באמצע אחת השיחות בזום נשמעה אזעקה. שירה קורן, בת 17 מקריית אונו, עצרה את דבריה, נכנסה למרחב המוגן בביתה, המתינה עד להודעת השחרור, וכשיצאה התיישבה שוב מול המסך והמשיכה בשיחה כאילו דבר לא קרה. בצד השני, צעירים מארצות הברית ומדרום אמריקה צפו בה בתדהמה. מבחינתם, מלחמה היא מצב שבו הכל נעצר; בשבילה, אזעקה היא הפסקה קצרה בתוך יום רגיל.
"הם היו בשוק", מספרת קורן. "זה היה לא נעים, אבל זה גם עזר להם להבין טוב יותר על מה אני מדברת - כשהם יכלו לשמוע ולראות את זה ברגע האמת".
7 צפייה בגלריה
"הם לא מבינים איך אנחנו ממשיכים לנהל חיים למרות האירוע המשוגע הזה". מפגש בין צעירות ישראליות לבני נוער מארה"ב ודרום אמריקה
(צילום מסך)
מה הכי הפתיע אותם?
"שאנחנו מצליחות לשמור על אווירה טובה למרות המציאות המורכבת כאן. זה לא נתפס להם איך אנחנו ממשיכות לנהל חיים סביב כל האירוע המשוגע הזה, ולא מסתתרות כל היום בתוך המקלט".
הרגע הזה - שבו המציאות הישראלית פורצת אל תוך שיחת זום בינלאומית - הוא בדיוק מה שיוזמת "UnfILtered" של תנועת "הנוער העובד והלומד" מנסה לייצר: מפגש לא מתווך בין החיים פה לבין האופן שבו הם נתפסים שם.
בעוד המציאות בישראל מגיעה לעולם דרך כותרות, סרטונים ברשתות ודיווחים חדשותיים, היוזמה מבקשת לפתוח ערוץ אחר - ישיר ואישי. במסגרתה מתקיימים מפגשי זום בין בני נוער מישראל לבין צעירים מקהילות בעולם, בעיקר בארצות הברית ובדרום אמריקה.
המשתתפים מחו"ל שולחים שאלות אישיות על החיים בישראל, ובמפגשים בני הנוער משיבים מתוך החוויה האישית שלהם - לא דרך מסרים מוכנים, אלא דרך החיים עצמם. בכל מפגש משתתפים בין ארבעה לחמישה בני נוער ישראלים לצד 15-10 צעירים מחו"ל; מספר שנועד לשמור על אינטימיות ולאפשר שיח פתוח.
7 צפייה בגלריה
שי פרידמן. "רציתי לתווך להם את המציאות שלנו במדינה שנמצאת במלחמה כבר כמעט שלוש שנים"
(צילום: באדיבות "הנוער העובד והלומד")
שי פרידמן, בת 17 מזיכרון יעקב, השתתפה בשני מפגשים - הראשון עם תלמיד כיתה י"ב מבואנוס איירס, והשני עם תלמיד כיתה ח' מלוס אנג'לס.
מה משך אותך ביוזמה הזו?
פרידמן: "אצלי זה לא היה מתוך רצון 'להסביר את ישראל' או להוכיח להם שאנחנו טובים וראויים, אלא מתוך רצון לשתף אותם ולתווך להם את המציאות היומיומית של בני הנוער במדינה שנלחמת בכמה חזיתות במקביל כבר כמעט שלוש שנים, ובמיוחד את מה שעובר עלינו מתחילת הלחימה מול איראן".
מהר מאוד, לדבריה, התברר שהפער בין איך שהחיים בישראל נתפסים מבחוץ לבין איך שהם נראים מבפנים גדול יותר ממה שתיארה לעצמה. "כמעט כולם שאלו שאלות כמו אם אנחנו רואים את המשפחה, אם אנחנו יוצאים מהבית ואם אנחנו נפגשים עם חברים", היא מספרת.
"השאלות האלו מאוד הצחיקו אותנו, כי מבחינתנו - כל עוד יש מרחב מוגן, הכל ממשיך כרגיל. הופתענו לשמוע שהם בטוחים שאנחנו יושבים כל היום בתוך המקלט ולא יוצאים ממנו".
גם נעם בן שטרית, בת 17 ממודיעין, מתארת תחושה דומה. לדבריה, חלק גדול מהשאלות עסקו דווקא בדברים שנתפסים בישראל כחלק מהשגרה. "הם שאלו מה אנחנו עושים ביום-יום ואיך אנחנו מתנהלים בתקופה של מלחמה", היא מתארת. "שאלו אם הרחובות ריקים ואם אנשים מעזים לעזוב את המקלט כדי לעשות קניות".
"אז למה בכלל להישאר פה?"
הניסיון להסביר את החיים עצמם, ולא רק את הכותרות, התגלה כמשימה לא פשוטה.
"ניסינו להעביר להם את המסר שהמלחמה מול איראן הייתה באמת תקופה מלחיצה, ובעיקר מציקה, ושלמרות זאת אנחנו ממשיכים לחיות גם בתוך המציאות הזאת", אומרת פרידמן. "יוצאים מהבית, נפגשים עם חברים, לומדים - אמנם דרך הזום, אבל בכל זאת. אנשים גם הולכים לעבודה ואפילו יוצאים לבתי קפה ומסעדות".
עד כמה היה מורכב לתווך להם את המציאות כאן?
"זה לא היה קל, כי בסוף אלו מונחים שקשה להעביר למי שמעולם לא חווה מציאות של מלחמה. היה קשה למשל להסביר את כל עניין ההתרעה. הם לא ממש הצליחו להבין מה זה אומר שאנחנו מקבלים התרעה מפיקוד העורף לטלפונים, שמאלצת אותנו לעצור את כל מה שאנחנו עושים באותו רגע ולהיכנס למרחב מוגן. ואני לא באה אליהם בטענות, זה באמת משהו שקשה מאוד להבין כשמעולם לא חווית דבר כזה".
7 צפייה בגלריה
"מונחים שקשה להעביר למי שמעולם לא חווה מציאות של מלחמה". פגישת זום בין הנערות הישראליות לבני הנוער מחו"ל
(צילום מסך)
כדי לגשר על הפער, חלק מהמשתתפות במיזם חיפשו נקודות השוואה למושגים בינלאומיים. "ניסינו למצוא דוגמאות שמוכרות להם מחיי היומיום שלהם", מסבירה קורן. "יש למשל מערכת התרעה מוקדמת שנקראת 'אמבר אלרט' (AMBER Alert) המופעלת במקרי חטיפת ילדים חמורים, במיוחד בארה"ב, ומופצת דרך הטלפונים הניידים והמדיה כדי לרתום את עזרת הציבור לחיפושים, ולאתר את הילד והחוטף במהירות.
"סיפרתי להם שאני מכירה את המערכת הזאת ויודעת איך היא נשמעת, והסברתי שזה די דומה להתרעה שאנחנו מקבלים כשיש אזעקה. ראיתי שלחלקם זה עזר להתחבר טוב יותר למה שאנחנו חווים כאן בזמן שיורים עלינו טילים".
ובשני מקרים, מספרת קורן, ההסבר לא נשאר רק ברמה התיאורטית - והמציאות עצמה פרצה פנימה בדמות אזעקת אמת.
גם נעם חוותה רגע דומה: "באחד המפגשים נשמעה אזעקה באמצע, והם מאוד הופתעו מזה שאחרי שהאזעקה הסתיימה ויצאתי מהמרחב המוגן, חזרתי לפגישה איתם כאילו שום דבר לא קרה והמשכתי כרגיל".
7 צפייה בגלריה
שירה קורן. "הופתעו שחזרתי לפגישה והמשכתי כאילו שלא הייתה אזעקה כמה דקות קודם לכן"
(צילום: באדיבות "הנוער העובד והלומד")
הרגעים האלו, הן מסבירות, המחישו את הפער בין תפיסת המלחמה מבחוץ לבין האופן שבו היא נטמעת בשגרה כאן.
"מבחינתם, מלחמה היא מצב שבו יש הפצצות בלתי פוסקות, הכול נעצר ונדרשים לשהות במרחב מוגן עד שהמלחמה מסתיימת", אומרת נעם. "גם אנחנו תופסים את המלחמה כמשהו גדול ולא מזלזלים באזעקות ובטילים, אבל במידה מסוימת אפשר לומר שהתרגלנו לזה".
לצד השאלות על שגרה ואזעקות, עלו גם שאלות עמוקות יותר - על תחושת שייכות ועל הבחירה להישאר בישראל. "אחת מהשאלות שזכורות לי במיוחד מהמפגשים הייתה למה אנחנו עדיין רוצים להמשיך לגור בארץ למרות שהמצב לא כזה טוב", פרידמן מתארת.
ומה ענית?
"שגם אם לא תמיד קל פה, המדינה מאוד חשובה לי והאנשים כאן חשובים לי. ניסיתי להסביר שאני אוהבת את מדינת ישראל, שזה הבית שלי והוא תמיד יישאר הבית, ושהחלום שלי הוא שיהיה לנו כאן טוב יותר ונוכל לחיות בשלום ובשלווה".
מקום לדבר
לצד האחריות והמורכבות, היו גם רגעים שהפכו את השיחה לאנושית מאוד, ולעיתים אפילו משעשעת. "הם שאלו אותנו אם יש לנו סיפורים מהאזעקות, ומצאנו את עצמנו מספרים להם כל מיני רגעים הזויים וצוחקים יחד איתם", מספרת פרידמן. "סיפרתי להם למשל שהייתה התרעה בזמן שנהגתי, וששאלתי את אמא שלי מה לעשות - והיא פשוט אמרה לי לנסוע מהר יותר כדי לנסות לצאת מאזור ההתרעה. הם נקרעו מזה.
"ומישהי אחרת סיפרה שהממ"ד הוא החדר של אח שלה, ולקח לו זמן לקום ולפתוח לה את הדלת כי הוא לא התעורר מהאזעקה, והיא עמדה שם ודפקה על הדלת בלי הפסקה עד שהוא סוף-סוף התעורר. הם לא האמינו שעד כדי כך שהתרגלנו לצליל הזה, שיש כאלו שהוא אפילו לא מצליח להעיר אותם מהשינה".
בן שטרית: "יצאתי מהמפגשים האלה בתחושה שאולי בכל זאת אפשר, על ידי שיחות אישיות ושיתוף של חוויות, להגיע ללב של אנשים ולשנות את העמדות והתפיסות השגויות שהם מחזיקים בהן"
דיברתם על נושאים נוספים מלבד על המלחמה?
"באחד המפגשים דיברנו על הלימודים, ושיתפתי שבימים אלה אני עובדת על פרויקט באלקטרוניקה", מתארת קורן, "הם סיפרו שהם לומדים תכנות, ואפילו עלה רעיון לשתף פעולה מתישהו.
פרידמן: "החבר'ה מבואנוס איירס ביקשו מאיתנו את חשבונות האינסטגרם שלנו, ופתחנו קבוצה משותפת שבה אנחנו מתכתבים עד היום".
בתוך מרחב שבו השיח על ישראל מתנהל לרוב דרך מסרים, פרשנויות וכותרות, המפגשים האלו מתנהלים בקצב אחר: אישי יותר, ישיר יותר, ובעיקר כזה שפשוט נותן מקום לדבר. וההשפעה שלהם, מדגישות הנערות הישראליות, לא נעצרת בצד אחד של המסך. עבורן, הניסיון לתאר את החיים שלהן למי שמעולם לא חוו אותם - הפך במהירות גם להתבוננות פנימה.
"תמיד הרגשתי מאוד שייכת למדינה ולמעגלים שלי כאן", אומרת פרידמן, "ולהסביר את המציאות שלנו למישהו בגילי שלא גר בארץ ומעולם לא היה כאן - גרם לי להבין טוב יותר את מה שאנחנו עוברים, ועד כמה זה לא מובן מאליו שאנחנו ממשיכים לחיות לצד זה".
כמוה, גם נעם יצאה מהמפגשים בתחושה אופטימית שאולי בכל זאת יש דרך להשפיע ולשנות דעות שגויות של אנשים שנחשפים לישראל דרך מקורות לא מהימינים או כאלו שלא מנסים אפילו להביא את הצד הישראלי.
7 צפייה בגלריה
הפגנה נגד ישראל בסידני. "רובם לא נפגשו עם ישראלי אחד מעולם"
(צילום: Izhar Khan/Getty Images)
"ברוב המקרים אנשים שמתנגדים לנו בעולם לא באמת יודעים מה קורה כאן ומה קרה ב-7 באוקטובר. הם לא מכירים את ההיסטוריה של האזור וחלקם גם לא נפגשו עם ישראלים מעולם", היא מסבירה. "וברגע שהם פוגשים אנשים בגילם - שחולקים איתם רצונות, שאיפות ותחביבים דומים - לרוב הם מצליחים להתחבר ולהבין שלא הכול הוא 'שחור או לבן'.
"פתאום הם מגלים שאנחנו לא המפלצות שהם אולי חשבו שאנחנו, כי ככה מתארים אותנו בערוצים התקשורת שהם נחשפים אליהם - ושאנחנו בסך הכול בני נוער כמוהם שאוהבים את המדינה שלנו, ורק רוצים ללמוד, לבלות ולחיות בשלום ובשלווה".
איך את מרגישה אחרי שאת מבינה שהצלחת לגרום להם להסתכל עלייך ועל המדינה בדרך אחרת?
"בעיקר אופטימיות מכך שאפשר להשפיע ולשנות דעות, בעזרת מפגשים אישיים ושיתוף אמיתי של תחושות וחוויות. זה מוכיח שלא הכול אבוד ושיש עוד תקווה שהעולם, או לפחות חלק ממנו, ישנה את דעתו עלינו ויראה אותנו באור חיובי יותר".
7 צפייה בגלריה
ניצן רוזנוקס-זיו. "האחריות על הקשר עם התפוצות היא לא רק של השר עמיחי שיקלי"
(צילום: באדיבות "הנוער העובד והלומד")
בסיום המפגשים לא תמיד נשארת תשובה אחת ברורה, וגם לא ניסיון להגיע אליה. מה שכן נשאר הוא עצם השיח - הניסיון להסביר, לשאול, להיתקל בפערים ולגשר עליהם תוך כדי. "אני לוקחת איתי מהמפגשים האלה בעיקר את ההבנה שאנשים הרבה פעמים יותר פתוחים ממה שחושבים", אומרת קורן, "ושהם באמת רוצים להקשיב ולקיים שיח".
לדברי ניצן רוזנוקס-זיו, מזכ"לית שותפה בתנועת "הנוער העובד והלומד", "התפיסה שעומדת בבסיס היוזמה היא, שהאחריות על הקשר עם התפוצות היא לא רק של השר עמיחי שיקלי. לצעירים בישראל יש אחריות על הקשר בינם לבין בני גילם בעולם, והם רוצים לקחת חלק בשיח בינלאומי משמעותי.
"לצד הפעילות החברתית הענפה של בני הנוער בתקופת המלחמה", היא מוסיפה, "המיזם שלנו משמש גם מרחב של הסברה אותנטית, שמגיעה דרך הקול האישי של בני הנוער ומייצרת חיבור אמיתי בין קהילות".
