"התקופה בירושלים הייתה היפה והמרתקת ביותר שהייתה לי בחיי", מצהיר מאיר מרציאנו בן ה-73.
כמתנדב ותיק שזכה בעבר בפרס "אות מצטיין הנשיא להתנדבות", וכמומחה ליהדות מרוקו שהרצה בפני קהלים גדולים במהלך השנה וחצי האחרונות - הוא מתאר איך הזמן בבירה פתח בפניו אופקים שלהם לא ציפה. איך נחשף לעושר אינטלקטואלי שהפתיע אפילו אותו. למעשה, אלו הדברים האחרונים שלהם ציפה כשפונה מביתו במהירות בתחילת המלחמה, ועבר להתגורר בחדר מלון קטן בעיר אחרת, כשאיש לא יודע לומר לו מתי יוכל לשוב בחזרה לביתו.
12 צפייה בגלריה
מרציאנו בביתו בקרית שמונה, אליו שב לאחרונה. "אנחנו נתגבר"
(צילום: רפאל שחרי, מתוך תערוכת "פנים של מסע, פנים של בית")
אבל החזרה לקריית שמונה, לה המתין בציפייה דרוכה, חשפה בפניו מציאות אחרת לגמרי. "הדרך לבית אחותי נמשכת עשרים דקות ברגל. השבוע הלכתי אליה ולא פגשתי איש... לפני המלחמה הליכה כזאת הייתה נמשכת שעה שלמה, מלאה במפגשים ושיחות קצרות עם מכרים".
כעת, בהיעדר הקהל הגדול שהכיר בירושלים, הוא חוזר למחקריו. השהות בבירה גילתה לו רבדים נוספים ביהדות מרוקו, והוא מתעמק עכשיו בחקר השכונות הראשונות של יהדות המגרב בירושלים ובתל אביב.
ספרייתו הביתית התרחבה מ-250 ל-370 ספרים שהביא מירושלים. החזרה לחדר העבודה - שבו הספרים מונחים על המדפים במקום בערימות על המיטה במלון, ואוסף החנוכיות המפואר שרק מעטות מתוכו נשברו - מעניקה נחמה.
"הצפון הוא יפה - מה שנתן אלוהים יפה. ידי אדם משחיתות, אבל עלה נעלה וירשנו אותה. אנחנו נתגבר", הוא אומר בחיוך.
12 צפייה בגלריה
מרציאנו בחדר המלון. "התקופה בירושלים הייתה היפה והמרתקת ביותר שהייתה לי בחיי"
(צילום: רפאל שחרי, מתוך תערוכת "חדר 710")
סיפורו של מאיר הוא גם הסיפור של העיר כולה. קריית שמונה חוזרת לעצמה באיטיות, חלק מהתושבים והעסקים שבו זה מכבר, והמאמץ להשיב את השגרה ניכר בכל פינה. מיגוניות פזורות בקרנות הרחובות, מעוטרות בצבעים רעננים. הצבעים מנחמים, אבל המיגוניות מזכירות מה שקרה ומה שעדיין לא נגמר.
בני הגיל השלישי הם מהגיבורים הראשונים ששבו לעיר הנטושה. החזרה מטלטלת, הדרך להחלמה ארוכה ותסמיני התקופה עוד כואבים, אבל לתחושת הבית אין תחליף. השיבה הביתה לא רק סיימה פרק - היא גם החלה אחד חדש, עם הידע והקשרים שרכשו במהלך השנה וחצי בירושלים - וכל אלו מתכנסים לכדי תערוכה חדשה - "פנים של מסע, פנים של בית", שתיפתח ב-15 בספטמבר בהיכל התרבות בקריית שמונה.
"זכינו לתמוך וללוות את בני הגיל השלישי במלונות בירושלים", מספרת איילה וול, מנכ"לית עמותת "שפר" שמובילה את הפרויקט בשיתוף עם עיריית קריית שמונה ורשת המתנ"סים. "כעת אנו ממשיכים בחיזוק החוסן והמרקם הקהילתי שלהם".
"השורשים שלי כאן"
יפה יחזקאלי, בת 82
השקט בגינתה של יפה הוא ניגוד מוחלט לאינטנסיביות שחוותה בירושלים. הילדים שואלים אותה איך היא מסתדרת עם השקט הזה, אבל היא נהנית מכל רגע - אחרי שחיכתה כל כך לחזור לפינה השקטה שלה. שלושה חודשים עמלה על סידור הבית מחדש ועל הצלת מה שניתן מהגינה הפגועה.
השקט מחוץ לגינה, לעומת זאת, מדאיג אותה. "רבים לא חזרו לעיר, הרבה צעירים מחפשים את גורלם במקומות אחרים, והעיר מתקשה לחזור לעצמה". למרות הקושי היא נחושה: "השורשים שלי בקריית שמונה ויש לי מה לעשות פה, אז אני פה".
12 צפייה בגלריה
מימין: יחזקאלי בביתה בקרית שמונה. משמאל: במלון בירושלים
(צילום: רפאל שחרי, מתוך תערוכת "פנים של מסע, פנים של בית")
מה שמחזיק אותה זו העבודה בעמותה למען קריית שמונה ואצבע הגליל, שמפעילה חוגים לגיל השלישי. והחוגים, לשמחתה ולשמחת הקהילה שרבים ממנה כבר שבו, חזרו זה מכבר לפעול. הטיולים המשותפים עדיין מחכים להתחדש, וכולם מצפים להם בכיליון עיניים.
12 צפייה בגלריה
יחזקאלי במלון בירושלים. "הרבה צעירים מחפשים את גורלם במקומות אחרים"
(צילום: רפאל שחרי, מתוך תערוכת "חדר 710")
תקופת הפינוי בירושלים שינתה אותה: היא הפכה קשובה ופתוחה יותר. וכשגילתה שהעצות שלה עוזרות לאחרים, החלה להשמיע יותר את קולה. עכשיו היא מארגנת מפגשים חודשיים לקבוצה שהתגבשה במלון - מעין המשך לקהילה שנוצרה במהלך הגלות. "אם כל אחת, בחלקת האלוהים שלה, תעשה טוב ותעזור לאחרים - אז נצליח להתרומם".
"לדאוג לדור הבא"
ז'ילבר אמסלם, בן 81
בשעות הערב, כשז'ילבר מציץ מחלון ביתו על הבניינים שמסביב, הוא יכול לספור על כף ידו את החלונות המוארים. אבל גם בלי לבדוק באיזה בית דולק אור והיכן עדיין חשוך, הוא יודע שרוב תושבי קרית שמונה עדיין לא שבו לעיר והרחובות ריקים ברובם.
הוא עצמו ציפה בקוצר רוח לחזור הביתה אחרי שנה וחצי של נדודים בין ירושלים, תל אביב ואפילו מעבר לים. ואולם, הימים הראשונים אחרי השיבה הביתה לא היו פשוטים: "היו כמה הפרעות ביטחוניות - הפגזות מלבנון - אבל לא משהו משמעותי", הוא מספר ומניף את ידו בזלזול, כאילו הפגזות מהשכנים שמעבר לגדר הן לגמרי חוויה נורמלית שכל אחד חווה או יחווה יום אחד במהלך חייו.
12 צפייה בגלריה
ז'ילבר אמסלם במלון בירושלים באוגוסט שעבר. מתגעגע ל"פרלמנט"
(צילום: רפאל שחרי, מתוך תערוכת "חדר 710")
ז'ילבר מתגעגע להליכות הקבועות עם בת זוגו בעיר, שעדיין לא חזרו לשגרה בגלל המצב הביטחוני. המפגשים היומיים עם חבריו באזור התעשייה, התחדשו חלקית - לפחות עם אלה שכבר חזרו לעיר. בירושלים הוא התרגל ל"פרלמנט" במלון - אבל את המפגשים האלה עדיין לא ניתן לחדש בקריית שמונה, כי רק בודדים מהמשתתפים שבו הביתה.
כאדם עם רקע ביטחוני עשיר, הוא לא מופתע מההתפתחויות. אפילו את המתיחות עם איראן הוא צפה מראש, וניחש נכון איך זה יתנהל. מה שמטריד אותו יותר הם הפערים באיכות החיים בין ירושלים לקריית שמונה. הוא דואג לדור הבא בעיר הצפונית - לילדיו ולנכדיו, שחזרו גם הם הביתה וכעת קרובים אליו יותר מאי פעם.
בעיניו, למרות כל הקשיים והחששות לחזור לגור על הגבול, מול אויב לא ברור שטרם הושמד לגמרי, הבחירה ברורה: "זה הבית של סבתא. זה הלב והזיכרונות. רק טבעי שישובו הביתה, אבל צריך לדאוג שיהיה להם כאן שקט ושלווה, שלא יחיו בפחד ושיוכלו לגדל משפחה לתפארת, להתפתח ולחיות טוב כמו במקומות אחרים שלא מאוימים על ידי ארגוני טרור".
"רוצה לעשות מה שבא לי"
ורדה יצחק, בת 78
"הילדים רוצים שנבוא לגור לידם, אבל אני אוהבת את קריית שמונה. כל זמן שאני עומדת על הרגליים בעצמי, אני רוצה להישאר כאן". ורדה חזרה הביתה בשמחה גדולה, מלאת הכרת הטוב על כל מה שקיבלה בשנה וחצי האחרונות בהן הייתה מפונה בירושלים.
הזיכרונות מהמגורים במלון מעלים בה חיוך: "היינו זוג בחדר קטנטן. כיבדנו זה את זה, נתנו מרחב. אבל אני עדיין לא מאמינה שגרנו ככה..." הגעגועים לבית הקרקע רחב הידיים בקרית שמונה הציפו אותה, וכעת היא משקיעה מאמץ רב בהחזרת הבית לקדמותו ובחידוש המפגשים המשפחתיים הקבועים שנהגה לערוך לפני המלחמה.
12 צפייה בגלריה
ורדה יצחק במלון בירושלים (מימין) ובביתה בקרית שמונה. "אני פחות נואמת ויותר קשובה"
(צילום: רפאל שחרי, מתוך תערוכת "פנים של מסע, פנים של בית")
התקופה בירושלים השאירה בה עקבות גלויים וסמויים. פריט קטן מסמל את הקשר בין שני העולמות: ספל פשוט שקנתה בירושלים, זהה לסט שבבית. "עכשיו הספל הצטרף למדף ומצא את מקומו - וגם אני מוצאת שוב את מקומי ואת המרחב שלי".
אבל היא לא רק מצאה מחדש את מקומה - היא גם גילתה כוחות חדשים בעצמה ("אני פחות נואמת ויותר קשובה"). גם הרצון לתרום לקהילה התגבר אצלה מאז, ובין סידור הבית והניסיון לחזור לשגרה שלפני המלחמה - ורדה מנסה גם לתאם מפגשים בין חברי הקבוצה שנוצרה במלון. "אני רוצה לעשות עכשיו מה שבא לי ואיך שאני רוצה! זו תובנה של הגיל ושל התקופה הארוכה מחוץ לבית. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות".
"כמו הריון וצירי לידה"
רויטל ובני צ'יקוטאי, בת 75 ובן 80
"כל היום אני מכבסת ותולה", מתארת רויטל את המציאות החדשה שלה. היא ובעלה בני, חזרו לבית שנפגע קשות במלחמה. מלבד הנזקים שגרמו חולדות וגנבים שביקרו בביתם, גם הקירות עצמם נפגעו ונסדקו כתוצאה מהירי המסיבי שהיה על העיר.
התיקונים, אותם הם מבצעים בעצמם, יגזלו מהם זמן רב ומביאים עימם מתח נוסף לחייהם. רויטל מקווה שהמדינה תיקח אחריות על הנזקים. בינתיים, הילדים הם שמצליחים לעודד אותה ולעזור לה למצוא את הטוב בכל המצב.
"אני מחכה הבית יסתדר כדי שאוכל להתפנות במלוא הכוח להתנדבויות ולפעילויות שבהן עסקתי לפני המלחמה - ציור, נגינה ושירה", היא אומרת בקול נחוש.
12 צפייה בגלריה
מימין: בני ורויטל צ'יקוטאי במלון בירושלים. משמאל: בני הזוג בביתם בקריית שמונה. מסתכלים קדימה ולא לאחור
(צילום: רפאל שחרי)
כמוה, גם בני מסרב להיכנע לייאוש. הוא נזכר בטיולים שארגן בתקופת השהייה במלון, שהפכו לאטרקציה לתושבי אצבע הגליל המפונים, ומחכה בקוצר רוח להחזיר אותם לפעילות קבועה, הפעם מקריית שמונה.
"הראייה שלי היא קדימה ולא אחורה. זה כמו הריון - בדרך יש צירים ואי נוחות, אבל בסוף יוצא תינוק חמוד וכולם שמחים. ככה יהיה גם אצלנו", הוא אומר בחיוך מלא תקווה.
"פתח לי את הנשמה ואת הנפש"
נורית ומשה עמר, בת 66 ובן 68
"אין יותר טוב מהבית - זה המבצר שלך", מסבירה נורית את תחושת ההקלה מהחזרה לקרית שמונה. "במלונות החיים המשותפים היו אינטנסיביים מדי. כאן הולכים למועדון לשעתיים, צוחקים ומדברים, ואז חוזרים הביתה. כאן אפשר לחזור לשגרה, כאן את אוכלת ומבשלת מה שבא לך".
לצד זה, השיבה הביתה חושפת בפניה כל יום אתגרים חדשים. "יש דברים שאפשר לגלות רק כשחיים בבית - נזקים קטנים שמצטברים לרשימת תיקונים ארוכה". אבל הדאגה העיקרית שלה כעת היא מהעתיד: מתי יחזרו מקומות העבודה, ובעיקר - האם הצעירים ישובו לעיר.
המפגש המחודש עם השכנים, היא מספרת, מפצה על הקשיים הפיזיים והרגשיים. "אנחנו מתחבקים עם אנשים שבקושי הכרנו קודם, כולנו כל כך שמחים להיפגש שוב. השכנות הפכו כמו אחיות, והגעגועים היו כה עזים".
12 צפייה בגלריה
משה עמר בחדר המלון באוגוסט שעבר. תפיסת החיים השתנתה
(צילום: רפאל שחרי, מתוך תערוכת "חדר 710")
משה, בעלה, עומד במרפסת ומקשיב לשינוי שחל מסביבו: רעשי מקדחים ושיפוצים שליוו את השבועות הראשונים שלהם בעיר, התחלפו בציוץ ציפורים שליו. במהלך השהות במלון הוא יצא לפנסיה, וכעת הוא מחפש עבודה חדשה כדי "לא להשתגע בבית".
הפרויקט שמעסיק אותו במיוחד בימים אלו, הוא העברת "הפרלמנט" מהמלון בירושלים לקרית שמונה. "המפגש החברתי פתח לי את הנשמה והנפש. לפני כן לא הייתי מדבר באף מקום, והאנשים מהפרלמנט במלון גרמו לשינוי בתפיסת החיים שלי, ובכלל.
"חווינו את ירושלים בצורה נפלאה, אבל אין כמו הבית - לשמוע את ציוץ הציפורים וליהנות מהנוף המוכר. אין יותר טוב מזה", הוא מוסיף בחיוך.
"כשהתחילה הצפירה רצתי למרחב מוגן"
מנורה ישעיה, בת 74
"ישבתי במטבח כשהתחילה הצפירה ביום השואה, ומיד רצתי למרחב המוגן בבהלה", מתארת מנורה בכנות את המתח שמלווה את השיבה הביתה. הרפלקס הזה, שמשותף לרבות מחברותיה, מעיד על המציאות החדשה. "העיר לא חזרה עדיין להיות אותה העיר שעזבתי ב-7 באוקטובר - החנויות נסגרות מוקדם, והרחובות מתרוקנים כבר בשעות אחר הצהריים".
האתגר הגדול הגיע לקראת פסח. לארח את כל המשפחה בבית שעדיין היה באמצע שיקום, דרש מאמץ עצום. "היה חשוב לי לארח את כולם, חיכינו לזה כל כך. לא היה קל, אבל כולם עזרו. היה פסח מאוד שמח, ושרק ירבו שמחות בישראל".
ידיה של מנורה לא יודעות מנוחה. היא נפגשת עם חברות ותיקות, מקיפה את עצמה במשפחה ואפילו חזרה לעבודתה בהשגחה על בגרויות בבתי הספר. בבית מחכה לה מזכרת מיוחדת מירושלים: בובה ששמרה ממבצעי התרומות שארגנה במלון. "הנכדות משחקות איתה, אבל עבורי הבובה הזאת היא זיכרון של תקופה מורכבת.
"שנדע ימים טובים יותר ושהעיר תעלה על דרך המלך. קרית שמונה היא הבית, ואני מקווה שלא נצטרך להתפנות מכאן שוב... אולי לירושלים אסכים", היא צוחקת. "אני מחכה שהעיר תחזור לעצמה, ומקווה שכולם יתאחדו למען המשימה החשובה הזאת".
"לא פספסנו את עונת התותים"
שולה (שולמית) אטיה, בת 75
"כבר הכנתי ריבה! לא פיספסנו את עונת התותים כמו בשנה שעברה. אני מחזירה עטרה ליושנה עם ריבות פירות הקיץ". שולה, דמות אנרגטית שלא מכירה מנוחה מהי, מגיעה לריאיון היישר מההתנדבות הוותיקה שלה בבית הספר - פעילות שחידשה עם חברותיה ברגע שחזרה לקרית שמונה.
השיבה הביתה הביאה איתה התעסקות רבה שלא הייתה לה במלון. "סדר היום שם היה מלא בפעילויות, אבל לא דאגנו לבישול או לקניות. עכשיו אני צריכה לדאוג שוב לכל דבר ולהחזיר את הבית לקדמותו".
12 צפייה בגלריה
מימין: שולה במלון בירושלים ובביתה בקרית שמונה (משמאל). "זה הזמן שלנו לקום ולעשות"
(צילום: רפאל שחרי, מתוך תערוכת "פנים של מסע, פנים של בית")
מעבר לביתה שלה, היא דואגת גם לשיפוץ בית נוסף ששייך לבני משפחתה בעיר ונפגע בצורה קשה מירי חיזבאללה. במקביל, היא מקפידה גם על טיפוח הגינה האהובה ששתלה מחוץ לביתה.
"הפרחים שכבר הספקתי לשתול, נותנים הרגשה אחרת לגמרי. הכול פורח", היא מציגה בגאווה את מה שהיא מכנה "חוות הניסויים" - מקום בו היא שותלת זרעים וגרעינים מסוגים שונים, כולל זנים חדשים שהביאה מירושלים. על אחד מקירות ביתה תלויות מזכרות נוספות מהתקופה בבירה.
השהות בירושלים פקחה את עיניה להפרש העצום בין הזמינות של שירותים ופעילויות בערים מרכזיות בארץ, לבין מה שקיים בפריפריה. והשאלה שמטרידה אותה יותר מכל כעת היא מה אפשר לעשות כדי לצמצם את הפער הזה: "זה שאנחנו בגיל השלישי לא אומר שעלינו להיכנע - להפך, אנחנו צריכים לקום ולעשות. זה הזמן שלנו".
"הייתי רוצה שבוע אחד בלי חדשות בכלל"
גלינה טבק, בת 77
"כיסא אחד בודד הוא חלש, אבל כמה כיסאות יחד - הם כוח". גלינה נזכרת ברגעים בהם ישבה על ספסל מחוץ למלון בירושלים, וחיפשה תשובות לשאלות שהציקו לה. "איפה קסנדרה שתספר את העתיד?" היא שואלת בחיוך עצוב כשנזכרת בחברתה, שפונתה אף היא מביתה למלון בבירה.
יש בה דאגה עמוקה בצל המלחמה שעדיין נמשכת. החטופים טרם שוחררו, והחדשות מציפות אותה כל יום במידע מטריד. "הייתי רוצה שבוע אחד בלי חדשות בכלל. שיהיה זמן לחשוב על כל מה שעברנו ולעבד אותו, למצוא בתוכנו תקווה. עכשיו, בכל פעם שאני עומדת להרגיש שיהיה בסדר, משהו בחדשות מחזיר אותי להתחלה".
12 צפייה בגלריה
גלינה. דאגה עמוקה בצל המלחמה שעדיין נמשכת
(צילום: רפאל שחרי, מתוך תערוכת "פנים של מסע, פנים של בית")
למרות הכול, גלינה מסרבת לוותר על האופטימיות. היא שמחה שחזרה לקריית שמונה, לבית שעל שיקומו היא עמלה בימים אלה, ועל המפגשים הספונטניים ברחוב עם שכנים ומכרים. התקופה בירושלים לימדה אותה להעריך את הכוח הקהילתי - להיות יחד עם אנשים - וכעת היא מחפשת את אלו ש"יחלקו איתה את אותה המנגינה", היא אומרת בחיוך. "הכול יחזור. זה ייקח זמן, אבל נתחיל לחפש פתרונות ומהחיפוש ייצא משהו טוב".
מסע שהפך לתערוכה
התחדשות מול אובדן, שקט מול חרדה, זיכרונות מול תקווה - אלה הנושאים שיעלו בתערוכה "פנים של מסע, פנים של בית", שתיפתח עם מופע של שולי רנד והרמת כוסית לשנה החדשה, ותימשך עד 31 בדצמבר.
המיזם המצולם הוא המשך ישיר לתערוכת "חדר 710", שתיעדה בקיץ שעבר את סיפוריהם של בני הגיל השלישי שפונו מהצפון והדרום. כעת, חודשים ספורים אחרי השיבה לבתיהם, נולדה התערוכה החדשה מתוך המפגש המחודש עם הבית והעיר.
- אוצרת התערוכה: עינת עריף גלנטי
- הכניסה לתערוכה לא עלות. כרטיסים לאירוע הפתיחה (30 שקלים) - ניתן לרכוש כאן
