ריאיון עם עירן רוגל, מייסד ארגון "מלבלב" וליאורה בן צור, חברת קיבוץ עין השלושה
(צילום: ליאור שרון)
ליאורה בן צור ילדה את בתה השלישית, אסיף, ב-6 באוקטובר 2023. למחרת, בזמן שהיא מתאוששת לה במחלקת הלידה בבית החולים באשדוד, מתחילים להגיע הדיווחים הראשונים על פלישת המחבלים לקיבוצה, עין השלושה.
בשלב הזה ליאורה עוד לא יודעת - ולמעשה רובם עדיין לא יודעים, גם מי שהיה באותם רגעים בעוטף - שמתרחשת מתקפת טרור רצחנית, ושמחבלי החמאס הצליחו לפלוש ליישובים רבים באזור הדרום.
5 צפייה בגלריה
"שהאויב יידע שאף אחד לא יזיז אותנו מכאן". ליאורה בן צור עם בעלה דור ובתה הקטנה אסיף
(צילום: באדיבות המרואיינת)
שעות ספורות אחרי הלידה, כשלצידה אסיף הרכה, ליאורה מבינה מיד שעליה לפעול כדי להציל את משפחתה. היא ידעה שבעלה, דור, חבר בכיתת הכוננות ותפקידו לצאת להילחם במחבלים, ואמה - מרסל טליה, המתגוררת במרחק של יותר ממאה ק"מ מבתה, הגיעה במיוחד לעין השלושה - ואמורה להיות כעת עם שני ילדיה הצעירים בקיבוץ.
"ביצעתי בין 50 ל-100 שיחות למוקד המשטרה", מספרת ליאורה, "אבל באף אחת מהשיחות לא קיבלתי תשובה בנוגע למה שמתרחש בבית שלי".
ואז, בשיחה חוזרת, אחת המוקדניות אמרה לה משפט שלעולם לא תשכח: "החבר'ה של גולני ששלחנו אליכם נהרגו בדרך, אתם לבד, תחזיקו את הדלת של הממ"ד".
מה עבר לך בראש באותם רגעים?
ליאורה: "ברגעים האלה הבנתי שאין לנו שום קרקע בטוחה, והחלטתי לפעול בעצמי. התקשרתי לאחים שלי, בצלאל וידידיה טליה, שחיים בחוות בודדים בדרום הר חברון, במרחק של יותר ממאה ק"מ מהקיבוץ - והם מיד יצאו מהבית ונסעו לכיוון העוטף".
5 צפייה בגלריה
"עם כל הקושי והכאב, היה לי ברור שנחזור הביתה". ליאורה עם אמה, מרסל טליה ז"ל, שנרצחה בעין השלושה ב-7/10
(פרטי)
כשהגיעו לקיבוץ, ליאורה החלה לכוון את אחיה לאזורים בהם שרצו המחבלים. "כיוונתי אותם פחות או יותר כמובן, ורק לפי מה שנאמר לי מאנשים אחרים מהקיבוץ, כי אני עצמי הייתי בבית החולים במשך כל הזמן הזה".
בצלאל וידידיה נלחמו במחבלים באומץ רב. כשהיריות פסקו ונדמה היה שהאיום הוסר, הם יצאו לחפש את אמם. הם עברו בין שבילי הקיבוץ המדממים, ומצאו אותה על אחד מהם, שוכבת ללא רוח חיים על המדרכה הסמוכה לדירה שבה לנה, ולצידה שקית הממתקים שהכינה עבור ילדיה של ליאורה. אותה שקית שמעולם לא הגיעה אליהם.
"תקומה של העוטף ושל כולנו"
בעוד ליאורה ומשפחות נוספות בעוטף ניסו לעכל את הטראומה מאותה שבת נוראה, היו אחרים שכבר חשבו איך לעזור לתושבים להתאושש.
עירן רוגל, יניב ברפמן וניר פרידמן - שלושה חברים שהקימו את ארגון "מלבלב" ב-2019, מתוך אמונה ביכולת של הטבע לרפא את הנפש - התגייסו זמן קצר אחרי 7 באוקטובר למשימת שיקום העוטף, מתוך תחושת מחויבות עמוקה שעליהם לסייע בתקומת האזור.
5 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: עירן רוגל, יניב ברפמן וניר פרידמן, מייסדי ארגון "מלבלב", באירוע הנטיעה בעין השלושה. "לא רק תקומה של העוטף - אלא של כולנו"
(צילום: רועי לרנר)
"בשנתיים האחרונות אנחנו מקימים מרכזי טבע קהילתיים ביישובי העוטף", רוגל מספר, "בתקווה להעניק מרפא ירוק לקהילות שמתגוררות שם". באוגוסט האחרון, למשל, הם חנכו מרכז טבע כזה בקיבוץ סופה - מרחב שכולל ערוגות לגידול ירקות, סוכת גפנים, מטבח חוץ עם טאבון, ובמרכז - בור אש אינטימי שתוכנן במיוחד לטקסים ומעגלי שיתוף לעיבוד טראומה.
"זו לא 'עוד גינה ציבורית'", הם הסבירו אז. "זה מרחב קהילתי אמיתי - מקום לבילוי משפחתי, אירועי תרבות, סדנאות גינון, ובעיקר למפגשים שמחזקים קשרים בין-דוריים. בתקופה כזאת, קשרים כאלה הם הכול. ולפעמים צריך לשבת סביב האש כדי לעבד את מה שעברנו".
איך החלטתם לקשר את ט"ו בשבט לתקומה?
"זהו חג שמאוד יקר לליבנו", מסביר רוגל. "בעצם, לקחנו את המסורת של נטיעת עצים ובעזרתה אנחנו מנסים להנגיש את הטבע לקהילות העוטף. פיתחנו ערכות שתילה של עצים מקומיים, והשקנו קמפיין בשם 'שורשים של תקווה', כשהמטרה הייתה להגיע ל-10 אלפים עצים עבור 10 אלפים משפחות בעוטף".
5 צפייה בגלריה
"מאמינים ביכולת של הטבע להביא לריפוי הנפש". נטיעת עצים בעין השלושה בט"ו בשבט, במסגרת קמפיין "שורשים של תקווה"
(צילום: רועי לרנר)
וההישג מדבר בעד עצמו: הם חצו את היעד. לפני כמה ימים, בט"ו בשבט, התקיימה החלוקה הראשונה בקיבוץ עין השלושה, שם כל משפחה קיבלה עץ. 180 מעלות מה-7 באוקטובר - במקום שריפה, נטיעה. במקום מוות, תקומה.
ואם יש מישהי שמבינה את המשמעות של נטיעה מחדש, זו ליאורה. "נטיעת העצים מסמלת עבורי חזרה הביתה וצמיחה", היא מסבירה. "אני חושבת שיותר מהכול, הנטיעה מסמלת באופן הכי מובהק את החיבור שלנו לקרקע, לשורשים, לחזרה לארץ ישראל".
את המסר שלה היא מבקשת להעביר גם למי שמעבר לגדר: "שיהיה הכי ברור ומובן לאויבים שיושבים לנו כאן, בחאן יונס, ואנחנו עדיין רואים אותם מעבר לגדר - שאנחנו לא עוזבים. שיידעו שזה הבית שלנו, ושאף אחד לא יזיז אותנו מכאן. ולכן אנחנו ממשיכים לנטוע עצים. השורשים של העצים והשורשים שלנו - שניהם נטועים כאן, ושניהם לא ייעקרו מכאן לעולם.
"בימים הראשונים של השבעה על אמא הושבתי את שלושת הילדים שלי, שגם אותם קיבלתי במתנה באותו יום, ואמרתי להם: 'אני יודעת שהמציאות לא פשוטה ואני יודעת שסבתא נרצחה, אבל אנחנו חוזרים הביתה", היא מספרת. "כי ארץ ישראל יש רק אחת, וצריך לעשות הכול כדי לשקם אותה ולבנות את העוטף מחדש".
עירן רוגל נוטע עצים יחד עם משפחה מעין השלושה בט"ו בשבט
(הצילום: רועי לרנר)
והיא אכן חזרה. יחד עם בעלה, שכאמור נלחם אף הוא במחבלים ב-7 באוקטובר, ועם עוד כמה חברים מהעוטף - היא הקימה תנועה בשם "עתיד לעוטף". "זו תנועה אזרחית א-פוליטית שמאחדת את תושבי העוטף, ושמה למטרה את שיקום העוטף ובנייתו מחדש", היא מסבירה, "במסגרת התנועה, אנחנו פועלים מתוך ראיה רוחבית ואינטרס משותף של תושבי האזור בפרט, ומדינת ישראל ככלל".
למרות הבהירות האידאולוגית, אני מניחה שהחזרה למקום שבו אמך נרצחה היה מורכב עבורכם.
"עם כל הקושי והכאב, לי זה היה ברור מההתחלה שאנחנו חוזרים לעין השלושה. אנשים נלחמים על הארץ הזאת כבר 70 ו-80 שנה, אז מי אני שאתלונן שקשה לי ואוותר על הבית שלי?"
רוגל, שיושב לצידה של ליאורה לאורך הריאיון, מודה שהוא מתקשה למצוא מילים כדי לתאר את תחושתו נוכח הנחישות והחוזק שהיא מקרינה. "אני בר מזל שהכרתי אותה", הוא אומר לבסוף. "יש פה עוצמה וכוח שאני לא יודע איך לתאר. והמטרה שלנו היא פשוט להיות שם בשביל קהילות ותושבים כמו ליאורה - דרך מרכזי הטבע, דרך העצים, דרך היכולת של הטבע להביא לריפוי הנפש. בסוף, זו לא רק תקומה של העוטף - אלא של כולנו".
