בשיתוף עמותת עלם
בחודשים האחרונים אנו עדים לגל חסר תקדים של דיווחים על חרמות קשים, בריונות ואלימות קשה, שחלקם הסתיימו בטרגדיות נוראיות של אובדנות. הנתונים והמציאות בשטח מצביעים על מגמה מדאיגה: עלייה בהיקף ובחומרת האלימות בקרב בני נוער וצעירים בישראל.
בליל יום העצמאות בפתח תקווה הסתיימו החגיגות בדקירתו למוות של צעיר בן 21 בידי חבורת קטינים, ובסוף השבוע שלאחר מכן בתל אביב הותקפו שני קטינים על ידי קבוצת צעירים, עדויות נוספות לכך שהמרחב הציבורי הולך והופך לשדה התרחשות אלים עבור בני נוער, כמעט על בסיס יומיומי.
השיח ברשתות החברתיות חושף מדי יום סיפורים מזעזעים על בני נוער שנמצאים בשיא הבדידות והייאוש. נתוני משרד הבריאות ועמותות הסיוע מהתקופה האחרונה מצביעים על עלייה חדה של עשרות אחוזים בפניות לחדרי מיון על רקע מחשבות אובדניות וניסיונות פגיעה עצמית, כאשר החרם החברתי והבריונות ברשת מהווים זרז מרכזי לכך.
בחיבור בין עמותת עלם לבין המרכז החינוכי-טכנולוגי "דרכא פסגות" באופקים, אחד מיני רבים ברחבי ישראל, נבנה מענה הוליסטי שרואה את הנוער לא רק בין כותלי הכיתה, אלא גם ברחוב וברשת. המטרה היא הענקת מעטפת שרואה את המצוקה לפני שהיא הופכת לאלימות. "הגישה שלנו: במקום בו הנער חווה בדידות שמובילה לאלימות, אנחנו מספקים שייכות", אומרת גאיה עדי, מנהלת מחוז ירושלים דרום בעלם.
מרחבים רגשיים בתוך בית הספר
הפרויקט, המכונה "ספייסים", מציע מודל התערבות הוליסטי מודע טראומה, המעתיק את המומחיות של עלם מהרחוב אל תוך מסדרונות בתי הספר. בשיתוף קרנות הביטוח לאומי, מוקם בבית הספר מרחב פיזי קבוע, מכיל ולא מתייג, המופעל על ידי עובדי נוער מנוסים ומתנדבים.
המודל מתבסס על ארבעה עמודי תווך מרכזיים:
- איתור אקטיבי ("מתחת לפנס"): הרכזים נוכחים בהפסקות, במסדרונות ובפינות נסתרות (ליד הקפיטריה או השומר, לדוגמה) כדי לאתר את בני הנוער השקטים שמתקשים לתת אמון במערכת הפורמלית.
- שיח "בגובה העיניים": יצירת קשר וולונטרי ובלתי שיפוטי המאפשר פריקת מצוקות ללא פחד מסנקציות או ציונים.
- מעטפת טיפולית מגוונת: שילוב סדנאות וכלים לביטוי רגשי.
- עבודה מערכתית: שיתוף פעולה הדוק עם הצוות החינוכי לחיזוק החוסן הבית-ספרי וקיצור טווחי ההמתנה לטיפול במקרי הצורך.
על פי נתוני מחקר PISA, אחד מכל ארבעה בני נוער חווה בריונות בבית הספר, ברחוב או במרחבים הווירטואליים. גאיה עדי, מנהלת במטה תחום קהילה בעלם, מסבירה כי העמותה אוספת שני סוגי נתונים: דיווחים מצד בני הנוער, לצד הדיווחים שצוותי השטח של העמותה רואים בפועל. לעיתים קרובות, הנתונים אינם תואמים לחלוטין. "נער עשוי לדווח על בריונות במרחב אחד, בעוד המדריכים שנמצאים במרחב הווירטואלי ובניידות הלילה מזהים פגיעה במספר מרחבים", אומרת עדי. הנתון הכולל של 1 מתוך 4 מתייחס לכל מרחבי החיים של בני הנוער, "ובהתאם, אנחנו שואפים לתת מענה ולהיות נוכחים בכל המרחבים", מסבירה עדי.
"הבריונות היא תוצאה של חווית בדידות וחרדה"
נקודת המוצא של עלם, מסבירה עדי, "היא שהבריונות היא תוצאה ולא הבעיה עצמה. היא תוצר של בדידות, חרדה קשה, שחיקה במרחבי חיים חברתיים וקושי בהיבט של סמכות הורית, שנשחקת בשנים האחרונות. כשיש חוסר ודאות וקהות חושים, הסבלנות יורדת והאלימות עולה".
לפי הגישה ההוליסטית של עלם, אם מבוגר משמעותי יפגוש את הנער בכמה מרחבי חיים, הוא יוכל לזהות את החוזקות שלו ולחזק את הזהות של הנער. כאשר הנציגים של נוכחים במרכזי הנוער, ברחוב וגם בבית הספר, האפקט גדול פי כמה וכמה. "כשאני פוגשת נער ברחוב ואומרת לו 'מחר אני בבית הספר, תבוא ונמשיך את השיחה ', עצם ההגעה שלו כבר מחזקת את תחושת השייכות שלו לבית הספר ולקהילה", מציינת עדי.
החיבור בין נציגי עלם לצוות בית הספר מחזק גם את הקשר של בני הנוער לקהילה. "הנער רואה את הצוות, שידע לשבת איתו ברחוב, יושב יחד עם הצוות הלימודי, ומרגיש שייך יותר", מספרת עדי. עבודה זו חיונית גם למניעת נשירה מבית ספר: צוות עשוי לפגוש נער במרחב אחר כשהוא לא מגיע ללימודים, ליצור איתו קשר ולהניע אותו לחזור למסגרת, שם הצוות החינוכי יוכל להמשיך את העבודה.
התכנית פועלת כיום גם בעכו, חולון, קריית מלאכי וקריית שמונה, מתוך הבנה שאוכלוסיות אלו חוות טראומה קולקטיבית. איריס כהן, מנהלת המרכז החינוכי באופקים, מספרת כי "בית הספר מציע חינוך טכנולוגי לתלמידים על רצף הסיכון, המגיעים לרוב בעקבות ועדות התמדה. בתוך מערכת שפיתחה מודל חינוך יישובי פורץ דרך, עלם משתלבת כחלק בלתי נפרד מהתפאורה הבית-ספרית".
"הצוות הפך לחלק מצוות המרכז החינוכי טכנולוגי", מעידה כהן. "בתחילת השנה, המדריכים מאתרים תלמידים ומזהים חיבורים אישיים, ובאישור ההורים משלבים שעות שיח במערכת. המרחב של עלם פתוח לתלמידים בהפסקות, ורבים מהם מעדיפים להישאר שם". כהן מספרת על מקרה בו "תלמידה שחוותה משבר על רקע קושי תקשורתי עם הוריה פנתה למדריכה שאיתה יצרה קשר משמעותי, ודרך אותו קצה חוט יכולנו כמערכת לסייע לה".
"עבור הנער, אין הפרדה בין המרחב הפיזי והמרחב הווירטואלי"
אחד האתגרים הגדולים בטיפול בבריונות כיום הוא הטשטוש המוחלט בין העולם הפיזי למרחב הווירטואלי. "עבור בני הנוער, אין דיכוטומיה - המרחבים מעורבבים. אם יש סיטואציה שבה הרביצו לי והעלו את זה בווידיאו לייב, זה לא נשאר רק ברשת כי החשיפה מאוד רחבה ונוצר מצב שהמרחב הווירטואלי מתערבב עם המרחב הפיזי", מתארת עדי
"פגיעה כזו הופכת לאש בשדה קוצים כיוון שכל העיר יכולה לראות אותה, ולא רק הסביבה הקרובה, כמו שהיה בעבר", היא אומרת. "שבוע לאחר מכן, הנער עשוי לפגוש ברחוב חבורה שמזהה אותו מהסרטון, מה שמחריף את תחושת הפגיעות. לכן, המסר שלנו למבוגרים הנמצאים בסביבת בני נוער, כמו הורים ומורים, הוא שאין יותר הפרדה, ומה שהם חוו במרחב הווירטואלי חשוב בדיוק כמו החוויות שלהם במרחב הפיזי".
הדרך הטובה ביותר לדעת מה קורה, לדבריה, "היא פשוט לשאול. מחקרים מראים כי בני נוער לא מספרים על אלימות פשוט כי לא שואלים אותם. לשאול אותם זו הדרך הכי טובה לדעת מה קורה איתם", ובנוסף, מומלץ להיות נוכחים בכמה שיותר מרחבי חיים.
אל מול גל ניסיונות האובדנות האחרון, בעלם מדגישים את הצעדים שעשויים למנוע את הטרגדיה הבאה:
- ניטור וזיהוי סימני אזהרה: בני נוער בסיכון אובדני לרוב שולחים "אותות מצוקה" ברשתות או בהתנהגות נסוגה. צוותי עלם מוכשרים כ"שומרי סף" לזיהוי רמזים אלו.
- הסרת מעטה הסודיות: במקרים של חרם, יש לעבור מגישה של "מלשנות" לגישה של "הצלת חיים". על הצוותים והתלמידים לדווח באופן מיידי על כל גילוי של חרם מאורגן.
- מעורבות הורית אקטיבית: לא כבילוש, אלא כעוגן רגשי. ההבנה שחרם הוא סכנת חיים ממשית מחייבת את ההורים להיות ערים לשינויים בתיאבון, בשינה וברצון ללכת לבית הספר וכן לקבל כלים לשיח עם בני הנוער.
"כדאי להעז - התוצאה היא ביטחון ושייכות עבור התלמידים"
למרות החשש הטבעי של מנהלים משילוב גורם חיצוני בין כותלי בית הספר, כהן קוראת להם לא לפחד. "השילוב של צוות רגשי בלתי פורמלי, שאינו עסוק בלמידה הפורמלית, מאפשר שיח חופשי יותר על נושאים מורכבים. עבודה עם ממשקים נוספים מרחיבה את המעטפת ההוליסטית ומקלה על הצוות החינוכי שנשחק", היא מעידה.
עדי מוסיפה כי "הנוכחות של צוות חינוך בלתי פורמלי בבית הספר מאפשרת לצוות החינוך הפורמלי להתמקד במשימה הפדגוגית. על רקע המחסור בכוח אדם - ככל שלצוותי ההוראה יש יותר זמן למשימות שלהם - כלל התלמידים מרוויחים".
כהן מוסיפה ומסכמת: "כשמורה יודעת שיש לה עם מי לדבר על תלמידה במצוקה, העומס הרגשי שלה פוחת. בסופו של דבר, המטרה היא אחת: ליצור עבור בני הנוער רצף של ביטחון ושייכות שמתחיל בכיתה, ממשיך ברחוב ונגמר בבית. פתרון לא יימצא בעוד גינוי או בוועדה נוספת, אלא בחיבור של כלל הקצוות לכדי אגרוף אחד. אלימות הנוער היא חזית פנימית בוערת, והטיפול בה דורש 'צו 8' חברתי. רק עבודה משותפת, יומיומית וסיזיפית של משרדי הממשלה יחד עם הארגונים הפועלים בשטח, תהפוך למענה לאומי הולם".
בשיתוף עמותת עלם
