בדיוק כשם שסוגיות מאתגרות בחייהן של נשים שדורשות פתרון - כמו למשל אלימות, חוסר שוויון וייצוג או פגיעה בזכויות - הן לא בעיות של נשים בלבד, אלא של כלל החברה הישראלית, כך גם אתגרים שמתמודדים איתם בחברה הערבית על שלל גווניה, דורשים פתרון כולל.
לא לחינם הגיעו המונים להפגנה שנערכה בתל אביב במוצאי השבת האחרונה, כדי לתמוך בקריאה למיגור האלימות, הפשיעה, הרציחות ומתן כלי הנשק חסר הגבולות בחברה הערבית. וזוהי רק ההתחלה לשינוי הנדרש.
6 צפייה בגלריה
אלפי מפגינים בכיכר הבימה נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית במוצ"ש שעבר
(צילום: אביב אטלס)
מי שנרתמות למשימה בתוככי החברה הבדואית, במטרה להוביל שינוי תפקודי וערכי שיאפשר לבני הדור הצעיר בפרט להשתלב בחברה הכללית, ולהותיר מאחור סטיגמות מקבעות ותנאים מעכבים - הן שלוש נשים, בוגרות תוכנית LEAD" IMPACT" של "שתיל" - עמותה שמכשירה קבוצת מנהיגות ומנהיגים מקומיים מהחברה הבדואית, במטרה לחולל שינוי, לשתף בידע מהשטח ולהציע זוויות מבט נוספות על המציאות המורכבת בנגב.
"נמאס לנו שמסתכלים עלינו רק מתוך הפריזמה הסטריאוטיפית של הפשיעה, הנשק והסכסוכים. אי אפשר שהשוליים הקיצוניים של החברה שלנו ימשיכו להכתים את כולנו, וליצור רושם מוטעה לגבינו. אנחנו רוצים תיקון, אנחנו רוצים ייצוג, אנחנו רוצים תשתיות, אפשרויות, הזדמנויות עבור הצעירים שלנו, שיצליחו לצאת ממעגל האלימות והפשיעה אם נפלו אליו - ובעיקר אנחנו רוצים דרך להציג את ההישגים והמורכבויות של החברה הערבית, שכמעט ואינם מקבלים מקום בשיח התקשורתי", אומרות לנו כמה מבוגרות התוכנית, שעושות הכול כדי לגשר על הפער וליצור קרבה בין החברה הבדואית לחברה הכללית במדינה.
6 צפייה בגלריה
"נמאס לנו שמסתכלים עלינו רק מתוך הפריזמה הסטריאוטיפית של הפשיעה". הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בפזורה הבדואית
(צילום: רועי עידן)
ויש להוסיף על חשיבות העניין את הצפי לכך שבעוד כעשור, שיעור הבדואים בנגב יגיע לכדי 50 אחוז מהתושבים, ואסור לנו להגיע למצב של היווצרות מדינה בתוך מדינה. ולכן מה שהן עושות, זה קודם כל לבנות אמון מול צעירים בחברה שלהן שצריכים יד מכוונת ומתן הזדמנויות שוות, ותוך כדי מציגות בפני החברה הישראלית את הצדדים החיוביים של החברה הבדואית, וגם מסמנות את המקומות שבהם דרוש שינוי, שיקום וסיוע, כדי להוביל לעתיד טוב יותר, שמאתגר את כולנו.
כי כולנו, הן מדגישות, מושפעים מהשינויים הטכנולוגיים והדיגיטליים. מכך שהצעירים עברו לחיות בתוך המסכים, ומההתדרדרות המורגשת של מערכת החינוך - ולא משנה באיזה אזור בארץ.
"בדואי זה לא אוטומטית פשיעה"
עו"ד נור אלעטונה, עורכת דין פלילית, היא מהבדואיות הראשונות שלמדו משפטים, והראשונה שהתמחתה בתחום הפלילי. היא בעלת תואר ראשון במשפטים מה"מכללה למינהל" ותואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן, ועובדת בסנגוריה הציבורית בדרום, שם היא ממונה על החברה הערבית ומובילה את תחום הטיפול בחברה הבדואית.
אלעטונה היא חלק מצוות החומש לשיקום עוברי חוק, ובימים אלו עובדת במחלקת האסיר ופועלת ליצירת חיבורים ישירים בין הסנגוריה לקהילה, במטרה לסייע בשילוב צעירים עוברי חוק, לפתח מענים מותאמים בקהילה ולהחזירם למסלול חיים נורמטיבי.
"יש לנו בחברה הבדואית הרבה ערכים טובים שאין אזרח יהודי שלא נתקל בהם, בין אם זו הכנסת אורחים, הכבוד שאנחנו נותנים לאחר, עזרה הדדית וכמובן הרופאות והרופאים הבדואים בבתי החולים. אז לצבוע את החברה שלנו בגלל מיעוט קטן שמפחיד גם אותנו? זה עושה עוול לכל החברה שלנו. התקשורת וגם החברה צריכות לשים את הפוקוס על הדברים הטובים שאנחנו מביאים ומייצגים, ואת השליליים צריך כמובן לתקן.
"בדואי זה לא אוטומטית פשיעה, בדואי זה בנאדם משכיל, זה תרבות, זה ערכים. באשקלון יש פשיעה כמו שיש ברהט, אבל בתקשורת מראים את רהט ולא את אשקלון", היא אומרת בטון נחוש.
לשיחה מצטרפת לינה אלעטאונה, מהנדסת כימיה, בעלת תואר שני בהנדסת תעשייה וניהול, תושבת חורה בנגב, שעד לפני כשנתיים כיהנה כמנכ"לית ומנהלת פרויקט "ואדי עתיר" (פרויקט חקלאות מדברית-אקולוגית, המשלב ידע בדואי מסורתי וטכנולוגיות ירוקות - ע"ל), שבו מועסקים עשרות עובדים מקהילת הבדואים, כחצי מהם נשים.
לינה מדברת בגלוי על השילוב בין מסורת ליוזמות מודרניות, ועל המאמץ לשבור סטריאוטיפים בחברה הבדואית, כולל האתגר של הובלה של נשים מול קהלים שמרניים.
היא בעצמה מהנדסת שהפכה למובילת פרויקט חברתי-אקולוגי, ומגלמת את השינוי המתהווה בנגב: נשים בדואיות שמביאות ידע, ניהול וחדשנות, אל תוך מסגרות שעד לא מזמן היו סגורות בפניהן. היא מדברת בגלוי על האתגר שבהנהגה נשית בחברה מסורתית, אך גם על האחריות ההולכת וגדלה של נשים לפיתוח כלכלי וקהילתי.
6 צפייה בגלריה
לינה אלעטאונה. "כולנו - יהודים, ערבים, נוצרים ומוסלמים - אזרחים של המדינה הזו, ולא הולכים לשום מקום"
בשנה וחצי האחרונות היא עובדת כמנהלת פרויקטים במכון "ברנקו וייס" ביישובים כסייפה, חורה ורהט, ופועלת לקידום נושאים חינוכיים, חברתיים וכלכליים בחברה הערבית בדרום, במיוחד בתחומי קיימות ותעסוקת נשים. במקביל, למדה במכללה העסקית של לשכת המסחר בתל אביב בתחום ייבוא, ייצוא וסחר בינלאומי - וסיימה את התואר בהצטיינות.
לינה: "כל העניין של איך מסתכלים על החברה הבדואית בישראל - חייב להשתנות. הפילוג בין הבדואים לבין הערבים בישראל חייב להפסיק. אנחנו החברה הערבית. קוראים לנו בדואים כי נולדנו במדבר, אבל אנחנו ערבים ולא נוח לי עם הפילוג הזה. כולנו - יהודים, ערבים, נוצרים ומוסלמים – אזרחים של המדינה הזו, ולא הולכים לשום מקום.
"בתפקידי הקודם, כשהייתי מנכ"לית של פרויקט 'ואדי עתיר', הייתי מקבלת קבוצות של מטיילים מהארץ ומחו"ל מכל הגוונים במדינה ובכלל, ושמה דגש על המסר הזה. אנשים היו באים עם סטיגמות שכאילו אנחנו 'חיה זרה', אבל אני עמדתי על הזכות שלי להסביר מי אנחנו. להסביר למה אנחנו נקראים בדואים - כי נולדנו במדבר, אבל השיוך למקום הוא לא כל מי שאנחנו".
"לצערי, היום אנחנו רואים שגם התקשורת וגם הפוליטיקאים מנצלים את הפשיעה הקיימת אצל מעטים בחברה שלנו, ומשליכים אותה על כל החברה הבדואית. כך גובר הריחוק בין החברה היהודית והערבית, ומתגבר הפחד. אבל היום היהודים כבר מבינים שהפשיעה הקיצונית לא מאפיינת ולא מייצגת את כולנו". אומרת נור, שמתגוררת ביישוב מיתר שמאוכלס ברוב יהודי, אבל מתגוררים שם גם לא מעט תושבים ערבים שחיים בדו קיום.
מיתר, זהו גם היישוב שממנו מגיע החלל החטוף רן גואילי ז"ל, ושם גם מתגוררת משפחתו. לאחר שהושב לקבורה באדמת ישראל, נור הייתה בין קבוצת התושבים שהלכו לנחם את הוריו של רן.
"אנחנו שכנים של משפחת גואילי, וביחד עם עוד תושבים מהחברה הבדואית, הגענו אליהם לניחום אבלים", היא מספרת. "ה-7 באוקטובר קרה לכולנו, כל תושבי מדינת ישראל, וכואב לי לשמוע שאומרים בתקופה האחרונה שבגלל שבחברה שלנו יש בעיית נשק, ה-7 באוקטובר יחזור מהכיוון שלנו".
זו אמירה מקוממת מאוד. ודאי לאחר שנוכחנו במסירות של החברה הבדואית גם לאחר ה-7 באוקטובר.
"בהחלט. אני כל הזמן שומעת שאומרים את זה, וזה באמת מקומם. בעיית הנשק היא בעיה לאומית, בעיה של כולנו, וצריך לטפל בה בכל המגזרים. היא קיימת בכל מקום - מי יותר ומי פחות. הטיפול בה הוא לטובת כולנו, כי אנחנו צריכים להמשיך לחיות יחד ואין לנו שום דרך אחרת אלא להביא לביטחון ולשיח חיובי בין יהודים וערבים".
הדיל: "החברה הבדואית מתמודדת עם כמה אתגרים קשים מאוד, כאלו שמחייבים לדרוש מהמדינה שתשקיע בהם תקציבים. בראש ובראשונה יש את כל נושא האלימות והפשיעה, שם אנחנו עומדים על אחוזי נרצחים מאוד גדולים. הצעירים הבדואים מרגישים חוסר ביטחון גם בבית וגם בכבישים"
בעודה מדברת, נור נזכרת בילדותה, כערביה שגדלה בבאר שבע, וצברה שם חברים יהודים שהתייחסו אליה כשווה בין שווים.
"אחת הבעיות המרכזיות שצריך לעבוד עליה, היא שצעירים בדואים וצעירים יהודים נפגשים בגיל מאוחר מידי, אחרי גיל 18, במקום לגדול ביחד ולהכיר אחד את השני באופן אישי ולא מסיפורים", היא מוסיפה, "לילדים יהודים ביסודי אין שום אינטראקציה עם ילדים בדואים, ולהפך - ואז הסטיגמה לא טובה. אבל ברגע שהבן שלי לומד בבית ספר עם ילדים יהודים וערבים - וזה מה שעשיתי, העברתי אותו לבית ספר כזה - הוא משתלב ומרגיש חלק.
"וכולנו - יהודים, ערבים מוסלמים או נוצרים - ככל שנגדל את הילדים לשנאה וריחוק, זה מה שיהיה. וככל שנגדל דור לעשייה משותפת, ננצח את הקיטוב".
עלייה דרמטית ב"חסרי המעש"
מי שמפנה את האחריות גם אל המדינה ולא משאירה אותה רק בידי האזרחים, היא הדיל אבו רביעה, בת 28, עובדת סוציאלית שמתגוררת בכפר כוחלה שבנגב.
כעובדת סוציאלית קהילתית, שעיקר עבודתה מתמקדת בחברה הבדואית, הדיל מובילה תכנית שמספקת אופק ועתיד לצעירים חסרי מעש, מנותקים או כאלה שנשרו ממערכת החינוך. זו אגב אחת הבעיות החמורות בקרב צעירים בדואים, ורק לאחרונה פורסמו נתונים חדשים שהראו כי שיעור הצעירים הערבים "חסרי המעש" עלה מ-22.3% בתחילת 2023 ל-34.5% ב-2024.
כמובן שזה פוגע בעתידם המקצועי ותורם לזינוק באלימות. וכאשר הם מופנים לטיפול, אותם צעירות וצעירים מקבלים מעטפת בהכשרה של תעסוקה לעתיד, הכוונה והשמה, ובעצם הזדמנות לשינוי מסלול - כי אחרת, הם עלולים להידרדר לפשיעה.
ואת השינוי שהדיל מבקשת לראות בחברה שלנו, היא עברה קודם כל על בשרה. כשהתחילה ללמוד באוניברסיטת בן גוריון, היא לא ידעה מילה בעברית. היא הגיעה לתחום הזה כי רצתה להשפיע על הקהילה שלה, במקרו. זה היה החלום שלה, ומאז ומתמיד - היא מעידה על עצמה - היא מתחברת מאוד לעבודה עם נוער בסיכון.
"החברה הבדואית מתמודדת עם כמה אתגרים קשים מאוד, כאלו שמחייבים לדרוש מהמדינה שתשקיע בהם תקציבים. בראש ובראשונה יש את כל נושא האלימות והפשיעה, שם אנחנו עומדים על אחוזי נרצחים מאוד גדולים. הצעירים הבדואים מרגישים חוסר ביטחון גם בבית וגם בכבישים", אומרת הדיל.
"ומצד שני אנחנו חברה צעירה - יש הרבה בני 18 עד 24, וצריך לכוון אותם לחיים במסלול חיובי, כזה שיעזור להם להשתלב בחברה היהודית והישראלית", היא מוסיפה.
נור, שעוסקת בשיקום בני נוער וצעירים בחברה הבדואית מטעם הסנגוריה הציבורית, מסבירה שקודם כל צריך לבנות אמון כדי שהשיקום יהיה מותאם תרבותית ויעניק מענים המותאמים לצעירים האלו. זו גם הסיבה שהיא משקיעה לא מעט זמן ואנרגיות בבניית רשת של שיתופי פעולה עם הקהילה, כדי שהטיפול יהיה, כפי שהיא מגדירה זאת, "360 מעלות".
נור: "אנחנו צריכים להשקיע יותר בצעירים שאין להם אף אחד, או שמועדים לסכנה ונמצאים ב'חצר האחורית' של החברה. התפקיד שלנו הוא לקדם את השיקום והסיוע עבורם, ולהעביר אותם ל'חצר הקדמית' שלנו".
איך עושים את זה?
"על ידי בניית חלופות למה שקיים כעת, ותוקע אותם במקום לא טוב. למשל, מה שחסר אצלנו אלה הן חלופות של מעצר ומענים ייחודיים לנוער שלא מצליח לצאת ממעגל העוני וההזנחה. חסרים מרכזי גמילה בדרום עם מטפלים דוברי ערבית, שיהיו מותאמים תרבותית.
"דוגמה נוספת היא נושא שיקום הצעירים שמעדו - שבחברה היהודית אחראיים עליו בתי המשפט הקהילתיים - צריך ליישם גם בחברה שלנו. כי אנחנו רואים שמהרגע שהסנגוריה קיבלה את המשימה לשקם צעירים בדואים, והתחלנו לקלוט אותם ולבנות להם תוכניות שיקום בשפה שלהם - הם הצליחו לעלות על המסלול הנכון".
איך את מסבירה את זה?
"כי מה שהיה חסר להם זה לא רצון להשתקם ולהצליח, אלא כישורי חיים שיעזרו להם לעלות על המסלול הנכון, שפה שבה הם יתנהלו, תרבות שתקלוט אותם לתוכה בלי לעקור אותם מהתרבות שלהם וגם אמצעים טכניים לחיים, כמו למשל תחבורה מסודרת ועבודה מסודרת ודרך להתמודד עם הקידמה.
"למשל, לא לכל הבדואים, צעירים ומבוגרים, יש כלים להתמודד עם הפתיחות שאנחנו רואים פתאום בעשורים האחרונים. לראות נשים עובדות, נוהגות, מנהלות חשבון עצמאי - זה גורם לפעמים לבלבול אצל הצעירים שלנו וגם אצל המבוגרים, וצריך לגשר על הפער הזה.
"לפני 30 שנה לא היית רואה רופאה בדואית בבית חולים, היום כן רואים רופאות ואחיות ומנהלות בתחומים שונים, אלא שיש כאלה בחברה שלנו שעוד לא מצליחים לצמצמם את הפערים. אלה הם הצעירים שנפלטו ממעגל העשייה והלימודים ואנחנו רואים אותם בפשע, עם נרגילה, נושרים מבית הספר - ותפקידנו להירתם ביחד כדי להבין את הקושי שלהם, ולמצוא לכך פתרון".
לינה: "בעבר, כשחיינו בשקט את חיינו בלי הקידמה שהגיעה, לא הייתה על הבדואים סטיגמה של פשיעה, ואני לא חוויתי את המצב הזה בילדותי. ולכן, אי אפשר להסתכל על השנים האחרונות ולהגיד שתמיד הייתה פשיעה בחברה הבדואית. כאן, תפקיד המדינה הוא להיכנס ולעזור לנו כחברה צעירה להוביל מנוע לשינוי ולהשקיע בצעירים"
לינה: "אני מודה על ההזדמנות שאנחנו, כנשים בדואיות, קיבלנו כדי להוביל לתיקון הזה ולקחת אותו עד הסוף. ואנחנו עושות ומצליחות. חשוב לי לציין שהאישה הבדואית היא אישה חזקה, היא חרוצה, בכל הזדמנות היא לוקחת את הצעד להתקדם, להוביל, לעשות שינוי - ובו זמנית, אנחנו לא באות להילחם נגד המסורת והערכים שקיבלנו כנשים ערביות מוסלמיות בדואיות".
איך אתן רוקדות על שתי החתונות?
לינה: "אני מנסה לעשות כמה שיותר קומבינציה כדי לשמור על המסורת וגם להביא את המודרניזציה לתוך החברה הבדואית, שעברה 'שיפט' מאוד גדול. פתאום מדברים אצלנו על טכנולוגיה, על קיימות וזה במצב שעד לפני כמה עשרות שנים בודדות גידלו פה צאן וחינכו ילדים על ערכים של דת האיסלאם והמסורת הבדואית - ופתאום אנחנו צריכים לקפוץ לקידמה, וזה מה שיצר את הפער.
"הרי בעבר, כשחיינו בשקט את חיינו בלי הקידמה שהגיעה, לא הייתה על הבדואים סטיגמה של פשיעה, ואני לא חוויתי את המצב הזה בילדותי. ולכן, אי אפשר להסתכל על השנים האחרונות ולהגיד שתמיד הייתה פשיעה בחברה הבדואית. כאן, תפקיד המדינה הוא להיכנס ולעזור לנו כחברה צעירה להוביל מנוע לשינוי ולהשקיע בצעירים".
"חוששות לגדל פה ילדים"
שלושתן אומרות שהשאיפות וההישגים של הנשים הבדואיות הצעירות בשנים האחרונות, גורמים לגאווה ותקווה גדולה - בין אם אלה נשים שמגיעות ללימודים גבוהים בתחומי הרפואה, המשפטים, הכימיה או ההנדסה, ומשתלבות במקומות עבודה מובילים.
לינה: "אני נדהמת בכל פעם מחדש לראות את ההתקדמות של הנשים הבדואיות הצעירות הללו, כי הן האמהות שיגדלו את הדור הבא וצריכות לקבל את הכוח כדי להוביל את השינוי".
נור: "אני מודה שאנחנו, הנשים הבדואיות, חוששות לגדל פה ילדים. אנחנו יכולות לשמור על הילד ולתת לו את כל החינוך והערכים, אבל הוא רק יעבור ליד מקום שיש בו יריות - והלך עליו. אני רוצה שאיך שאני גדלתי כילדה בכפר חורה, והייתי משחקת כל היום בחוץ בתחושת ביטחון, וחוזרת הביתה עם כל הבנות בשכונה לקראת הערב, וההורים אף פעם לא דאגו ולא קרה כלום - ככה אני רוצה שיהיה. אבל היום, אחרי שעה מסוימת, את לא יכולה לתת לילד שלך לצאת החוצה".
6 צפייה בגלריה
"המדינה צריכה להשקיע בתלמידים שאף אחד לא משקיע בהם, כדי שיצאו ממעגל ההזנחה". אום בטין
(צילום: Menahem KAHANA / AFP)
ויש כמובן את השינויים הטכנולוגיים, הרשתות, הטיק טוק.
"אבל את השינויים האלה לא רק החברה הבדואית חווה. הם משפיעים על כל ההורים. כולנו מגדלים ילדים בתוך המסכים, זה דור שמאתגר יהודים וערבים כאחד - וכולנו צריכים הדרכה הורית. כולנו חווים משבר זהות כהורים".
לינה: "בשנתיים האחרונות אני עובדת צמוד למערכת החינוך, והיום יש תקציבים הרבה יותר גבוהים מאשר בעבר, אבל רמת החינוך שהילדים מקבלים לא הולמת את התקציבים. עדיין צריך לשנות את רמת החינוך ואת הקניית הידע והערכים. פעם קיבלתי חינוך וידע בבית הספר ברמה הכי גבוהה שיש, ואני מהנדסת עם תואר שני, ולמדתי בבית ספר של חורה עם מורים ערביים מכל הארץ - והנה הגעתי להישגים.
"אבל היום עם תוכניות הלימוד החדשות, אני ממש לא בטוחה שמביאים את הילדים והצעירים למקומות שאנחנו הגענו אליהם. גם החשיפה לאינטרנט משפיעה על הכיוון שלהם, שהולך למקומות אחרים. יש יותר מבחנים אבל הילדים יודעים פחות".
נור: "העולם השתנה, ואנחנו ההורים הבדואים צריכים לצמצם פערים".
ועדיין, להורים הבדואים יש אתגרים גדולים מאוד לא רק בצמצום פערי חינוך ושעות מסך, אלא גם בצמצום הסכנות והפשיעה, ועל זה הן מסכימות ומבקשות לציין שחלק מכך נובע גם מהיעדר תשתיות והזדמנויות.
"הדבר החשוב הוא לתת תמיכה לילדים שנושרים ממערכת הלימודים. ילדים עניים למשל, שהתייתמו מאחד ההורים וצריכים לעזור בפרנסת המשפחה - הם צוברים פערים. ילדים שגרים במקומות מרוחקים ואין להם דרך להגיע לכביש הראשי ולקחת אוטובוס, והם מאחרים לפגישות עם קצינת המבחן - אבל הם לא אשמים. חובה עלינו לתת לילדים האלה תקווה ולא להגיד שהם מקרה אבוד", מדגישה נור.
"דווקא ילד שמגיע מעוני והזנחה צריך לשים עליו את הדגש. כי ילד שיש לו הורים עובדים ומתפקדים, הוא מוגן לכל החיים. ולכן המדינה צריכה להשקיע בתלמידים שאף אחד לא משקיע בהם כדי שיצאו ממעגל ההזנחה".
היא מספרת שלמעגל הזה מגיעים למשל, ילדים שבשביל 200 שקל - כדי לקנות ג'ינס כמו שיש לחבר שלהם - נופלים לידיהם של ארגוני הפשיעה שמנצלים אותם. "אנחנו חייבים לתת להם יד ואופק. לכוון אותם למצוא הכשרה מקצועית ותעסוקה, לעזור להם לצאת מחובות, לנקות אותם מהעבר שלהם כדי שישקיעו בעצמם.
"וזה מה שעושה היום הסנגוריה הציבורית - תומכת בצעירים עוברי חוק שנמצאים במעצר בית, ואנחנו רואים שאצל מי שיש מוטיבציה ורצון, אנחנו מצליחים - בשיתוף הקהילה והרווחה - להתוות להם מסלול, עוזרים להם לרכוש מקצוע, להתמודד עם קונפליקטים, לרכוש כלים להתמודד עם העולם שבחוץ".
לינה: "דיברנו על חינוך, וחשוב לי להדגיש בהקשר לגיל הצעיר שהם דור חכם שלא מקבל את הכלים הנכונים. למשל, אני עבדתי עם היישוב כסייפה בכל הקשור למבחני מחוננים. פנו אלינו הורים שטענו שהם לא מצליחים טכנית לרשום את הילדים שלהם לבחינות, בגלל בעיות של חיבור לאינטרנט או הדרישות של פורטל הרישום מטעם משרד החינוך.
"אז למה לא לפשט את הדברים, ולאפשר לבתי הספר לרשום את התלמידים במקום להפיל את זה על ההורים שלא יודעים להתמודד עם סיסמאות וקודים, ושלפעמים בכלל לא יודעים שיש אופציה לשלוח את הילד למבחני מחוננים? זה סתם פוגע בתלמידים".
נור: "אני מודה שאנחנו, הנשים הבדואיות, חוששות לגדל פה ילדים. אנחנו יכולות לשמור על הילד ולתת לו את כל החינוך והערכים, אבל הוא רק יעבור ליד מקום שיש בו יריות - והלך עליו. אחרי שעה מסוימת, את לא יכולה לתת לילד שלך לצאת החוצה"
והיא עשתה מעשה, ופנתה לרכזת משרד החינוך שאחראית על הרישום לבחינות המחוננים, וזו דאגה שמהמשרד יתקשרו להורים עצמם וירשמו את ילדיהם. וראו זה פלא - שיעור התלמידים מהחברה הבדואית שהצליחו בבחינות המחוננים הכפיל את עצמו. כי אלה הן לא היכולות ולא המסוגלות, אלא ההזדמנויות ותשומת הלב.
לדברי אבו רביעה, שמנהלת תוכנית תעסוקה לצעירים חסרי מעש, הדבר החשוב ביותר הוא לזהות ולראות את הצעירים שנפלטו ממסגרות ומתמיכת המשפחה, ולהעניק להם את הסיוע החסר ואת ההזדמנות השווה.
התוכנית שבראשותה היא עומדת, נבנתה יחד עם משרד העבודה ומסייעת ל-30 אחוז מהצעירים בחברה הבדואית שלא עובדים, לא לומדים ולא נמצאים בשום מסגרת. מדובר בתוכנית הכשרה מקצועית וליווי אישי, שממשיכה גם אחרי שהצעירים משתלבים בשוק העבודה.
וזה, מסבירה אבו רביעה, צעד שלגמרי משנה את חייהם - והופך אותם מנטל על המדינה, לנכס ששווה להשקיע בו.
