במשך חודשים ארוכים נדמה היה שהחברה הישראלית צועדת אל עבר תהום. הקיטוב ברחובות, המחאות הסוערות והשיח האלים ברשתות החברתיות ציירו תמונה של חברה מפולגת וכואבת, ואז הגיעה המלחמה. "מתוך השבר הגדול, גילינו מחדש משהו שפשוט שכחנו שקיים בינינו: את החיבור הבסיסי הזה, שמחזיק אותנו יחד גם כשאנחנו לא מסכימים על דברים מהותיים. עכשיו הזמן שחנו ללמוד איך לא רק למות ולהלחם יחד, אלא גם לחיות יחד" אומר דוד סולומון, מייסד ומנכ"ל תנועת "נפגשים". בתנועה הוסיפו: ""גילינו שהסכנה הגדולה שלנו היא לא רק איום מבחוץ, אלא חוסר היכולת להקשיב ולהכיל את האחר".
ביחידות המילואים, הרחק מהאולפנים והרשתות החברתיות, נוצר מפגש בלתי אמצעי בין ישראלים מכל קצוות הקשת - דתיים וחילונים, אנשי ימין ושמאל, תושבי פריפריה ומרכז. "המעבר החד בין הצעקות באולפנים לבין השקט המתוח בלב עזה, יצר אצלנו מציאות מקבילה", מסביר סולומון. "בזמן שבחוץ השיח המשיך לבעור, אצלנו נולדה שפה חדשה. פתאום מצאנו את עצמנו, עשרות אלפי אנשים שלא בחרו זה את זה, חולקים מנות קרב ולילות ללא שינה למען מטרה משותפת. זו שותפות גורל שפשוט מתעלה על כל ויכוח פוליטי והפכה לחברות ולרצון לייצר יחד חזון משותף ואחדות פשוטה".
אלא שהשותפות שנבנתה בשטח לא תמיד שרדה את החזרה הביתה. עבור מילואימניקים רבים, החזרה לשגרה האזרחית לוותה בתחושת פער מטלטלת. מהמרחב שבו איש לא שאל "למי אתה מצביע", הם חזרו לחברה שבה הפילוג נותר בעינו והוויכוחים הישנים של ה-6 באוקטובר התלקחו מחדש.
"הפער היה כמעט בלתי נסבל", אומר אילן צרפתי, מילואימניק ששירת מאות ימים בחטיבה 55 ומוביל מיזם "צמד ברזל". "התחושה הייתה שאם לא נעשה עם זה משהו עכשיו, כל מה שנוצר שם בשטח פשוט ייעלם. לא יכולנו לתת לאחדות הזו להיות רק זיכרון מהמלחמה".
מתוך הצורך הזה נולד מיזם "צמד ברזל" - יוזמה אזרחית של תנועת "נפגשים". "הרעיון פשוט, אך עוצמתי: שני מילואימניקים בעלי השקפות עולם מנוגדות שלחמו יחד, מגיעים כ"צמד" לבתי ספר, קהילות וארגונים עסקיים כדי לספר ולהעביר כלים מעשיים- איך עושים את זה נכון. איך חולקים ואוהבים".
ההיענות בשטח הייתה מיידית ומדהימה; תוך זמן קצר נרשמו למיזם למעלה מ-1,000 מילואימניקים שביקשו לקחת חלק בתיקון השיח הישראלי, ומתוכם גובש גרעין פעיל של כ-100 מרצים שכבר חורשים את הארץ. עד כה, למעלה מ-250 מוסדות חינוך וחברות עסקיות כבר פתחו את שעריהם למיזם, מתוך הבנה עמוקה שדווקא כעת, הדור הצעיר והחברה הישראלית כולה זקוקים למודל אחר של שותפות - כזה שלא מפחד מהשוני, אלא צומח מתוכו.
הסיפורים שעולים במפגשים הללו אינם תיאורטיים. עבור המרצים, המאבק על דמותה של המדינה הוא המשך ישיר לשירות הצבאי. דניאל פרזידגר, מפקד מחלקה בחטיבת מילואים של הנח"ל, מדגיש את החשיבות של הבאת החוויה מהשטח אל לב החברה האזרחית: "במילואים למדנו שהכוח שלנו הוא לא בזה שאנחנו מסכימים על הכל, אלא בזה שאנחנו יודעים להסתכל אחד לשני בעיניים ולפעול למען מטרה גדולה יותר. כשאנחנו עומדים מול תלמידים או עובדים, אנחנו מראים להם שהמחלוקת היא לא הבעיה - אלא הבעיה היא הדרך שבה אנחנו מנהלים אותה. אפשר להתווכח בבוקר ולהילחם יחד בערב, וזה בדיוק מה שהחברה שלנו צריכה ללמוד עכשיו".
אולי זה הסיפור של התקופה כולה: אחרי שנאבקנו יחד כדי להשיב את החטופים, הגיע הזמן לעצור ולהכיר את ה"סוד" של המילואימניקים. הם כבר לא רק אלו שנושאים בנטל הביטחוני, אלא אלו שמשרטטים את המפה לחברה ישראלית בריאה ומאוחדת יותר. כאלה שמוכיחים שאפשר גם אחרת. אפשר לגדול ולפרוח בזכות השוני.
