנו בסיפור מרגש שחווית.
"היה לי תלמיד שנהג להיעדר מהלימודים. לאחר בירור עם ההורים, מסתבר שהילד היה זקוק לטיפול שיניים, והם לא יכלו לעמוד בכך מבחינה כספית. הצלחנו לגייס יחד תרומה כספית שסייעה למשפחה באותה נקודת זמן. הקהילה המקומית אימצה את ההורים ודאגה לרווחת המשפחה. זוהי דוגמה טובה שמעידה שבזכות שיתוף פעולה עם ההורים, התמדה ואמונה במסוגלות הילד, אפשר להוביל לשינוי פדגוגי ולשינוי בתפיסת הילד את עצמו".
יוצא לך להיתקל באלימות?
נתקלתי באופן אישי במקרי אלימות בבתי הספר בהם לימדתי. דאגתי לפעול בהתאם לתקנון בית הספר ולא לעבור לסדר היום, ניהלתי שיחה עם התלמיד שהבין את התנהגותו. הוא דאג להתנצל ולהגיד שלא התכוון פשוט כי היה עצבני. התהליך החינוכי הוא בעיני המשמעותי. לצערנו, אלימות היא נקודה רגישה מאוד בימים אלו. צריך לשלב הכשרה והעברה של מיומנויות למידה רגשית-חברתית, מיומנות שתסייע למגר את האלימות ולסייע במיגור של תופעות החרם".
מה הייתה התרומה שלך לביטחון ולרווחת התלמידים בתקופת המלחמה?
בתקופת המלחמה היה ברור שבראש ובראשונה חשוב לדאוג לחוסן התלמידים, במיוחד לאור העובדה שאני מלמדת בכיתת חינוך מיוחד. לפני כל מפגש הקדשתי זמן למפגשים אישיים עם התלמידים, לשיח משותף שבו הילדים חוו מפגש בוקר מעצים ומתן לגיטימציה לביטוי רגשות. הייתי זמינה בעבור הילדים וההורים בכל שעות היממה, יזמתי שיחות עם ההורים כדי לשמוע ולהקשיב לתחושות שעולות".
הטקס החגיגי בו יוכרזו הזוכים בתחרות "המורה של המדינה" יתקיים ב-28 במאי באולם סמולרש באוניברסיטת תל־אביב וישודר בשידור חי באתר ynet.
בשיתוף הסתדרות המורים ובנק מסד
פורסם לראשונה: 07:00, 27.05.26
