בכל יום חמישי, ד"ר שלי בן הרוש-נגארי מבשלת שני סירי מרק ענקיים - 12 ליטר כל אחד - עבור דרי רחוב ונוער בסיכון בירושלים. הפרויקט, שהיא מכנה "הסיר של שירי", הוא דרכה להנציח את אחותה הצעירה שירי, שנרצחה בפיגוע בקו 32א' בירושלים ביוני 2002, כשהייתה בת 22 בלבד.
"אם שירי הייתה רואה את זה, היא הייתה מחייכת עם החיוך הכובש שלה ומנסה להרחיב את הפרויקט כל הזמן", היא אומרת, "היא הייתה מאוד פרקטית, ממוקדת מטרה, ולא היו גבולות ללב שלה".
3 צפייה בגלריה
שירי נגארי ז"ל
שירי נגארי ז"ל
שירי נגארי ז"ל. "בחרנו לזכור ולהזכיר אותה מתוך נתינה וחיים"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
בימים אלה מציין הפרויקט שנה להקמתו. במהלך השנה החולפת הספיקה ד"ר בן הרוש-נגארי לבשל מאות ליטרים של מרק, להתאים את התפריט לעונות השנה, ולהעניק חום ואהבה לעשרות דרי רחוב ובני נוער בסיכון.
"שירי קטנה ממני בשלוש שנים, היא השלישית מבין חמישה אחים. ילדה יפיפייה ואחד מסימני ההיכר שלה היו שהיה לה שיער בלונדיני ארוך שהגיע עד הרגליים, אותו היא מעולם לא גזרה. היא הייתה נערה מאד חכמה, ישירה, אכפתית, עמוקה אבל גם שמחה, מצחיקה ועם הרבה נתינה לזולת", מתארת האחות.
"בשבעה שלה שמענו כל מיני סיפורים שלא ידענו על קיומם", היא מספרת, "שירי שירתה בצבא בקידום נוער, ובעל סופרמרקט בסמוך למקום בו שירתה סיפר לנו שהיא רתמה אותו לחלוקת סלי מזון לחג עבור נזקקים, ואמרה לו: 'אתה תאסוף את הסלים ואני אגיד לך לאיזה משפחות צריך לחלק אותם'".

לזכור את שירי דרך נתינה לאחרים

"הסיר של שירי" נוסד לפני שנה, כשד"ר בן הרוש-נגארי נחשפה לפעילות ניידת על"ם שדואגת לדרי רחוב ונוער בסיכון. "התקשרתי ליוסף, מנהל ניידות על"ם בירושלים, ושאלתי אותו: 'אם אני אכין מרק, האם הם יאכלו אותו?' והוא ענה לי בנחרצות - 'בוודאי'. מאז, בכל יום חמישי אני מבשלת להם מרקים אותם הם מקבלים דרך הניידת. עם הזמן שדרגנו את זה לסירי ענק עם ערכים תזונתיים גבוהים".
את מבשלת את כל הכמות הזאת לבדך? "רוב הזמן אני מבשלת בעצמי, פרט למקרים בודדים שחלק מבני המשפחה החליפו אותי. הגענו למצב שהתחלנו לשאול העדפות - האם רוצים צמחוני או בשרי עם התאמה לחורף ולקיץ".
3 צפייה בגלריה
ד"ר שלי בן הרוש-נגארי עם סיר המרק
ד"ר שלי בן הרוש-נגארי עם סיר המרק
ד"ר בן הרוש-נגארי עם סיר המרק. "שירי הייתה מנסה להרחיב את הפרויקט"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
בתפקידה הרפואי, ד"ר בן הרוש-נגארי מנהלת את מרפאת המתבגרים של "מאוחדת" במרכז ירושלים, ומשמשת כרופאת ילדים בכירה ומנהלת רפואת המתבגרים בשערי צדק. במרפאה, שהוקמה ברחוב אגריפס בעיר, פועל צוות רב-מקצועי הכולל פסיכולוגיות, דיאטניות, עובדים סוציאליים ואחיות.
בחג פורים האחרון, הצטרף הצוות כולו לפרויקט והכין משלוחי מנות מיוחדים שכללו חלות, שמיכות, עוגיות ומתנות לדרי הרחוב ובני הנוער בסיכון. "זה נתן לכולנו תחושת סיפוק גדולה, ואותי באופן אישי זה ריגש במיוחד", היא משתפת בהתרגשות.

הבוקר ששינה הכול

באותו בוקר חמים של חודש יוני, כששירי החמיצה את האוטובוס, אמה אסתר הציעה להסיע אותה עד התחנה שביציאה משכונת גילה בה מתגוררת המשפחה. היא הורידה את בתה, נפרדה ממנה, והמשיכה בדרכה. בתחנה הבאה עלה לאוטובוס מחבל מתאבד ופוצץ מטען נפץ רב עוצמה.
אביה של שירי, ששמע את קולות הנפץ מביתו, מיהר למקום ברגל. כשהגיע, נדהם ממראה האוטובוס ההרוס ומהזירה המדממת. הוא חיפש את בתו בין כל ההמונים שכבר הספיקו להגיע למקום, אולם שירי כבר פונתה לבית החולים הדסה עין-כרם. אסתר, ששמעה את הסירנות והבינה שמשהו קרה, חזרה בבהלה לאזור.
"זה מאוד מפתה לטבוע בצער, ביגון ובייאוש, והבחירה שלנו היא לזכור את שירי כמו שהיא הייתה בחייה - מתוך חיוך ועשיית טוב"
בבית החולים ניסו הרופאים לעצור את הדימומים הקשים מפגיעת ההדף, אך ללא הצלחה. שירי נפטרה על שולחן הניתוחים. "יש בזה שבר מאד גדול. את שואלת את עצמך איך יכול להיות שהעולם הפסיד דבר כזה יפה ואיך יכול להיות שהעולם ממשיך בלעדיה", מספרת ד"ר נגארי על האובדן של אחותה.
23 שנים חלפו מאז מותה הטראגי של שירי. 23 שנים של התמודדות לא פשוטה עם אובדן פתאומי ובלתי נתפס, במהלכן בחרה המשפחה לנתב את האבל לדרך של עשייה משמעותית.
3 צפייה בגלריה
ד"ר שלי בן הרוש-נגארי וצוות המרפאה
ד"ר שלי בן הרוש-נגארי וצוות המרפאה
ד"ר בן הרוש-נגארי וצוות המרפאה. "תחושת סיפוק גדולה"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"מאז לכתה בחרנו לזכור את שירי מתוך חיים, מתוך מעשה", אומרת האחות, "זה דיון שהוא רלוונטי להיום כשיש כל כך הרבה שכול. זה מאוד מפתה לטבוע בצער, ביגון ובייאוש, והבחירה שלנו היא לזכור את שירי כמו שהיא הייתה בחייה - מתוך חיוך ועשיית טוב. הקמנו קרן לזוגות צעירים וערכנו שיעורים לזכרה, אספנו תרומות להוסטלים לנערות במצוקה, ומדי שנה ביום ההולדת שלה, אנחנו עורכים טיול מיוחד לכבודה.
"אני מעריצה את הוריי בדרך שבה הם בחרו להתמודד עם השכול, זה מאד מוצדק להתרסק והבחירה שלהם להיות בעשייה הייתה בחירה מודעת ועקבית", ממשיכה האחות, "במלחמת 'חרבות ברזל', אמא שלי, בת 70 פלוס, התנדבה בחקלאות. הם בחרו לקחת את החסר ולנסות למלא את העולם בשירי שכבר לא פה.
"יש ימים שאתה רוצה להתמוטט", היא מסכמת בכאב, "אבל זו בחירה בכל יום מחדש - איפה לשים את שירי, ולדאוג שזכרה ימשיך להדהד בעולם".