"מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בחרדות ונזקקתי לטיפול ולעזרה פסיכיאטרית. היו ימים שבהם פחדתי אפילו לפתוח חלונות בבית. אני לא מאמינה באנשים, וזו גם הסיבה שאין לי כמעט חברות. בתחילת המלחמה פחדתי אפילו לצאת החוצה, עד שהבת שלי שכנעה אותי לצאת לסופר, ועם המזל שלי ברגע שיצאתי מהאוטו - הייתה אזעקה. בעקבות המקרה הזה לא יצאתי מהבית במשך חודשיים וחצי".
את המונולוג המצמרר הזה משתפת רותי דבורי, בת 67 מבאר שבע, ומי שגדלה במשפחה עם רקע אישי כואב במיוחד: אחד מאחיה נפל במלחמת ששת הימים, אח אחר נהרג בתאונה, והיא התייתמה משני הוריה בגיל צעיר יחסית.
אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, כפי שהיא מספרת, גרמו לה לתחושת חוסר אונים. ואז נכנסה לתמונה יובל חבושה, סטודנטית שנה שלישית בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון, המתנדבת בפרויקט "חיבו"ק חיים" של עמותת "במיטבי", לחיבור בין סטודנטים למקצועות הרפואה - לקשישים הזקוקים לעזרה.
"יובל בחורה מקסימה ומיוחדת. היא באה אלי פעם בשבוע ואני נפתחתי אליה ומשתפת אותה במה שעובר עליי, ולמרות גילה הצעיר - היא מקשיבה ותומכת בי", אומרת דבורי. "אין לי מספיק מילים כדי לתאר כמה שאני נהנית להיות בחברתה. היא חברמנית ומעניקה לי ביטחון, ואני מתייעצת איתה בנוגע לכל מיני עניינים שאני מרגישה לא בטוחה בנוגע אליהם", היא מוסיפה.
"הכרתי את רותי דרך פרויקט שחיבר בין סטודנטים למבוגרים בעלי יכולת קוגנטיבית גבוהה", מספרת חבושה. "זה התחיל במלחמה. אני אוהבת קשרים בינאישיים, והרגשתי שההתנדבות הזו נכונה עבורי כעת. החיבור בינינו נעשה עמוק משבוע לשבוע, ונהניתי מאוד להיות בחברתה ולשוחח איתה על המלחמה ועל המשפחה שלה".
יובל חבושה: "היכולת לתקשר עם אדם מבוגר ממך אבל עם פחדים דומים לשלך - מעניק פרופורציות ומאוד מחבר. הרבה פעמים גם היכולת לשתף תהיה קלה וטובה יותר דווקא עם אדם זר, בניגוד למגבלות הקיימות הרבה פעמים כשמנסים לשתף מישהו שכבר מכירים ולא תמיד מרגישים מספיק בנוח מכל מיני סיבות"
לדברי חבושה, עם הזמן הקשר בין השתיים התהדק, וגם לאחר שהפרויקט הסתיים - השתיים נשארו בקשר וממשיכות להיפגש. "אנחנו מחליפות מתכונים והיא מביאה לי מאכלים שהיא מכינה, והיא גם תגיע לחתונה שלי שצפויה להתקיים בקרוב".
ומה דעתך על הפרויקט עצמו?
חבושה: "אני חושבת שהקשר שנוצר בין הסטודנטים לבין הקשישים בפרויקט הזה - עושה טוב לשני הצדדים. היכולת לתקשר עם אדם מבוגר ממך אבל עם פחדים דומים לשלך - מעניק פרופורציות ומאוד מחבר. הרבה פעמים גם היכולת לשתף תהיה קלה וטובה יותר דווקא עם אדם זר, בניגוד למגבלות הקיימות הרבה פעמים כשמנסים לשתף מישהו שכבר מכירים ולא תמיד מרגישים מספיק בנוח מכל מיני סיבות".
בדידות בצל מלחמה
הילה, סטודנטית לסיעוד, הצטרפה לפרויקט "חיבו"ק חיים" כשבועיים לאחר 7 באוקטובר. הפעילות אליה היא הצטרפה, נעשתה מול קשישים וניצולי שואה מהערים המופגזות אופקים, שתושביה היו מוכי הלם מהטבח שהגיע עד לפתח ביתם והייתה רוויה באזעקות וביירוטים, ואשקלון - שהוגדרה באותם ימים "עיר במלחמה" וסבלה מאזעקות בלתי פוסקות.
הקשישים, שחיים ברובם בבדידות בימי שגרה, היו מבוהלים מאוד ושרויים בחרדה ובחוסר ודאות, וחלקם הגדול אף נמנעו מלצאת מביתם גם לקניות של מצרכים בסיסיים ותרופות. המלחמה, שפגשה אותם בבדידותם היומיומית, הכניסה את חלקם למצב של סטרס קיצוני.
במסגרת הפרויקט, הילה פגשה את פליקס (85), קשיש בודד מאשקלון, שבמהלך השיחות עמו הקרין מצוקה גדולה מאוד, הן בשל החשש שלו מכך שאין מרחב מוגן בביתו, והן מבחינת המזון שהלך והתרוקן מביתו.
"פליקס גר בקומה שנייה ללא מעלית, ואין שום סיכוי שהוא היה מספיק להגיע למקלט בזמן. בנוסף לזה, בעקבות המצב גם המטפלת שבימי שגרה מגיעה לבקר אותו פעם בשבוע, עושה לו קניות ומכינה אוכל עבורו - הפסיקה לבוא. הוא ניסה לבשל קצת בכוחות עצמו מהמצרכים המעטים שנותרו בביתו, אבל המצב היה קשה מאוד והוא מצא את עצמו בחרדה קיומית של ממש", מתארת הילה.
"פליקס התפרק בשיחות הטלפון ובכה ללא הפסקה, וכל זה התגבר ביום שנפל טיל סמוך לביתו, מה שגרם לחלון חדר השינה שלו להיסדק".
הילה: "פליקס גר בקומה שנייה ללא מעלית, ואין שום סיכוי שהוא היה מספיק להגיע למקלט בזמן. בנוסף לזה, בעקבות המצב גם המטפלת שבימי שגרה מגיעה לבקר אותו פעם בשבוע - הפסיקה לבוא. הוא ניסה לבשל קצת בכוחות עצמו מהמצרכים המעטים שנותרו בביתו, אבל המצב היה קשה מאוד והוא מצא את עצמו בחרדה קיומית של ממש"
למרות הבירוקרטיה הקשה שליוותה את פינוי התושבים באשקלון, עמותת "במיטבי" הצליחה לבסוף לפנות את פליקס מביתו למלון מפונים במרכז, במטרה להקל ככל הניתן על בדידותו ולהעניק לו תחושת ביטחון ושקט ממבול הטילים שספגה עירו. לצד הפינוי, העמותה שלחה איש מקצוע לביתו באשקלון כדי שיתקן לפליקס את החלון הסדוק, ואף מילאה את ביתו במצרכים ובמזון שהמתינו עד לשובו.
אבל לא מדובר רק בפליקס. לדברי הילה, "העמותה חיברה אותנו, הסטודנטים המתנדבים, לקשישים רבים שנשארו מאחור ללא כל סיוע, ודרך החמ"לים הארציים דאגנו לסייע להם בהשגת מזון ותרופות לצד שיחות הרגעה ועידוד".
75% חולים במחלות כרוניות וסובלים מבדידות
עמותת "במיטבי", שנוסדה בשנת 2003 על ידי משפחות שניידר וורובל לזכרה של גברת רות ורובל שהלכה לעולמה לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן, הוקמה כדי לתמוך בקשישים וחולים על ידי הקלת הבדידות, זיהוי צרכים והתאמת פתרונות מיטביים, עם דגש על אוכלוסייה מוחלשת בפריפריה.
על פי נתונים שנאספו לאחרונה, כ-75% מאזרחי ישראל מעל גיל 65 חולים במחלות כרוניות. רבים מהם סובלים גם ממגפת הבדידות, המובילה לשורה של אתגרים נוספים: קושי נפשי, ניהול לא מיטבי של המחלה והטיפולים הנדרשים, קושי עם הביורוקרטיה של מערכות הרפואה ועוד.
ד"ר שפרן תקוה: "מיד עם פרוץ המלחמה נקלענו למצב נורא. פתאום החולים והקשישים שאנחנו מלווים לא יכלו אפילו לצאת מהבית כדי להביא תרופות, ודאי שלא לרוץ באזעקות. המצב החמיר אפילו יותר כשהמטפלים הזרים עזבו, ואנשים בודדים פשוט ננטשו - בלי אוכל וללא תרופות, עם תלות מוחלטת במלווה שפועל מטעמנו"
"במיטבי", נועדה כדי להתמודד עם האתגרים הללו ולספק תמיכה מקיפה לחולים ולקשישים באמצעות חיבור של סטודנטים למקצועות הבריאות, המייצרים קשר משמעותי עם החולים והקשישים תוך הענקת מענה מיטבי לצרכים שעולים. בדומה למודל פר"ח המפורסם, הסטודנטים מקבלים מלגות תמורת הליווי שהם מספקים.
העמותה החלה לפעול במתכונת זו עוד לפני 7 באוקטובר, אולם לאחריו חל גידול משמעותי בצורך בשירותיה, וכיום העמותה מגייסת משאבים כדי להרחיב את שירותיה לפריסה ארצית בהתאם לביקוש מהשטח.
מנכ"לית העמותה, ד"ר סיגל שפרן תקוה, ראש החוג לתואר שני במרכז האקדמי "לב", שמובילה את העמותה לצידו של המייסד אריק ורובל ומתנדבים נוספים, מספרת: "מיד עם פרוץ המלחמה נקלענו למצב נורא. פתאום החולים והקשישים שאנחנו מלווים לא יכלו אפילו לצאת מהבית כדי להביא תרופות, ודאי שלא לרוץ באזעקות. המצב החמיר אפילו יותר כשהמטפלים הזרים עזבו, ואנשים בודדים פשוט ננטשו - בלי אוכל וללא תרופות, עם תלות מוחלטת במלווה שפועל מטעמנו.
"הסטודנטים שלנו גם מיפו את הצרכים שלהם והעבירו פניות לעמותות ולארגונים שהיו שם פיזית כדי לתת את המענה, וגם סיפקו תמיכה הכרחית לאנשים בודדים שחוו את אירועי 7 באוקטובר ופשוט לא היה להם עם מי לדבר על זה", היא מוסיפה. "הסטודנטים מצאו את עצמם בבת אחת מתמודדים עם סיטואציות מאוד קשות, החל מחולים עם מחשבות אובדניות שהיה צריך לטפל בהם באופן מידי - ועד לסיטואציות של קשישים שנתקעו ללא טיטולים, או הגיעו למצב שאין להם אוכל בבית.
"בתוך ימים ערכנו הכשרה לסטודנטים, נתנו להם כלים מקצועיים איך לנהל את זה, אבל האירוע הזה לא נגמר. המלחמה ממשיכה, והצרכים שעולים מהשטח רבים".
לדברי שפרן, "זה סטארט-אפ מטורף וזה מוכיח את עצמו בשטח - החיבור בין סטודנטים למקצועות הבריאות, שמגיעים עם רקע טיפולי, לבין האוכלוסייה שכל כך זקוקה לנוכחות מלווה - פותרת מצב של ואקום שנוצר עם המלחמה.
"הנושא של ליווי קשישים בודדים נופל בין הכיסאות - הוא לא נמצא באחריות של מערכת הבריאות, ומצד שני גם לא מטופל במערכת הרווחה. זו 'בטן רכה' שמדינת ישראל עוד לא נתנה עליה את הדעת. לשם בדיוק אנחנו נכנסים, ואני מקווה מאוד שנצליח לגייס את המשאבים הנדרשים כדי להגדיל את המעטפת בהתאם לצרכים מהשטח", היא מסכמת.
עד היום, במסגרת פעילות העמותה בוצעו למעלה מ-5,100 מפגשי תמיכה עם חולים בודדים, למעלה מ-4,000 מטופלים זכו בתמיכה חברתית, 1,000 מטופלים נוספים זכו בתמיכה טכנולוגית ובהדרכה של מתנדבי העמותה על קיום שיחות וידאו ותקשור ברשתות החברתיות, וכ-1,000 סטודנטים זכו למלגות.
