בישראל חיות כיום כ-800 אלף נשים בתוך מערכות יחסים אלימות.
אחת מכל חמש נשים בישראל היא שורדת אלימות פיזית, נפשית, מינית, כלכלית - או כולן. רוב הנפגעות לא מצליחות לצאת ממעגל האלימות, אך מקרב אלה שכן מצליחות להיחלץ ממנו, הזמן הממוצע שבו הנפגעת הייתה שרויה בתוך מעגל האלימות, לפני שהצליחה לצאת ממנו, הוא בערך עשור.
3 צפייה בגלריה
אלימות שלא משאירה סימנים כחולים על הגוף, אלא חלל פנימי עמוק של אובדן זהות ופירוק הערך העצמי
(צילום: GettyImages)
אלה הנתונים היבשים, אבל הנתון הקשה מכולם הוא ש-66% מן הנשים שהצליחו לצאת ממערכת יחסים אלימה, חוזרות בסופו של דבר, אל בן הזוג האלים. הן לא חוזרות מתוך אהבה, חמלה וגם לא מתוך הרגל. כלומר, כל הסיבות האלו נכונות, אבל הן לא העיקר.
הסיבה העיקרית היא שהן חוזרות כי הן תלויות כלכלית. זו אינה פרשנות. זה נתון מבוסס. זו אלימות שקשה לראות מבחוץ. היא לא משאירה סימנים כחולים על הגוף, היא משאירה חלל פנימי עמוק של אובדן זהות ופירוק הערך העצמי.
אורחת בביתה שלה
ב-36 שנותיי כעובדת סוציאלית, אני חוזרת ורואה עד כמה אלימות כלכלית היא מנגנון שקט אך יעיל והרסני.
פגשתי נשים מבריקות שבלטו בתחומן, ועדיין היו כלואות במבנה משפחתי פיננסי שאינו שלהן. נשים עם תארים אקדמיים ומשכורות מכובדות, שאינן יכולות לקנות לעצמן קפה בלי לדווח. נשים ששמן הופיע על מסמכים בנקאיים, אבל הן עצמן לא ידעו מה כתוב בהם. נשים שחיו בדירות מפוארות, ובכל זאת לא יכלו למשוך כסף מהכספומט.
אלימות כלכלית אינה מאפיינת שכבות חלשות או נשים מוחלשות בלבד. היא מתרחשת בכל מקום שבו השליטה על כסף נמצאת אצל אדם אחד, והחיים של האדם האחר תלויים ברשות שהוא ייתן.
מה שמתחיל כדאגה הופך לשפה של שליטה. "אני אטפל בך". "אני אדאג לחשבון". "אני מכיר את המספרים". אבל אז מתרחש מהלך איטי. מתוך הלשון ה"חומלת" כביכול של בן הזוג, צומחת לשון של בעלות: "הכסף שלי". "אני מחליט". "אני מאשר". ככל שהזמן עובר, האישה הופכת לאורחת בבית שלה. אורחת בארנק שלה. אורחת בתוך עצמה.
זו אחת הסיבות המרכזיות שבגללן בחרנו, בעמותת "רוח נשית", לאמץ מודל שיקום ארוך טווח. לא מודל קצר. לא תהליך של שלושה חודשים. לא תכנית קבוצתית מהירה. אלא מסע אישי שנמשך עד שנתיים וחצי עם פגישה שבועית קבועה. זה זמן שאינו מהווה קישוט או תנאי בלתי הכרחי. הזמן הזה הוא תנאי לשינוי אמיתי.
בנייה מחדש של שליטה על כסף, דורשת בנייה מחדש של שליטה על חיים. נשים שסיימו את התהליך הזה אצלנו, אינן חוזרות למערכת יחסים אלימה. לא משום שהעולם סביבן הפך פחות מסוכן, אלא משום שהן כבר אינן תלויות באיש. יש להן הכנסה משלהן. חשבון בנק פרטי. קול פנימי שאומר: "אני מחליטה על חיי!".
הרגעים שבהם אני מרגישה את הכוח של השינוי אינם דרמטיים. הם יומיומיים ושקטים לכאורה. זה רגע של קניית קפה בלי לפחד ולחשוש מהתגובה של בן הזוג. זה לא לדווח באובססיביות על כל ארטיק שקנו לילד. זה להיות מסוגלת להניח את כרטיס האשראי על הדלפק, ולא לפחד משאלות כמו - למה, איפה וכמה?
מי שלא חוותה שליטה כלכלית, לא מבינה איזה מהלך היסטורי טמון בכוס קפה אחת שנרכשת בלי פחד. ברגע הזה אישה עוברת מנשלטת - לבעלת הבית של חייה.
הרגעים שבהם אני מרגישה את הכוח של השינוי אינם דרמטיים, הם יומיומיים ושקטים לכאורה. זה רגע של קניית קפה בלי לפחד ולחשוש מהתגובה של בן הזוג. זה לא לדווח באובססיביות על כל ארטיק שקנו לילד. זה להיות מסוגלת להניח את כרטיס האשראי על הדלפק, ולא לפחד משאלות כמו - למה, איפה וכמה
אלימות כלכלית היא לא רק "בעיה של נשים". היא בעיה חברתית. חברה שמדברת על חדשנות ושוויון ועל הייטק ועל הצלחות בינלאומיות, ובו בזמן מאפשרת כליאה כלכלית בתוך הבית - היא חברה שמוותרת בפועל על חירות. כי כל עוד נשים צריכות רשות להוציא כסף, אין כאן שוויון ואין כאן עצמאות. יש כאן כליאה פרטית.
והרגע שמשנה את זה הוא רגע אחד קטן - הרגע שבו הכסף שאישה מרוויחה, הופך להיות הכסף שלה. משם מתחילה עצמאות אמיתית, לא לפני.
לשנות את ההגדרה העולמית לאלימות
אני מודה שיש גם ממד עמוק נוסף בעובדה, שדווקא ישראל היא זו שמניחה היום (רביעי) את האמירה הזו על השולחן הבינלאומי במטה האו"ם בז'נבה.
יש משהו כמעט פרדוקסלי בכך, שברגע שבו ישראל מתויגת בעולם כפוגעת ולא כנפגעת - דווקא אז אנחנו מביאות לזירה הבינלאומית שפה של הגנה על זכויות נשים. דווקא אז אנחנו משמיעות קול של שיקום, קול של הפסקת הפגיעה החמקמקה, השקטה הזו, שקשה כל כך לזיהוי. דווקא אז אנחנו אומרות לעולם שהכוח שלנו אינו רק הגנה עצמית, אלא גם היכולת לנסח אמת אנושית ולשנות את האופן שבו העולם מגדיר אלימות.
עמותת "רוח נשית" מובילה היום את הכנס בז'נבה לא כדי להתגונן, אלא כדי להרחיב את ההגדרות לאלימות. אנחנו רוצות שהעולם יגיד בקול רם שאלימות כלכלית אינה ויכוח על כסף, אלא זו אלימות. זו דרך לשלול חירות.
אנחנו רוצות שהעולם יבין שזה לא רק עניין של מגדר, אלא עניין של סדר חברתי. כי בכל פעם שגוף בינלאומי מגדיר תופעה, הוא עוזר לתת לגיטימציה לאישה אחת בקצה העולם, שבפעם הראשונה בחייה תגיד לעצמה: "אם האו"ם הגדיר את זה כאלימות, אז מה שאני מרגישה הוא אמיתי".
זה רגע משנה חיים. ואנחנו רוצות שהרגע הזה יקרה לא רק בישראל, אלא גם בהודו ובצרפת וביפן ובדרום אפריקה. אנחנו רוצות שמדינות יקבעו מדיניות. אנחנו רוצות שהמשפט הזה ייכנס לתוך אמנות בינלאומיות. אנחנו רוצות שמנקודה מסוימת ואילך, אישה שתאמר לבן זוגה - "אל תיגע לי בחשבון הבנק", לא תיחשב למורדת אלא לאישה שעומדת על זכויותיה.
המהלך הזה, הוא בסופו של דבר ניסיון לשנות את ה-DNA של השיח על האלימות ככלל, ועל האלימות הכלכלית בפרט. לקחת תופעה שהייתה שנים בתוך המרחב הביתי, ולמסמר אותה על לוח הריבונות הציבורית. לדרוש שמה שהיה מושתק, יקבל הגדרה מחייבת בדיוק כמו אלימות פיזית.
עו"ס תמר שוורץ, מנכ"לית עמותת "רוח נשית"אנחנו מגיעות לאו"ם בז'נבה בשביל לעשות היסטוריה חברתית ומשפטית. המטרה שלנו היא שהחל מ-26 בנובמבר 2025, העולם יתחלק לשניים - לפני ההגדרה ואחרי ההגדרה. לפני ההכרה ואחרי ההכרה. לפני שהעולם כינה את התופעה הזו בשם מכובס, ואחרי שהעולם הבין שאלימות כלכלית היא נשק לא לגיטימי.
משום שאם נצליח לייצר כאן שפה חדשה, השפה הזו תהפוך לעוד שכבה בתשתית שמגנה על נשים. לא רק בישראל. בכל מקום שבו אישה סופרת מטבעות, וחוששת לנשום.
עו"ס תמר שוורץ היא מנכ"לית עמותת "רוח נשית", המסייעת לנשים נפגעות אלימות להפוך לעצמאיות כלכלית. היום, 26 בנובמר, עמותת "רוח נשית" תוביל אירוע רשמי במטה האו"ם, שבו תדרוש להכיר באלימות כלכלית כנשק גלובלי נגד נשים, ולהכריז על 26 בנובמבר כיום הבינלאומי למיגורה.
