ריאיון עם גל ניסים עמנואל, מייסדת עמותת מש"ה למניעת אובדנות
(צילום: מיקי שמידט)
יום שני, 15:45. לפני עשור. הטלפון צלצל ובאותו רגע חייה של גל ניסים עמנואל התנפצו לרסיסים. "זה היה אייל, גיסו של מושיק. עניתי ומיד שמעתי אותו אומר בכאב - מושיק מת. התאבד. התחלתי לצרוח כמו שלא צרחתי קודם בחיים. קרעתי את החולצה ונפלתי לאדמה".
מושיק, אחיה, היה בן 33, נשוי ואב לתינוקת בת שנה וחצי, כשנטל את חייו. כמה שעות קודם לכן, באותו בוקר, גל שוחחה עמו בטלפון. "הייתה שיחה טובה מאוד, לעולם לא הייתי מדמיינת שזו צפויה להיות השיחה האחרונה שלנו".
באותו יום נורא, גל הייתה בבית עם שני ילדיה הקטנים - תינוק בן תשעה חודשים ופעוט בן שנתיים. כל המשפחה המורחבת הייתה באירוע, ובמשך ארבע שעות היא המתינה עד שהאירוע ייגמר כדי להודיע להם. "החיים שלנו התרסקו לרסיסים. כולנו הרגשנו אשמה, בושה וכעס גדול", היא מספרת. "זה כאב שכמעט ואי אפשר לשאת אותו".
"מושיק לא התאבד, הוא מת מאובדנות"
שבוע וחצי לפני הטרגדיה ששינתה את חייה ואת חיי משפחתה, שאלה אותו האם יש סכנה לחייו, והוא השיב לה בנחישות שבחיים הוא לא ישאיר את בתו יתומה.
"במשך שנתיים הייתי באבל ובייסורים קשים. בכל לילה כשנכנסתי למיטה וניסיתי להירדם, שמעתי צרחות באוזניים - למה מושיק? למה עשית לנו את זה? איך? איך קרה שלא ידענו? איך לא הצלנו אותך?", היא משתפת בכאב.
"אחרי שנתיים עצובות וקשות, כשהבנתי שמושיק לא התאבד אלא מת מאובדנות, ושהוא לא עשה את זה לעצמו ולא עשה את זה לי - רק אז יכולתי לשחרר את הכעס והאשמה, ולצאת לדרך". ההבחנה הזו - בין "אובדנות" ל"התאבדות" - לא הייתה משחק מילים עבורה, אלא המפתח לחירותה.
"מה שהבנתי באותה תקופה, ואחר כך ביססתי את ההבנה הזאת על מקורות מדעיים, שלאח שלי קרו כמה תהליכים במקביל", היא מסבירה, "הייתה לו ירידה חדה ביכולת המנטלית, עלייה חדה בתחושת הבדידות והניכור, העמקת תחושת הכבדות והייאוש והתגברות הסבל הנפשי, שאותו הוא ממש הרגיש פיזית בגוף שלו. כל אלה הובילו אותו לתוך מנהרה צרה, שבסופה הובילה אותו לאובדנות. בספרות המקצועית התופעה הזאת נקראת 'התקף נפש'".
בלי תוכניות גדולות, רק עם רצון שמותו של אחיה לא יהיה לשווא - גל החלה לסייע לאנשים בסיכון אובדני. ב-2019, לאחר שנתיים של פעילות, היא הקימה את עמותת מש"ה. "הפקנו את הכנס הראשון שנקרא 'קהילה מצילה חיים', ולאחריו מש"ה קמה כעמותה רשמית. בשלב הזה היינו נטולי תקציב וללא תוכניות אסטרטגיות, רק עם תשוקה להציל חיים".
איך אתם מסייעים לאלו שפונים אליכם?
"לצד ההקשבה, הייעוץ והתמיכה למי שמתמודדים עם תחושת אובדנות ולקרוביהם, אנחנו מלמדים שלושה צעדים קריטיים למניעת אובדנות בקרב אנשים קרובים אלינו: לדבר על הנושא בשיח ישיר, לדעת איך לתמוך ולהתערב כשמזהים מצוקה, ומתי ואיך לשאול את השאלות - כולל השאלה הישירה: האם אתה מתכוון לפגוע בעצמך? אם התשובה תהיה כן, אז לא להיבהל ולומר לו: 'תודה שאתה משתף, איך חשבת לפגוע בעצמך?' שיח ישיר ואמיתי זה החלק החשוב ביותר".
500 ישראלים מתים בשנה מאובדנות
כשהחלה לחקור את הנושא, היא גילתה ש"התקף הנפש" ממנו סבל מושיק פוגע באנשים רבים בעולם וגם בארץ; בעולם מתים כמיליון בני אדם מאובדנות בכל שנה - למעשה, בכל 40 שניות מישהו מת מאובדנות. בישראל - מתים למעלה מ-500 בני אדם בשנה כתוצאה מכך.
אחרי טבח 7 באוקטובר ובצל הלחימה הממושכת, התופעה התגברה גם בקרב חיילי צה"ל בצורה מטרידה במיוחד. הדיווחים מספרים על חיילים שנקלעו למצוקה נפשית - חלקה קשורה למלחמה ולחוויות מורכבות שהם חווים במהלך שירותם, וחלקה לעניינים פרטיים אחרים שאינם בהכרח קשורים באופן ישיר לשירות.
"זה תמיד מפתיע, למרות שמושיק ואני היינו בקשר יומיומי, וההתמודדות והאתגרים שלו היו על השולחן. בדיעבד, אני יכולה לומר שהכתובת הייתה על הקיר. הבנו שהוא נמצא במצוקה, אבל לא הבנו שזו פצצה מתקתקת"
"האובדנות שאנחנו נחשפים אליה בצבא היא לא מפתיעה - הטראומות שהחיילים נחשפים אליהם, במיוחד במהלך השנתיים האחרונות, הופכים עם הזמן לפוסט טראומה", מסבירה גל.
עבורה, כל חייל שחוזר הביתה אחרי לחימה ממושכת הוא אדם בסיכון. "החיילים הצעירים האלה, וגם הפחות צעירים, צריכים לדעת שמה שהם חוו עלול להשפיע על הנפש שלהם. הם נחשפו לזוועות שנפש האדם לא אמורה להכיל".
"לא היו סימנים - או שהיו ולא זיהינו אותם?", זו שאלה שעולה שוב ושוב בקרב משפחות שכולות שיקיריהן נטלו את חייהם. השאלה הזו מלווה גם את משפחתה של גל: "זה תמיד מפתיע. למרות שהיינו בקשר יומיומי, וההתמודדות והאתגרים שלו היו על השולחן. מושיק לא הפסיק לשתף בתחושות הקשות, ובעיקר ברצון שלו להתמודד איתן.
"בדיעבד, היום, אני יכולה לומר שהכתובת הייתה על הקיר. הבנו שמושיק נמצא במצוקה, אבל לא ידענו לנבא את מה שיקרה ולהבין שזו פצצה מתקתקת", היא משתפת, "מניסיוני ומאין ספור שעות התעמקות בנושא, במקרי אובדנות הכתובת נמצאת על הקיר, השאלה היא אם אנחנו מסכימים ומוכנים לקרוא אותה".
מחקרים שנעשו לאורך השנים, מצביעים על כך שאנשים המתמודדים עם אובדנות חווים אובדן שליטה וצמצום קוגניטיבי, חוסר יכולת להסיח את דעתם ממחשבות אובדניות, מחשבות תדירות על כך שלאף אחד לא אכפת מהם ושהעולם יהיה טוב יותר בלעדיהם. הם סובלים מקשיי ריכוז, האשמה עצמית, תחושת מלכוד, חוסר תקווה ותחושת דחיפות למות.
השפה שלהם מגלה הכול - לפעמים באופן עקיף: "אני עייף מהחיים", "למשפחה שלי יותר טוב בלעדיי", "בקרוב לא תצטרכו לדאוג לי", "למי אכפת אם אמות", "לא רואה טעם לחיים", "אין תקווה". ולפעמים באופן ישיר: "אני הולך לפגוע/להרוג את עצמי", "אני הולך להתאבד", "אני גומר עם הכול".
פרופסור תומס ג'וינר, מחוקרי האובדנות המובילים בעולם, מדבר על כך שאדם שסובל מאובדנות למעשה חותך את כבלי החיים, הולך ומסתגר פנימה ומתכנס לתוך מותו. "רואים איזושהי הסתגרות, רואים איזשהו דכדוך, רואים איזושהי נסיגה חברתית כשאנשים פתאום פחות מגיעים לאירועים, יוצאים מקבוצות הווטסאפ, מבצעים כל מיני אקטים של פרידה, ובעיקר הולכים ונכבים", מסבירה גל.
"בנוסף לכך", היא ממשיכה, "יש עוד סימנים שכדאי לשים לב אליהם: עוררות יתר וחוסר שינה, שינויים בתפקוד היומי, טקסי פרידה כמו חלוקת מתנות או רכוש, ביקורים לא צפויים כדי להיפרד, והכנות לפגיעה עצמית".
"המתאבד הנוצץ"
אבל מה עם כאלה שלא מפגינים את כל הסימנים הללו כלפי חוץ? גל מזהירה מתופעה מסוכנת במיוחד שהמחקר מכנה "המתאבד הנוצץ" - אדם שלכאורה לא רואים עליו את הסימנים, אבל נמצא בסיכון אמיתי לאובדנות.
"ניקח לדוגמה את הלוחמים שלנו - גם כשלוחם נראה חזק ומתפקד, אני כאשת קהילה צריכה לדאוג לו", היא מסבירה. "ולמה אני דואגת? כי הוא כבר שנתיים בלחימה, יוצא וחוזר שוב ושוב לזירת הקרב, ואני לא יודעת מה הוא ראה שם. זה מחייב אותי לשאול אותו איך הוא מרגיש, לבקש ממנו לשתף אותי במה שהוא חווה, איך הוא ישן, איך הוא אוכל, איך הוא מתפקד - ובעיקר איך אני יכולה לעזור לו".
"לא לפחד לשאול - לפחד לא לשאול, כי אם את לא שואלת, את משאירה אותו בודד עם המחשבות והתחושות שלו, ובעצם משתפת פעולה עם האובדנות"
גל לא רק מלמדת את העקרונות האלה - היא חיה אותם. "הבן של בעלי הוא חייל שכבר כמעט שנתיים לוחם בעזה. אני לא מחכה שיגיע המשבר אלא בודקת כל העת מה שלומו, שואלת אותו איך הלב שלו, איך הנפש. מבררת איתו אם הוא צריך משהו, ומסבירה לו שאני יודעת שיכול להיות שמתעוררים בו קשיים נפשיים אחרי כל הזוועות שהוא ראה וחווה במהלך הלחימה".
התיאוריה מאחורי הגישה שגל מציגה, מבוססת היטב במחקר. פרופסור גולן שחר, היועץ המדעי הקליני של עמותת מש"ה, מסביר שקהילה מתערבת, נוכחת ואמפתית, עשויה לדלל את הדכדוך ואת הרעילות במרחב, וכתוצאה מכך גם את מקרי האובדנות.
"זה בעצם כמו ביקור חולים - את מגיעה, שואלת איך המצב ומה אפשר לעזור", היא מסבירה. "אפשר להציל חיים, זאת לא גזירת גורל. הסיכון האובדני הוא אמנם טבעי, אבל יש לנו המון מה לעשות כדי למנוע את המעשה עצמו, ולכל אחד ואחת מאיתנו בקהילה יש תפקיד קריטי בניסיון למנוע זאת".
כאחות שכולה, גל מתארת את מקרי האובדנות כ"פיגוע רב נפגעים - יש הרוג אחד וקהילה שלמה ופצועה שעוברת טלטלה מאוד גדולה", היא מתארת. "התקופה הנוכחית היא כזו שבה על כולנו לשמור זה על זו. לשמור שלא יהיו עוד אנשים שתחושת האובדנות תשתלט עליהם, ושלא יהיו עוד משפחות פצועות שייאבקו למשך שארית חייהם בשאלה האם הייתה בידם היכולת למנוע את זה".
ארבעת הכללים למניעת אובדנות של עמותת מש"ה
1. שיח ישיר - לא לפחד לשאול - לפחד לא לשאול, כי אם את לא שואלת, את משאירה אותו בודד עם המחשבות והתחושות שלו, ובעצם משתפת פעולה עם האובדנות. את למשל יכולה לומר לו: "אני רואה שקשה לך, רוצה לספר לי מה עובר עליך?" או "אני רוצה להבין איך אתה מרגיש, כי אני דואג לך". ולבסוף, לשאול את השאלה הישירה: "האם אתה מתכוון לפגוע בעצמך?"
2. צמצום אמצעים קטלניים - אם האדם שנמצא בסיכון הצהיר מפורשות שהוא מתכוון לפגוע בעצמו, שואלים אותו איך הוא מתכוון לבצע את המעשה, ויחד מצמצמים את האמצעים הקטלניים שעלולים לסייע לו לבצע את האקט עצמו.
3. גיוס רשת קהילתית - לא עובדים לבד. מגייסים רשת קהילתית שכוללת בין 4-3 אנשים קרובים ששניכם מכירים וסומכים עליהם.
4. אמפתיה אמיתית - לא לומר "יהיה בסדר" או "תתעודד, החיים יפים", אלא להיפך, להיות באמפתיה כלפי הקשיים שאותו אדם מתמודד איתם. אפשר לומר: "אני מבינה שאתה רוצה לפגוע בעצמך. בוא תדבר איתי ותסביר לי מה כל כך כואב לך". המטרה שלנו היא לא לדחוק את הכאב הצידה, אלא להניח אותו באמצע ולהעמיק בו יחד. חשוב להקשיב לו ברגש ובכנות, בלי לשפוט או לנסות לייעץ מיד, ולתת את ההרגשה שמקשיבים לדבריו באמת.
- לקבלת עזרה וייעוץ חינם בנושא מניעת אובדנות, ניתן לפנות לעמותת מש"ה בווטסאפ שמספרו: 050-9990940, דרך עמוד הפייסבוק או באתר
