ב-7 באוקטובר 2024 הוצג המיזם שיצרה ענבר חסון למען החטופים בפרלמנט האירופי. "לא האמנתי שעברה שנה והחטופים עדיין נמצאים בשבי החמאס ואנחנו עדיין צריכים להילחם על שחרורם", אומרת חסון, אמנית ופעילה חברתית שחיה באמסטרדם, ויצרה יחד עם קבוצת נשים ישראליות ויהודיות המתגוררות בבירה ההולנדית את Coming Home Soon - מיזם אינטראקטיבי של ספרים על חיי החטופים.
מדובר במיצב הכולל מעל 220 ספרים, כל אחד מייצג חטוף: הנעדרים, המשוחררים ואלו שנרצחו באופן טרגי. לכל חטוף מוקדש ספר עם תמונתו, סיפורו האישי, פורטרטים ועבודות אמנות שנוצרו על ידי אמנים שונים. ויש גם דפים ריקים, בהם אנשים מוזמנים לכתוב הודעות משלהם, לקרוא הודעות אחרות של תקווה ותמיכה או פשוט לעבור בין הספרים.
כך זה נראה. צפו:
מיזם ספרים למען החטופים
(צילום: Coming Home Soon)
"עולם האמנות האירופי בחר צד"
ב-7 באוקטובר 2023, כשהידיעות הראשונות ממתקפת הטרור הרצחנית בישראל החלו לזרום, חסון הייתה בביתה שבאמסטרדם. "מעבר לעובדה שהייתי מבועתת וחרדה לשלום משפחתי, חבריי ואנשים שאני מכירה, זה אירוע שפשוט לא נתפס שיכול לקרות בתקופה שלנו", היא אומרת.
כמה ימים אחר כך היא כבר עלתה על מטוס והגיעה לישראל. "רציתי לעזור בכל דבר אפשרי. ידעתי שאני לא יכולה לשבת בבית סתם כך ולצפות בטלוויזיה. הייתי חייבת להגיע לפה". היא התנדבה במסעדה בתל אביב שסיפקה אוכל לכוחות צה"ל, ואחרי כמה שבועות נאלצה לחזור לאמסטרדם, שם היא מתגוררת עם בעלה ושני ילדיה ב-13 השנים האחרונות.
היא בת 51, ועיקר עיסוקה לפני המלחמה היה אמנות. "רגע לפני פרוץ המלחמה, הייתי עסוקה בארגון שתי תערוכות גדולות של עבודותיי", היא מספרת. כמעט מיידית אחרי 7 באוקטובר החליטה לבטל את התערוכות.
"עולם האמנות באירופה פשוט בחר צד. קולגות שעבדתי איתם, שיחד השתתפנו בתערוכות בנושאים כמו זכויות ילדים בעולם, מצבם של האוקראינים או נשים תחת חוקי האיסלאם - התעלמו מהצד הכאוב שלי בסיפור.
"זה היה חד צדדי בצורה מובהקת", היא ממשיכה לתאר בכאב, "הם פשוט הפסיקו לענות לי או לתקשר איתי". אחרי שהבינה שאין עם מי לדבר, החליטה חסון שהיא ממשיכה הלאה. "קיבלתי החלטה ברורה שמי שלא היה אמפתי לכאב שלי - לא יהיה שם יותר".
6 צפייה בגלריה
ענבר חסון. "קיבלתי החלטה שמי שלא היה אמפתי לכאב שלי - לא יהיה שם יותר"
(צילום: IGK MUNCHEN und OBERBAYREN _Andreas Gregor)
להתמקד כל פעם בסיפור של חטוף אחד
אחרי כמה שבועות של התנדבות בארץ, היא חזרה לאמסטרדם עם תחושה קשה והבינה שהיא לא יכולה להמשיך את החיים כרגיל כאילו שום דבר נורא לא קרה.
"ידעתי שאני חייבת לעשות משהו עבור החטופים, הרגשתי שאני חייבת להנגיש את הסיפור שלהם לעולם", היא מספרת. "היה לי ברור שהכמות האדירה של החטופים עלולה להיות קשה להכלה בקרב אלו שאינם ישראלים, והדרך לחבר אותם לנושא ולהמחיש להם את גודל האסון - היא באמצעות התמקדות בסיפור ספציפי של אדם אחד.
"קולגות שעבדתי איתם, שיחד השתתפנו בתערוכות בנושאים כמו זכויות ילדים בעולם, מצבם של האוקראינים או נשים תחת חוקי האיסלאם - התעלמו מהצד הכאוב שלי בסיפור. זה היה חד צדדי בצורה מובהקת, הם פשוט הפסיקו לענות לי או לתקשר איתי"
"פניתי לקולגות מהתחום ביניהן קטיה מורוזקין - מעצבת מוכשרת, לסלי דה סוואן וקארן פרדוביץ, והן התלהבו מהרעיון ומיד התחלנו לעבוד. בהמשך הצטרפו אלינו עוד נשים מוכשרות ומחויבות - תמר שילו, לילך טל, צפרית (צילי) לוין, לורנה לוי, אילנה סוזאן, אלה שפירא, בר רויטנבורד, חן אברמוביץ', ועוד נשים מוכשרות ומחויבות.
"הדגשנו בפני כולם שזו יוזמה א-פוליטית שתומכת במאמצי ההסברה ושואפת להזכיר לאנשים שכל בן ערובה - בין אם יהודי, מוסלמי או נוצרי - הוא בן אדם ולכל בן אנוש יש סיפור", היא אומרת.
הספרים הראשונים הודפסו לקראת העסקה הראשונה, ואף אחת מהצוות של הנשים - העוסקות בכך בהתנדבות מלאה - לא חשבה ששנה ושלושה חודשים מאוחר יותר, זה יהיה עדיין כל כך רלוונטי.
"אם יש משהו חיובי שקרה בשנה הזו, הוא שפגשנו אנשים מכל העולם שמחזקים אותנו, מגויסים עבורנו, תומכים. זה נותן לנו רוח גבית", אומרת חסון. "אני מודעת לכך שבישראל מציגים בעיקר את היעדר התמיכה של העולם בנו, אבל האמת היא שיש הרבה אנשים שהם בצד שלנו. לצערי, שומעים בעיקר את הקיצוניים והקולניים".
"לא חשבנו שנראה משהו כזה כאן"
"גם פה היינו לא מוכנים בעליל, אבל ההתגייסות של הקהילות היהודית והישראלית, וגם של הולנדים מן השורה, הייתה מדהימה", היא משחזרת, "תוך זמן קצר, הצלחנו לפנות אנשים ממוקדי הסכנה, להסיע לשדה התעופה. זה היה אירוע קשה, גם פה מעולם לא חשבנו שנראה משהו כזה".
חסון, שתציג את המיזם בכנס של עמותת "אורקה" שייערך בחודש מאי ביוון, וקבוצת הנשים המרשימה לא פחות שלצידה, מגיעות לכל מקום שמזמינים אותן. "היינו כבר בלא מעט מדינות והצגנו את המיזם בפני אלפי אנשים. הפרויקט הוצג גם בבית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, שנחשב אתר חובה במסגרת הסיורים שנערכים לתלמידי תיכון בעיר".
איך התלמידים הגיבו למיזם?
"אלו שנחשפו אליו היו המומים, לא היה להם מושג שעדיין יש חטופים בעזה. באחד מהביקורים ניגשה אליי ילדה מוסלמית עם כיסוי ראש, וביקשה לכתוב לחטופים. אני רוצה להאמין שבעקבות החשיפה שלה לנושא, מעתה והלאה היא תחשוב עלינו בצורה אחרת".
"אנחנו לא נפסיק עד שכולם יחזרו הביתה. וכשזה יקרה, נעניק את הספרים לחטופים או לבני המשפחות שלהם, כדי שיידעו שלרגע לא שכחנו אותם"
חסון, מאמינה שכתיבה היא סוג של מיומנות אמנותית שחושפת וחודרת את הנשמה של כל מי שכותב וקורא. "לכן אנחנו מבקשות מאנשים לכתוב את הרגשות שלהם, את התקוות שלהם, את הבקשות שלהם לעתיד טוב יותר", היא מסבירה. "כשאנחנו מהדהדות בעולם את נושא החטופים, אנחנו חשות ענווה גדולה למול האנשים האלה, האמיצים כל כך בעל כורחם.
"אנחנו לא נפסיק עד שכולם יחזרו הביתה. וכשזה יקרה, נעניק את הספרים לחטופים או לבני המשפחות שלהם, כדי שיידעו שלרגע לא שכחנו אותם".
