"אם רק היית יודע מה זה לא להיות בריא" - המטופל מעבר לקו הטיח את דבריו בכעס ולא המתין לתשובה. צחי קנבסקי, שהיה בצידו השני של הקו, התעלם מההערה העוקצנית, נכנס למערכת התורים הממוחשבת, והחל בחיפוש אחר התור הפנוי הקרוב ביותר עבור האדון שהמשיך להוציא עליו את זעמו.
לצידו, מתחת לשולחן העבודה במוקד זימון התורים שבו הוא עובד, ניצב מחולל החמצן שמלווה את קנבסקי (28) מיום לידתו – והמיכל, כמו בכל פעם שבה התאמץ, החל להתרוקן.
5 צפייה בגלריה
צחי קנבסקי לפני הניתוח. "מאז שאני זוכר את עצמי החלום שלי היה לנשום לבד"
(צילום: קרן נתנזון ויץ)
קנבסקי נולד ב-1996 כשהוא סובל ממום לב חמור ונדיר ביותר, ומלחץ דם ריאתי (תסמונת "אייזנמנגר"). במשך שנים רבות נאלץ להסתובב כשהוא מחובר למחולל החמצן, בעודו ממתין להשתלת ריאה. מדי יום היה נוסע בתחבורה ציבורית, נאבק על כל נשימה בדרך לעבודתו במרכז השירות באסותא, וסופר את השעות כדי שחלילה החמצן במיכל לא יתרוקן בזמן שהוא מחוץ לבית.
מאז שהוא זוכר את עצמו הוא חלם על היום שבו יוכל לנשום בכוחות עצמו, בלי מחולל, בלי מיכל. דמיין את הרגע שבו יוכל לעשות ספורט, לטוס ליעד אקזוטי מעבר לים, ובעיקר - לחיות חיים שאינם תלויים על חוט דק שמאיים להיקרע בכל רגע.
בחודש ינואר האחרון, כשהיה בדרכו חזרה מהעבודה, הנייד של קנבסקי צלצל ומעבר לקו נשמע קולה המוכר של המזכירה ממחלקת ההשתלות במרכז הרפואי בלינסון: "צחי, תגיע מהר. נמצאה ריאה מתאימה עבורך, אתה נכנס לניתוח הלילה".
הדבר הזה שכל כך ציפה לו ושאותו דמיין עוד מילדותו - לנשום בכוחות עצמו - עמד להתגשם ברגע אחד מפתיע. ולמרות שבהמשך שנים צייר בראשו את הסיטואציה המרגשת הזו, ברגע האמת הוא נותר כמעט ללא מילים.
איך הגבת?
"זה היה כל כך מהיר ומפתיע שלא הספקתי אפילו להתרגש או להילחץ, כמו שדמיינתי שיקרה בסיטואציה כזאת", הוא יכתוב לי מחדרו במחלקת השיקום בבית החולים שיבא, שלושה חודשים אחרי שיעבור את הניתוח בהצלחה. "סיפרתי רק לאנשים הקרובים אליי ביותר. בכל זאת, אני למוד אכזבות וחששתי מאכזבה נוספת".
היו לך ספקות לפני הניתוח?
"ספקות לא היו לי, אבל כמובן שפחדתי. זה ניתוח מורכב עם תהליך החלמה לא פשוט. למרות זאת, החלטתי שהגיע הזמן סוף סוף לעשות את זה".
הניתוח נמשך למעלה מעשר שעות. בסיומו, הריאות החולות נכרתו - אך השתלת הריאה לא יצאה לפועל בשל קריסת מערכות בגופו. קנבסקי הוגדר כחולה הקשה והמורכב ביותר בבית החולים: ללא ריאות, מחובר למכשיר אקמו, מורדם ומונשם.
אולם הוא סירב להתייאש ("אני אופטימי מטבעי, זה מה שמחזיק אותי בחיים האלו", הוא מדגיש בגאווה), וכעבור חמישה ימים נמצאה עבורו ריאה נוספת. הפעם הניתוח הצליח. אך הסכנה לא חלפה, ובימים שלאחר מכן נחשף קנבסקי לחיידק קטלני בדם. שוב החל גופו לקרוס, אבל הצעיר הנחוש שייאוש היא לא חלק מהלקסיקון שלו, ניצח גם את המהמורה הזו.
"הילד של המחלקה"
סיפורו של קנבסקי לא מתחיל בינואר האחרון. הוא מתחיל הרבה לפני, בבית חולים במרכז הארץ, שם ננטש על ידי אמו ביום לידתו. אותה אם, שימים בודדים אחר כך, עזבה את הארץ מבלי להסית את מבטה לאחור.
שש שנותיו הראשונות עברו בין כותלי המרכז הרפואי שניידר, כשצוות האחים והאחיות דאג לכל צרכיו. "הילד של המחלקה" כינו אותו שם, וכך גדל - אהוב, מטופל, אך ללא בית ומשפחה משלו.
מה הדבר הראשון שתעשה ברגע שתוכל לנשום לבד ותחזור לדבר? "אספר את הסיפור שלי לכל מי שירצה לשמוע אותו. אני רוצה לשמש השראה למי שמרגיש חסר תקווה. להזכיר לאנשים שזה בסדר ואנושי להישבר - ואחר כך לקום ולהתקדם הלאה"
מצבו הרפואי ומעמדו החוקי מנעו כל אפשרות לאמצו או להעבירו למשפחת אומנה, ומחולל החמצן הגביל אותו בפעולות הפשוטות ביותר. "לא יכולתי לטייל, לקפוץ ואפילו לא לשחק מחבואים. כל מה שילדים בגילי עושים בלי בעיה - עלולים היו לסכן את חיי. נאלצו לשמור עליי בצמר גפן".
וכאילו לא די בכך, גם המדינה לא הקלה עליו. למעשה, המאבקים ארוכי השנים מול רשויות המדינה בנושא תמיכתו הכלכלית ומציאת בית עבורו, יכולים לספק תוכן לספר שלם.
כשהיה בן שנתיים, סירב בית משפט השלום לאשר ניתוח מציל חיים עבורו - זאת, מבלי לשמוע את חוות הדעת של רופאיו. רק ערעור דחוף הפך את ההחלטה. כשהיה בן ארבע, ביקשו במשרד הפנים לסלקו מישראל - ילד חולה, שאף גורם לא ביקש לקחת אחריות עליו. רק אחרי איום בחשיפה תקשורתית, קנבסקי קיבל סוף סוף אזרחות ישראלית.
ובתוך כל זה, דווקא אחת המטפלות בשניידר, החליטה שהיא לא מוותרת עליו. לריסה קנייבסקי, עולה חדשה שטיפלה בילד הקטן והחולה שנותר לבדו, נקשרה אליו וביקשה לגדל אותו בעצמה – אף שברור היה לה שחייו נמצאים על זמן שאול. אחרי מאבקים משפטיים ארוכים שבהם לא ויתרה, זכתה לריסה לגדלו עד שנפטרה בשנת 2023.
לאחר מותה של לריסה, קנבסקי נותר שוב ללא משפחה גרעינית כלל. אבל הוא לא נותר לבדו - לצידו חברים וחברות קרובים שאסף לחיקו במהלך השנים, ומלווים אותו באהבה כאילו היה בן משפחתם.
נאבק על כל נשימה
שלושה חודשים אחרי הניתוח, קנבסקי מאושפז במחלקת השיקום הנשימתי בשיבא - שבע קומות מתחת לאדמה. הוא עדיין לא יכול לדבר או להוציא קולות מגרונו, אבל מתכתב עם חבריו הקרובים שפוקדים אותו מדי יום.
לאחרונה גם חזר לאכול אוכל מוצק, ומדי יום הצוות הרפואי מנתק אותו לזמן ארוך יותר ממכונת ההנשמה. "בכל יום אני נושם לבדי במשך שלוש עד ארבע שעות", הוא מספר, "אלו שעות שבהן אני מאמץ את כל האנרגיה והכוחות שיש בי, ומתרגל את הריאה החדשה שנקלטה בהצלחה בגופי".
ומתי ישחררו אותך הביתה? אני שואלת בעדינות. "אין צפי לשחרור", הוא כותב, "זה תלוי בקצב ההתקדמות שלי".
בין תרגול לתרגול, הוא גם מתמודד עם פרק שנפתח לפני כשנה ועדיין לא נסגר לגמרי. קנבסקי יצא אז למסע לאיתור שורשיו במולדובה, שם מתגוררת אמו הביולוגית, בליווי צחי ברדוגו - מרצה בתחום ההשראה שפיצח את זהות הוריו הביולוגיים שלו עצמו רק בגיל 47, ומאז מסייע למאומצים לעשות את אותו הדבר.
מה שנמצא שם לא היה פשוט עבור קנבסקי הצעיר. התברר שיש לו שלושה אחים שלא ידע על קיומם - אחד חי באירלנד, אחד בגרמניה, ואחד מתגורר יחד עם האמא במולדובה. האמא עצמה, שנמצאה ואותרה, ביקשה לשוחח עם הבן שנטשה לפני 27 שנים בארץ זרה.
בנובמבר 2025 הם נפגשו לראשונה - בשיחת וידאו. הוא מחדר האשפוז בבית החולים בלינסון, היא ממולדובה, בעקבות איסור הכניסה לישראל שחל עליה בשל חשדות לסחר בילדים. אותו סחר שבמסגרתו, כך התברר, הגיעה לארץ כשנשאה את צחי ברחמה. מצבו הרפואי הקשה הוא שלבסוף מנע את מכירתו שתוכננה זמן רב מראש.
בפגישה ההיא היא ביקשה ממנו סליחה. "אני מתחרטת שהשארתי אותך בבית החולים", אמרה והוסיפה כי היא חולה וזקוקה לכסף. אבל הוא כבר החליט, ומאז אותה שיחה הוא מסרב לענות לבקשותיה החוזרות. "אין לי שום עניין איתה!", הוא כותב ומוסיף סימן קריאה בסיום המשפט, כזה שגורם לי להבין שהנושא סגור וחתום ושום דבר לא ישנה את דעתו.
"היום אני מרגיש נפלא", הוא מחליף נושא במהירות, "יש נפילות ויש ימים קשים, אבל אני לא מפסיק לחלום על הרגע שבו אצליח להגשים את החלומות שלי - לטייל במקומות שמרגשים אותי בארץ ובחו"ל, להירשם לקורס צילום, להוציא סוף סוף רישיון נהיגה, ללמוד תואר בניהול מערכות מידע, וגם להקים משפחה משלי".
ומה הדבר הראשון שתעשה ברגע שתוכל לנשום לבד ותחזור לדבר?
"אספר את הסיפור שלי לכל מי שירצה לשמוע אותו. אני רוצה לשמש השראה למי שמרגיש חסר תקווה. להזכיר לאנשים שזה בסדר ואנושי להישבר - ואחר כך לקום ולהתקדם הלאה".
