"כשאתה מבין שיש לך ילד מיוחד, השינוי שאתה נדרש אליו הוא מאוד קיצוני", משתפת שירה ברגמן (37). "זה דורש מידה לא מבוטלת של התאבלות על מה שחשבת שיהיה וגם שינוי כיוון". ברגמן עובדת כדירקטורית מוצר המובילה צוות של מנהלי מוצר ב"טאבולה". "הרעיון הוא להבין את הלקוח והבעיות שלו ולמצוא את הדרכים לפתור אותן", היא מסבירה, ונדמה שכאמא לילד אוטיסט בן ארבע, פיתרון בעיות אצלה הוא דבר שבשגרה.
"הצוות שאני מנהלת בבית הוא לא פחות גדול מהצוות שאני מנהלת בעבודה", היא צוחקת במבוכה. "בסופו של דבר, כשהאבחנה היא מאוד מוקדמת, אז היכולת לעשות הבדל בחיים של הילד היא מאוד גדולה, אם מתחילים לעבוד, וזה באמת מה שעשינו. זה נותן גם הרבה מאוד כוח כי רואים את הילד מתקדם ומקבלים מזה גאווה והנאה ותקווה".
5 צפייה בגלריה
"יש כוח בלמצוא אנשים שדומים לך ומתמודדים עם הדבר המסוים הזה והמורכב מאוד". שירה ברגמן
(צילום: נמרוד שלגמן)
האבחנה,לדבריה, היא השלב הכי קשה – הנקודה שבה מבינים שאתם שונים מהנורמה. "אני חושבת שהשוק הראשוני נבע מהעובדה שכשזה פגש אותנו ידענו מעט מאוד על אוטיזם. לא הכרנו אף אחד שיש לו במשפחה ילד אוטיסט והאימאג' שהיה לנו בראש היה מאוד שונה מהמציאות – משהו מאוד קודר", משתפת ברגמן.
בירור מעמיק יותר גרם לה להבין שמדובר בתופעה שהולכת ונהיית יותר שכיחה, ואחד מ-78 ילדים בישראל מאובחן כנמצא על הספקטרום האוטיסטי. "מגלים שאנחנו אמנם בסירה מאוד בודדת, אבל עם עוד חברים לדרך, והתגלית הזאת עושה שינוי מאוד גדול ביכולת להתמודד".
"הבדידות היא נקודה מאוד חזקה בהתחלה"
הטיפול בילד עם צרכים מיוחדים מהווה למעשה משרה נוספת ומצריך שפע של בירורים, תיאומים, טפסים ובירוקרטיה. "כשנכנסנו לעניין הזה דיברנו עם כל מי שהיה קשור לתחום או שמע על מישהו או מכיר, והגענו גם למקומות מאוד מוזרים ולא רלוונטיים. כשהתחלתי לעבוד ב'טאבולה', חודשיים אחרי האבחנה, זאת הייתה תקופה מאוד קשה. לקח לי זמן אבל התחלתי לשתף את החברים לעבודה". כך, בקצב שלה, הפכה אט-אט ברגמן ל"אחת שיודעת", וכמי שסיימה עם התהליך הבירוקרטי המורכב של הכנסת ילד למערכת החינוך המיוחד, יכלה כעת לחלוק את ניסיונה עם אחרים.
"באופן ספונטני ודי מקרי, הבנו שב'טאבולה' יש לא מעט הורים עם ילדים על הרצף בגילים דומים. אז יש לך שותף, מישהו שאפשר לדבר איתו ושיודע לעזור. בחוויה שלי זה היה מאוד הדדי ומחזק, וגם נתן את המקום הזה שאני יכולה להקל על מישהו אחר וזה מקל גם עליי", היא מסבירה.
"כשחברות תומכות בהתמודדות של העובדים שלהן, העובדים הרבה יותר מחויבים. הם מרגישים שרואים אותם וזה משפיע על מי שבקבוצה אבל גם על עמיתים שאינם בקבוצה, שרואים אותך פועל ומדבר על זה".
ברגמן והורים נוספים שיתפו את המנהלים ואת מחלקת משאבי האנוש והקימו את 'טאבולה ספקטרום'. "'טאבולה' ישר התגייסה לעניין, העמידה תקציב לתפעול הקבוצה וגם הצגנו את זה בפגישה השבועית של כל החברה כדי לספר שהגוף קם".
הקהילה קיימת כבר חצי שנה וכוללת 22 משתתפים, וכמה שעברו את האבחון לאחר שכבר נוצר ערוץ תקשורת ופגישות קבועות. "אני חושבת שזה יצר להם הבדל משמעותי בתהליך. יש משהו מורכב בלהביא את העבודה הביתה, אבל יש גם משהו מאוד טבעי בלמצוא קבוצת שווים שיכולה לתמוך. יש כוח בלמצוא אנשים שדומים לך ומתמודדים עם הדבר המסוים הזה והמורכב מאוד".
"נוצר קסם בין ההורים"
מטרת הקבוצה היא לתת להורים תמיכה – ידע, כלים, ומשאבים. לפגישות הגיעו כבר עורכת דין ורואה-חשבון שעזרו להבין את הזכויות שעומדות לרשות משפחות של ילדים על הרצף. "כולנו הכרנו הרבה, אבל לא את הכול, ומאז יש גם שיח על איך אנחנו משתמשים בזכויות האלה", היא מתגאה.
בנוסף, מספקת הקבוצה גם תמיכה רגשית למשתתפיה באמצעות מפגש חודשי עם מלוות קבוצות. מתברר שגם להורים לילדים עם צרכים מיוחדים יש צרכים מיוחדים משלהם.
"הורים מספרים על החוויות של עצמם, מתייעצים ופורקים, נוצר ביניהם קסם. אני לא חושבת שיש הרבה חדרים ב'טאבולה' שזולגת בהם דמעה, אבל מאוד מוקדם הגדרנו שזה לגיטימי. חוץ מזה אנחנו פועלים גם בתוך החברה, לקדם את המודעות לאוטיזם ולא מזמן אירחנו את סרן אודי הלר, שהגיע לדבר על שילוב של אוטיסטים בצה"ל", היא משתפת.
בקרב אוטיסטים בישראל יש כ-60 אחוזי אבטלה, והקבוצה שואפת לטעת זרעים של שילוב בקהילה. "אוטיסטים הם רצף מאוד רחב, ויש הרבה אוטיסטים מוכשרים שיכולים לתרום המון לשוק התעסוקה וגם להיתרם מהיכולת לחיים עצמאיים. חברות הייטק יכולות לתרום הרבה כי יש להן מגוון של תפקידים שחלקם יכולים להתאים ממש", היא מסכמת: "כשחברות תומכות בהתמודדות של העובדים שלהן, העובדים הרבה יותר מחויבים. הם מרגישים שרואים אותם וזה משפיע על מי שבקבוצה אבל גם על עמיתים שאינם בקבוצה, שרואים אותך פועל ומדבר על זה. זה מראה ש'טאבולה' היא מקום שמספיק אכפת לו שדברים כאלה יקרו, ויש לזה השפעת רוחב חיובית".
לחיי חברה בריאה יותר
בחברת "אינטל" הוקמו לאורך השנים קהילת נשים, קהילה גאה, קהילת עובדים ערבים, קהילת עובדים עם מוגבלות וכאלה שמטפלים או תומכים בבני משפחה וקהילת שומרי מצוות. "הקהילות הוקמו מתוך הרצון והצורך של העובדים, שהגיע מהשטח, בשיתוף פעולה עם ההנהלה ובהתאמה ליעדים הגלובליים ולחזון החברה לייצג באינטל את פסיפס החברה הישראלית כולה", מתארת רעות ציפורי, מנהלת גיוון והכלה ותוכניות קהילות עובדים ב"אינטל ישראל".
5 צפייה בגלריה
"הקהילה מאפשרת לעובדות ולעובדים 'להרגיש בבית', להיות בטוחים יותר במקום שלהם ובכך להגדיל את המחויבות שלהם להצלחתה של אינטל "
(צילום: באדיבות אינטל)
הנחת היסוד בחברה היא שצוותים שמכילים עובדים מגוונים והשקפות שונות הם בסיס למקום עבודה פורה ומצליח, בו העובדים מועצמים, יצירתיים, מסוגלים לפתור בעיות ומפיקים מעצמם את המיטב בעבודה. "אנו משוכנעים שגיוון והכלה בחברה ובתעסוקה הם מנועים לחדשנות וליצירתיות, ואנו מתפתחים וגדלים בזכות המגוון האנושי שלנו".
טל קידר, מנהל צוות פיתוח באינטל ומוביל באחת הקהילות של החברה, מסביר: "תחושת ההכללה שהקהילה נותנת לחברים בה, מאפשרת לעובדות ולעובדים 'להרגיש בבית', להיות בטוחים יותר במקום שלהם ובכך להגדיל את המחויבות שלהם להצלחתה של אינטל".
"נתבקשתי לעצב לוגואים לקהילות בחברה, וכך גיליתי שיש כאן כל מיני קהילות ושהיא מעודדת את הקמתן", משחזרת מירית כהן (46), מעצבת גרפית ב"אמדוקס". "קמה קהילה של מטפלים בהורים מבוגרים והיה מתבקש שהדבר הבא יהיה קהילה להורים עם צרכים מיוחדים. אנחנו הרבה, אבל הרוב עדיין בתוך הארון".
כהן, אמא למתבגר על הרצף האוטיסטי, עובדת באמדוקס מעל לחמש שנים. "אחרי שאתה מנהל בית עם מוגבלות מסוימת אז לעבוד בהייטק זה 'פינאטס'", היא צוחקת. לפני פחות משנה הוקמה הקבוצה להורים לילדים עם צרכים מיוחדים שמונה תריסר חברים ומובלת על ידי מרפאה בעיסוק.
5 צפייה בגלריה
"הקהילות הוקמו מתוך הרצון והצורך של העובדים, שהגיע מהשטח". רעות ציפורי
(צילום: באדיבות אינטל)
זה קצת כמו קבוצת תמיכה, ובמרכז נמצאת אני, כעובדת, ואיך אני מצליחה להסתדר ולחיות חיי עובדת ובמקביל לנהל משפחה עם צרכים מיוחדים. כל מפגש מקיף נושא אחר, וככה יש שיתוף של כולנו והדברים עולים אל פני השטח", מסבירה כהן.
בקבוצה מתקיימים גם סיעורי מוחות שבוחנים מה עוד ניתן לשפר, כשהרעיון הוא לפתוח קבוצות נוספות. "פנינו למשאבי אנוש עם רעיונות, וזה שההנהלה הכירה בנו כקהילה של הורים עם צרכים מיוחדים והקימה לנו קהילה, נותן לנו לגיטימציה", היא מוסיפה, ומבקשת: "הלוואי ואנשים יהיו קצת יותר פתוחים לצאת החוצה ולהגיד 'כן, אני הורה לילד עם צרכים מיוחדים וכעובד חברה אני לא צריך להתבייש בזה, אלא לקחת את זה ולמנף את זה. זה עושה את החיים יותר קלים, גם כעובד וגם כאדם ואני חושבת שזה פותח איזשהו מעגל אמפתיה", הוסיפה.
הקהילה מעבירה למנהלים בדרגים שונים הדרכה על המשמעויות והקשיים של עובדים עם ילדים עם צרכים. "מנהל צריך להיות גמיש, וכדאי שיבין איך אני מסדרת את הלו"ז כך שיתאים לטיפולים, למה אני לפצל את היום כי באמצע אני צריכה להשקיע בילד ואין ברירה, או שאני צריכה לעבוד יותר מהבית כי אי אפשר להביא לילד בייביסיטר כשהוא חולה", היא מדגימה.
5 צפייה בגלריה
"מנהל צריך להיות גמיש, וכדאי שיבין איך אני מסדרת את הלו"ז כך שיתאים לטיפולים, או למה אני לפצל את היום". מירית כהן
באמצעות הקהילות הללו ניתנת אפשרות לראות ולהבין טוב יותר עובדים שאולי לא רואים עליהם אבל הם זקוקים לתמיכה, הבנה וגמישות. "זה ממש לא מובן מאליו להיות עובד בחברה גדולה, תאגיד, ולהרגיש שאתה לא רק בורג במערכת. זה עוזר לך להיות יותר נאמן לחברה מצד אחד וגם להרגיש שאתה מקבל מצד שני", אומרת כהן ומספרת על בני זוג של חברי הקבוצה שפועלים להכניס את זה גם למקומות העבודה שלהם.
"אנחנו רוצים להוות השראה למקומות עבודה אחרים שייקחו את המודל הזה ויפתחו אותו", היא מגלה משאלת לב נוספת: "אני נורא רוצה לראות את המקום הזה כמקום שיוכל לגייס את הבן שלי ולראות בו שווה. יש במחלקה שלי עובד מאוד מוכשר שנמצא על הרצף. אנחנו מקבלים אותו, מאוד רגישים אליו ומחפשים לגייס עוד, כי זה עושה אותנו לחברה רגישה יותר", היא מסכמת "זה שאתה עובד במקום שמכיר אותך ובך – זה נותן ערך. אני חושבת שככל שיהיו יותר אנשים עם מוגבלויות שמשולבים בחברה – החברה תהיה טובה יותר".
