אם היה דירוג של הצעות נישואין, זו של לירן אבנעים הייתה כנראה לוקחת בגדול. על אופנוע ים, בחוף אילת, בן זוגה אורן שאל אם תינשא לו. היא ענתה כן. "זה היה רגע רומנטי ומרגש, וכולו בשפת הסימנים", מתארת לירן.
לירן ובעלה שניהם חירשים. "גם ההורים והאחים שלי חירשים", היא מספרת. "שפת הסימנים היא השפה הטבעית בבית, חלק בלתי נפרד מהעולם שבו גדלתי".
9 צפייה בגלריה
משתתפי מכינת "כו"ח". "את כל מה שההורים עשו עד כה, הם צריכים ללמוד לעשות בעצמם"
(צילום: עידו ארז)
היא בת 43 מקריית ביאליק, אמא לשלושה ילדים בגילאי 16, 13 וארבע, שלושתם חירשים עם שתל קוכליארי (שבלולי) המושתל בניתוח ומאפשר להם לשמוע. "הילדים שלנו מלמדים אותי כל יום מחדש על תקשורת, הכלה וגמישות", מתגאה לירן.
למרות היותה חירשת, היא התנדבה לצה"ל כשזה היה עדיין נדיר, שירתה כחיילת מפקדה בשייטת 13, למדה עבודה סוציאלית וסיימה תואר שני עם התמחות בשיקום ובריאות - מסלול שאינו מובן מאליו גם עבור אנשים שומעים.
כמעט כתבתי שהמגבלה לא עצרה אותה - אבל זה לא יהיה מדויק, כי ללירן אין שום מגבלה. "עבורי החירשות היא לא 'נכות' ולא מחלה אלא שפה, זהות, תרבות ודרך חיים", היא מדגישה.
ואת המסר הזה מעבירה לירן לא רק לילדיה, אלא גם לצעירים ולצעירות במכינת כו"ח (כבדי שמיעה וחירשים - י"ק) - אחד המיזמים מעוררי ההשראה של עמותת "כִוונים", שבה היא משמשת כעובדת סוציאלית מזה כ-12 שנה.
כאן המקום להוציא מהלקסיקון את המונח "לקויי שמיעה", שרבים מהשומעים עושים בו שימוש. "חירשים לא אוהבים את המונח לקויי שמיעה", אומרת זלטה קלמיס בת ה-19 מבני עי"ש, אחת ממשתתפי המכינה. "זה מרגיש כמו משהו שבור, ואנחנו לא שבורים. יש חירשים ויש כבדי שמיעה. אין לקויי שמיעה".
עדן אלחננוב מאשדוד, חברתה למכינה, נתקלה במושג הזה כבר בבית הספר היסודי, שבו למדה עם ילדים שומעים. "הם קראו לנו בלעג לק"שים - ראשי התיבות של לקויי שמיעה", היא נזכרת. "אמרו, 'הנה הלק"שים באים', עיקמו פרצוף ולא רצו לשבת איתנו".
נפגשנו באחת משתי הדירות של מכינת "כו"ח" השוכנות בבנייני מגורים רגילים בהרצליה - דירה אחת לבנים ואחת לבנות. על השולחן עמוס הכיבוד שתי עוגות בחושות - תפוזים ושוקולד - מעשה ידיו של ניקיטה דוד מנהריה. בן 24, חירש מלידה, עלה לארץ בגיל חמש עם אמו מרוסיה. את אביו לא פגש מעולם.
"אמא שלי אמרה שהוא מת. גדלתי עם האבא החורג שלי", אומר ניקיטה בשפת הסימנים. עדי אבידור שפריר, מתורגמנית לשפת סימנים ומדריכה במכינה, מתרגמת את דבריו. ניקיטה עובד במאפייה בהוד-השרון ומנצל את כישורי האפייה שלו גם במכינה. "כשיש לנו סדנאות או כשמגיעים אורחים, אני אופה עוגה", הוא מספר.
מבין משתתפי המכינה (כך הם נקראים - לא חניכים ולא דיירים), שהשתתפו כולם גם בריאיון, שלושה מתקשרים בדיבור והארבעה האחרים - בשפת הסימנים. חלקם כבדי שמיעה וחלקם חירשים, בהם כאלה שנולדו כך וכאלה שהתחרשו בגיל רך בגלל מחלה.
יואל פניגטון, בן 22, עולה חדש מארצות-הברית, נולד שומע והתרחש בגלל צהבת קשה שפקדה אותו בגיל שבוע. "הייתי ממש קרוב למוות וברוך השם אני חי", הוא מסמן. "שלושה חודשים אחרי שחליתי, ההורים הבינו שאני לא קולט סאונד. ואז הם הלכו ללמוד שפת סימנים".
"כל הכבוד להם!" מעירה ריקי שרמן, מדריכה במכינה וחירשת בעצמה.
עם סיום לימודי התיכון בבית ספר מיוחד לחירשים התקבל יואל ללימודי הנדסת מכונות באוניברסיטה, אך כעבור שנתיים החליט לעלות לארץ. "עברתי לישראל כי רציתי להתגייס לצבא", הוא מסביר. "שלושה חודשים אחרי שעליתי היה 7 באוקטובר, ואז אמרתי: 'אני נשאר בישראל ולא חוזר לארצות-הברית. כאן זו המדינה שלי'".
עולה חדש שהוא גם חירש מתמודד עם אתגר כפול: ללמוד עברית, שאינה שפת אמו, וללמוד שפת סימנים ישראלית. קיימת אמנם שפת סימנים בינלאומית, אך היא אינה מהווה תחליף לשפת הסימנים הישראלית, שבדיוק כמו שפה מדוברת - מושפעת מהתרבות המקומית. יואל לומד באולפן מיוחד לחירשים ולכבדי שמיעה, ולאחר מכן מתכוון להתנדב לצה"ל.
אף שגדל במשפחה חילונית, יואל בחור דתי. הוא אחד מתלמידיו של הרב החירש יהושע סודקוף, שליח חב"ד לקהילת החירשים, ויחד איתו לקח על עצמו פרויקט - ללמד את עיקרי היהדות ואת מנהגיה בשפת הסימנים האמריקנית.
בסרטונים שמעלה יואל לאינסטגרם הוא מדגים, למשל, את שגרת הבוקר מרגע ההשכמה: תפילת "מודה אני", נטילת ידיים, ברכת "אשר יצר", ברכות השחר, עטיפת ציצית וטלית, הנחת תפילין, קריאת "שמע" ותפילת "עמידה" של שחרית. בסרטונים אחרים הוא מציג לראווה את שריריו, תוצאה של אימונים אינטנסיביים בחדר כושר.
9 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: שי, יואל והללי. יואל והללי. "חירשים לא אוהבים את המונח לקויי שמיעה"
(צילום: עידו ארז)
יואל חולם להתנדב לצה"ל. הללי ירדן כבר השיגה את היעד הזה. היא התגייסה במרץ אשתקד ומשרתת כמש"קית מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) בבסיס מיטב בתל-השומר. "מדובר בצעירים וצעירות יהודים מחו"ל שאינם מחויבים בשירות צבאי ורוצים לעלות לארץ ולהתגייס", היא מסבירה. "אני נמצאת איתם בקשר, עונה למיילים שלהם, מבקשת מהם לשלוח מסמכים ולמלא פרטים אישיים".
הללי, בת 20, היא כבדת שמיעה, אך דיבורה הרהוט אינו מסגיר זאת. היא גדלה במשפחה חילונית של שבעה אחים ואחיות ביישוב צוקים שבערבה, על אם הדרך לאילת. צריך אופי מיוחד כדי לחיות במקום כה מבודד, קל וחומר כשאת חירשת או כבדת שמיעה.
"מכיתה א' עד ט' למדתי בבית ספר של שומעים. לא הסתדרתי עם כולם וגם לא הייתה לי נגישות למסגרות של חירשים וכבדי שמיעה", מספרת הללי. "מכיתה י' עד י"ב למדתי בכיתה של חירשים וכבדי שמיעה בבאר-שבע. הייתי נוסעת לשם כל יום במונית, כמעט שעתיים לכל כיוון".
כמו שאר המרואיינים, הוריה ואחיה שומעים. "ההורים שלי לא למדו שפת סימנים והעדיפו להפוך אותי לשומעת. בגיל שלוש שמו לי שתל, ושלחו אותי לגני ילדים של שומעים. רק בכיתה י' התחלתי ללמוד שפת סימנים, אבל יותר נוח לי לדבר".
שי לוי, בת 26 מכפר סבא, חברתה למכינה, גם היא כבדת שמיעה המתקשרת בדיבור. "גדלתי בעולם של שומעים ולמדתי בבית ספר של שומעים. יש לי מכשיר שמיעה ושתל מגנטי. פחות הייתי עם חירשים, ולכן אני לא לגמרי שולטת בשפת סימנים".
לקהילת החירשים התחברה רק בשנים האחרונות. "עשיתי שירות לאומי בגן של ילדים עם בעיות שפתיות בתל-מונד. זו הייתה תקופה מדהימה. היא תרמה מאוד להתפתחות שלי".
שי היא סטודנטית לתואר ראשון בקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל. "מגיל קטן מאוד אני מתעניינת בעולם הפשע, למה אנשים עושים פשעים, האם אדם נולד ככה או לא", היא מסבירה. היא עדיין בשנה הראשונה ללימודיה, אבל כבר חושבת על תואר שני ודוקטורט בתחום. בזמנה הפנוי כותבת שי סיפורים קצרים ותסריטים, שעוסקים גם הם בעולם הפשע.
9 צפייה בגלריה
נתנאל וזלטה. התמקדות ברגעים קטנים שאנשים אחרים לפעמים לא שמים לב אליהם
(צילום: עידו ארז)
נתנאל יצחק נולד בטבריה לפני 22 שנה. "אני חלק משלישייה ויש לנו אחים גדולים יותר שגם הם שלישייה", הוא מספר. "בהתחלה חשבו שאני אוטיסט, ורק בגיל שלוש גילו שאני כבד שמיעה. מגיל חמש אני עם מכשירים".
נתנאל יכול לדבר, אך מעדיף לתקשר בשפת הסימנים. "אני עושה שירות לאומי ככוח עזר בבית החולים מאיר בכפר סבא. מחלק אוכל לחולים, מביא להם בגדים, מחליף מצעים, מסדר כביסה. לפני שעברתי לפה עשיתי שירות לאומי בבית החולים השיקומי 'פלימן' בחיפה. הייתי מביא את המטופלים לפעילויות כמו ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה. אני אוהב לתרום ולעזור לאחרים. זה נותן לי תחושת משמעות".
עדן אלחננוב בת ה-21, חירשת המתקשרת בשפת הסימנים אך גם בדיבור, סיימה זה לא מכבר שנתיים של שירות לאומי. "את השנה הראשונה עשיתי בבית ספר לחירשים וכבדי שמיעה באשדוד, ואת השנה שנייה עשיתי במשטרה כעוזרת חקירות. טיפלתי בניירת ובתיקים של עבריינים".
ביקשו ממך גם לסייע בחקירות של עדים וחשודים כבדי שמיעה או חירשים?
"בטח, אנשים שעשו בעיות..."
לעדן חבר שומע בשם קובי. "אנחנו ביחד ארבעה חודשים, אבל מכירים כבר שנה. הוא חיזר אחריי עד שהסכמתי. אני מלמדת אותו שפת סימנים, אבל הוא גם לומד לבד, באינטרנט".
גם לזלטה יש חבר. "הוא שומע, אבל כבד ראייה. הכרנו בהכשרה שעשינו לקראת השירות הלאומי. אני עוזרת לו עם דברים שהוא לא רואה - והוא עוזר לי בדברים שאני לא שומעת".
איך אתם מתקשרים ביניכם?
"אני קוראת את השפתיים שלו ועונה לו בכתב. וחוץ מזה, הוא לומד שפת סימנים בשבילי. הכי חשוב לדעת לסמן 'אני אוהב אותך'". בהמשך, כשעמדו מול המצלמה, סימנו החבר'ה "אני אוהב אותך".
זלטה נולדה בישראל לאבא יליד אוקראינה ולאמא שעלתה מרומניה. לפני מספר חודשים החלה שירות לאומי בגן של ילדים חירשים בכפר סבא. בזמנה הפנוי היא אוהבת לצלם.
"בגלל שאני חירשת, הראייה היא כלי מרכזי בחיים שלי - בשפת סימנים, בקריאת שפתיים ובהתבוננות בסביבה. לכן אני שמה לב מאוד לפרטים ויזואליים", מסבירה זלטה. "זה משפיע גם על הצילום שלי: אני מתמקדת באור, בהבעות פנים וברגעים קטנים שאנשים אחרים לפעמים לא שמים לב אליהם".
מבית ההורים לחיים עצמאיים
איתנו בסלון הדירה יושבות גם נשות הצוות של מכינת "כו"ח": מנהלת המכינה, עידית יוקר-קמינר, העובדת הסוציאלית גלי כהן, בת להורים חירשים, המדריכה השיקומית רוני ערבה, והמדריכות ריקי ועדי.
"מטרת המכינה היא לעזור לצעירים חירשים וכבדי שמיעה במעבר מבית ההורים לחיים עצמאיים בקהילה", מסבירה עידית. "הם עוברים אלינו למשך שנתיים, חלקם נשארים לשנה שלישית, ומקבלים כלים בכל תחומי החיים. אם זה לשכור דירה לעצמם, לצאת לעבודה, הניהול הכלכלי, הניהול הרפואי - את כל מה שההורים עשו עד כה, הם צריכים ללמוד לעשות בעצמם.
"ניהול משק בית, ניהול תקציב, קניות, השוואות מחירים, פעילויות פנאי, לארגן טיולים, לארגן מסיבות, מפגשים חברתיים - את כל הדברים האלה הם עושים כאן במכינה, כדי שיוכלו בעתיד לעשות אותם בכוחות עצמם".
מכינת "כו"ח" היא אחד מהפרויקטים המובילים של עמותת "כִוונים", המפעילה מסגרות ותוכניות של הכנה לחיים עצמאיים עבור צעירים וצעירות עם מוגבלויות. בין הפרויקטים: מכינת "כנפיים" לצעירים עם מוגבלות פיזית חושית, תסמונות נדירות ופגועי ראש; מכינת "כרמל" לצעירים על הרצף האוטיסטי; מכינת "אל-מוסתקבל" ("העתיד") לצעירים דוברי ערבית עם מגבלות פיזיות ותסמונות נדירות; ומכון "סמדר" לפסיכותרפיה שיקומית.
"'כִוונים' היא מחלוצות המהפכה המתחוללת בישראל ביחס לאנשים עם מוגבלות", אומר גידי צור, מייסד העמותה וסמנכ"ל הפיתוח שלה. "בשיתוף מינהל מוגבלויות במשרד הרווחה, קרנות הביטוח הלאומי, 'ישראל מעבר למגבלה', 'ג'וינט ישראל' ושותפים נוספים, החברה הישראלית היום פתוחה מאי-פעם להשתתפות אמיתית של אנשים עם מוגבלויות בכל תחומי החיים, אך צעירים עם מוגבלות עדיין נתקלים בקשיים רבים".
מכינת "כו"ח" הוקמה לפני כ-15 שנה, ובאוגוסט 2025 עברה מחיפה להרצליה. "אנחנו המכינה היחידה בארץ שנותנת מענה לאוכלוסייה הכיפית והמיוחדת הזאת", אומרת עידית. לצד המכינה מפעילה העמותה עבור קהילת החירשים וכבדי השמיעה גם את תוכנית "כו"ח במדים", המלווה צעירים וצעירות כמו הללי לקראת שירות התנדבותי משמעותי בצה"ל, וכן מערך של מועדוניות לנוער.
זלטה: "לפני שנה בערך, באתי לעלות לרכבת, ופתאום אני רואה את כולם רצים. לא הבנתי מה קורה, ואז אישה אחת משכה אותי למרחב המוגן. התברר שהייתה אזעקה, ולא קיבלתי בטלפון שום התרעה"
החיים במכינה מזכירים בהיבטים מסויימים מכינות קדם צבאיות, ובהיבטים אחרים - שנת שירות שלפני צבא. משתתפי המכינה מנהלים את חייהם ואת שגרת יומם באופן עצמאי תוך ליווי, סיוע והכוונה של נשות הצוות המקצועי.
"המטרות שלי הן לדעת איך לנהל את החיים שלי ולא להיות תלויה בהורים, והמכינה מספקת את זה", אומרת הללי. "אנחנו קמים בבוקר, וכל אחד הולך למסגרת היומית שלו - שירות לאומי, עבודה או צבא, במקרה שלי. חוץ מזה יש לנו לו"ז שבועי של המכינה - ביום שני שיחת דירה, ביום שלישי סדנאות ויש גם יום ניקיונות. אנחנו מנהלות את תקציב הבית, עושות קניות, מבשלות, אוכלות יחד או סתם יושבות ומדברות".
עדן: "הערב, למשל, נכין ביחד שקשוקה. רק הבנות".
"בסדר, בסדר", מעמיד ניקיטה פני נעלב וכולם צוחקים.
הסדנאות כוללות מפגשים עם חירשים וכבדי שמיעה מעוררי השראה. "בשבוע שעבר", מספר ניקיטה, "הגיע לפה אדם חירש שכתב רומן גרפי. הוא סיפר לנו על החיים שלו ואיך כתב ואייר את הספר".
מדובר בתסריטאי והסופר אל-עד קניגסברג כהן, אב לשני ילדים בהורות משותפת שחי עם בן זוג שומע. ספרו "בין לבין", שיצא ב-2024 בהוצאת מטר, עוסק בנער חירש בגיל ההתבגרות. "אל-עד העביר לנו מסר של העצמה - שחירשים יכולים לעשות כמעט הכול", אומר ניקיטה.
ותיקי המכינה עוד הספיקו להיות במשכנה הקודם, בחיפה. המשתתפות הצעירות יותר הגיעו ישר לכאן. "בכל שנה אנחנו מגיעות לכיתות 'כו"ח' בבתי הספר, שבהן לומדים כבדי שמיעה וחירשים, ומספרות להם על המכינה ועל תוכנית 'כו"ח במדים'", מספרת עידית. "כך פגשנו את הללי".
עדן: "לי סיפרו על המכינה כשהייתי בשירות לאומי"
"לא סתם סיפרו, אני סיפרתי, זוכרת?", מעירה גלי. "אנחנו פוגשות פעם בחודש חבר'ה שנמצאים בשירות לאומי ויום אחד, כשסיפרתי להם על המכינה, עדן ניגשה אליי, שאלה אותי שאלות והתעניינה. שמחתי לפגוש אותה שוב כשהגיעה למכינה בהרצליה".
היא החלה את המכינה לפני כחודשיים. "למרות שאנחנו יוצאים בכל סוף שבוע, עדיין קצת קשה לי להיות רחוקה מהבית", מודה עדן. "השבוע ממש התגעגעתי, אז נסעתי הביתה, ראיתי את המשפחה, פגשתי את החברות וחזרתי עם כוחות מחודשים".
יואל: "חשוב לי להגיד תודה לעידית שדיברה עם אמא שלי והציעה לה שאצטרף למכינה".
עידית: "אני לא יודעת אם יואל מכיר, אבל יש סיפור מאחורי ההצטרפות שלו למכינה"
זו ההזדמנות לספר אותו.
עידית: "קרובת משפחה של יואל מקיבוץ בצפון עבדה איתי בזמנו בתנועה הקיבוצית. יום אחד היא התקשרה אליי ואמרה, 'קרוב משפחה שלי, שהוא חירש, עלה לארץ ונמצא פה לבד. אני יודעת שאת עובדת עם חירשים, אולי יש לך משהו להציע בשבילו?' סיפרתי לה על המכינה, היא סיפרה לאימא שלו, וככה זה התגלגל".
יואל: "תודה רבה!"
ניקיטה הוא היחיד מבין המשתתפים שמחזיק רכב פרטי ("טויוטה", הוא מדגיש), מה שהופך אותו לנהג של המכינה. בסוף הריאיון, שנערך בדירת הבנות, הוא הסיע את הבנים לדירתם. "ניקיטה הוא בעל הבית, עוזר לנו הרבה", מפרגן יואל.
"פעילות העמותה", מציינת עדי המתורגמנית, "כוללת גם מסיבות של חירשים וכבדי שמיעה מכל הארץ".
מסיבות בלי מוזיקה?
"למה בלי מוזיקה?" תוהה זלטה. "אני הולכת הרבה פעמים למועדונים עם חברים ואנחנו מרגישים את הקצב של המוזיקה בגוף, את הבאסים. ממש כיף לרקוד ככה. זו הסיבה שחירשים וכבדי שמיעה הכי אוהבים מסיבות טבע".
"פתאום ראיתי את כולם רצים"
משתתפי המכינה הם כולם צעירים ברוכי כישרונות, אינטליגנטים ובעלי חיים מלאים. אך כמו שציין סמנכ"ל העמותה, הם נתקלים בקשיים לא מעטים במציאות שעדיין אינה מונגשת דיה, ובחברה שאינה תמיד מגלה סובלנות כלפי השונה.
החיים בישראל, שגם כך אינם קלים, עשויים להוות אתגר של ממש לחירשים ולכבדי שמיעה. "יום אחד, לפני שנה בערך, באתי לעלות לרכבת, ופתאום אני רואה את כולם רצים", מספרת זלטה. "לא הבנתי מה קורה, ואז אישה אחת משכה אותי למרחב המוגן. התברר שהייתה אזעקה, ולא קיבלתי בטלפון שום התרעה".
9 צפייה בגלריה
החיים בישראל, שגם כך אינם קלים, עשויים להוות אתגר של ממש לחירשים ולכבדי שמיעה
(צילום: יואב קרן)
מה באמת אתם עושים כשיש אזעקה?
זלטה: "אני חיה במשפחה שומעת, אז במלחמה עם איראן אבא היה מעיר אותי כשיש אזעקה. וכשהייתי לבד בבית, הכלב של היה נבהל מהאזעקה ומעיר אותי, והייתי רצה איתו למקלט".
בשתי הדירות של המכינה יש ממ"דים, וברגע שמתחילה מתיחות ביטחונית הם נדרשים לישון בו. "גם יש לי אפליקציה שהורדתי לשעון וברגע שיש אזעקה, השעון רוטט ואנחנו יודעים ללכת למרחב מוגן", מספר יואל.
כיוון שרובם קוראים שפתיים, תקופת הקורונה הייתה קשה עבורם במיוחד. "אני זוכרת שהלכתי לרופא והוא לא הסכים להוריד את המסכה", מספרת ריקי המדריכה. "איך אני אמורה להבין אותו? אז קמתי והלכתי לרופא אחר. זה הכעיס אותי מאוד".
זלטה: "נכנסתי לחנות לקנות משהו. המוכר דיבר איתי ולא הבנתי כי הוא היה עם מסכה. אמרתי לו, 'אני לא מבינה. אתה יכול להוריד רגע את המסכה?' הוא לא הוריד, אז יצאתי והלכתי לחנות אחרת".
ולא מדובר רק בקריאת שפתיים. "הבעות פנים מאוד עוזרות לי להבין את האדם שמולי - אם הוא עצוב, אם הוא שמח, כועס, לא כועס", מסביר יואל. "ברגע שיש מסכה, קשה לקלוט הבעות פנים". זלטה מספרת שבזמן הקורונה השתמשו בכיתות החירשים וכבדי השמיעה במסכות מיוחדות, שקופות.
מערכת החינוך מציבה גם היא אתגרים. "בארצות-הברית יש בתי ספר מיוחדים לחירשים ולכבדי שמיעה, מה שמשאיר להורים חופש החלטה אם לשים או לא לשים לילד שלהם שתל", מסביר יואל. "בישראל, לעומת זאת, כיתות החירשים הן חלק מבתי הספר של הקהילה השומעת - בין אם זה בחינוך המיוחד או בחינוך הרגיל. ההורים, שרוצים שהילדים שלהם יוכלו לתקשר ולהתחבר לתלמידים השומעים, חשים מחויבות לעשות להם ניתוח שתל".
ניקיטה עבר ניתוח כזה בילדותו, בשני הצדדים, אבל כיום הוא מעדיף לנתק את השתלים. "זה עושה לי הרבה רעש ואני מעדיף להיות חירש. אני אוהב את השקט שלי. אם אני רואה טלוויזיה, אני מחבר רק שתל אחד".
כיוון שרובם קוראים שפתיים, תקופת הקורונה הייתה קשה עבורם במיוחד. "אני זוכרת שהלכתי לרופא והוא לא הסכים להוריד את המסכה", מספרת ריקי המדריכה. "איך אני אמורה להבין אותו? אז קמתי והלכתי לרופא אחר. זה הכעיס אותי מאוד"
שי מספרת על האתגרים שאיתם היא נתקלת כסטודנטית. "אני יושבת מקדימה, אבל לפעמים אני לא מבינה את המרצה, ולא נעים לי לבקש ממנו לחזור על דבריו. הסטודנטים האחרים עוזרים לי ושולחים לי סיכומים, ואני גם משתמשת באפליקציה של תמלול.
"האוניברסיטה והמרצים משתדלים לבוא לקראתי ומגלים הרבה סבלנות, אבל המענה של המוסד לא תמיד מדויק עבור כל הצרכים שלי. לכן אני נעזרת בביטוח לאומי שנותן לי סיוע נוסף, כמו שירותי תמלול ומורי עזר שעובדים עם האוניברסיטה".
האתגר העיקרי, אומרת שי, הוא הבירוקרטיה. "לוקח הרבה זמן עד שכל ההתאמות מאושרות. לכן היה לי קצת קשה בסמסטר הזה. אבל את סמסטר ב' אני אתחיל עם כל ההקלות והעזרה שאני צריכה כדי להצליח בלימודים. לירן, העובדת הסוציאלית של 'כוונים', עוזרת לי בכל מה שצריך".
בארה"ב, מספר יואל, האוניברסיטאות מעסיקות מתורגמנים לשפת הסימנים בחלק מהקורסים. "מעבר לכך, הסטודנטים השומעים מפגינים גישה חיובית כלפי חבריהם החירשים", הוא מוסיף. "הרבה מהם לומדים באוניברסיטה שפת סימנים בסיסית או חברים במועדונים של שפת סימנים".
"נגישות עדיין לא נתפסת כזכות"
לירן לא יכולה הייתה להגיע למפגש והריאיון איתה נערך בכתב, דרך הווטסאפ. למרות גילה הצעיר, היא גדלה עוד לפני עידן הטלפונים החכמים ושיחות הווידאו. "הייתה אז הרבה יותר תלות באנשים שומעים", היא אומרת. "היום אני מרגישה הרבה יותר עצמאית - בתקשורת, בהתנהלות ובחיים בכלל".
לצד עבודתה במכינת "כו"ח", היא עובדת גם במכון "סמדר" כמטפלת רגשית. "אני מלווה משתתפים חירשים וכבדי שמיעה בתהליכים של עצמאות, זהות, התמודדות רגשית, תעסוקה, זוגיות, ניהול חיים ומיצוי זכויות. העובדה שאני חירשת בעצמי מאפשרת חיבור עמוק. הם יודעים שאני באמת מבינה מה עובר עליהם, ולא רק מהצד המקצועי".
9 צפייה בגלריה
לירן אבנעים, עובדת סוציאלית של מכינת "כו"ח". "עבורי החירשות היא לא 'נכות', אלא שפה"
(צילום: אוסף פרטי)
צוות המכינה מורכב משומעים, מחירשים ומכבדי שמיעה - וכולם נדרשים ללמוד את שפת הסימנים. "השילוב הזה יוצר מרחב נגיש באמת, שבו שפת הסימנים היא חלק טבעי מהיומיום", מסבירה לירן.
האם הבחנת בשנים האחרונות בשיפור ביחס של המדינה והחברה הישראלית לחירשים ולכבדי שמיעה?
לירן: "יש היום יותר מודעות ויותר שיח, אבל עדיין קיים פער גדול בין מה שכתוב בחוק לבין מה שקורה בפועל במציאות".
מה למשל?
"למשל, ההנגשה לעובדים חירשים ב'כוונים' ממומנת על-ידי העמותה עצמה. זה לא אמור להיות כך. ההנגשה צריכה להיות באחריות המדינה ולא מקום העבודה. אני באופן אישי פניתי בבקשה לתוספת שעות תרגום בשפת סימנים במסגרת העבודה, והבקשה נדחתה בטענה שכבר אושרו לי 70 שעות בשנה.
"הבעיה היא שהשעות האלו הן שעות אישיות עבור רפואה, סידורים, פגישות ועוד צרכים חיוניים, ולא אמורות לשמש לצורכי עבודה. גם כך 70 שעות בשנה הן מעט מאוד ובכל זאת מצופה ממני לנצל אותן לצורכי עבודה, דבר שממחיש עד כמה נגישות עדיין לא נתפסת כזכות, אלא כטובה".
לירן: "יש בוגרים שאמרו לי שהם לא מאמינים שיום אחד יתחתנו, ילמדו או יגשימו את עצמם. היום חלקם כבר נשואים, חלקם הורים, וחלקם בונים את החיים שלהם צעד צעד. זה לא נס אלא תהליך עמוק של ליווי, התמדה והרבה אמונה"
למרות האתגרים, ואולי גם בזכותם, לירן מוצאת סיפוק עצום בעבודתה. "הסיפוק הגדול שלי הוא לראות את בוגרי המכינה, צעירים שפעם פחדו לצאת לבד, לנהל כסף, לעבוד או לדבר מול שומעים - והיום מנהלים חיים עצמאיים: עובדים, לומדים, נמצאים בזוגיות או בדרך לשם.
"יש בוגרים שאמרו לי שהם לא מאמינים שיום אחד יתחתנו, ילמדו או יגשימו את עצמם. היום חלקם כבר נשואים, חלקם הורים, וחלקם בונים את החיים שלהם צעד צעד. זה לא נס אלא תהליך עמוק של ליווי, התמדה והרבה אמונה. וזה המסר שלי לצעירים וצעירות חירשים וכבדי שמיעה: אתם לא צריכים להתמודד לבד. מכינת 'כו"ח' יכולה ללוות אתכם ולתת לכם כלים לבניית חיים עצמאיים ובטוחים".
