ריאיון אולפן עירית אורן גונדרס
(צילום: ליאור שרון)
"אני חייבת להוציא אותן מבתי הקברות" - זה המשפט שעירית אורן גונדרס, יו"ר עמותת "אור למשפחות", חוזרת ואומרת לעצמה כבר 20 שנה. בכל פעם שהיא פוגשת עוד אם שכולה שלא יוצאת מהבית אפילו כדי לקנות קוטג' במכולת. בכל פעם שהיא נכנסת לעוד שבעה - של בן 19 שחלם על הטיול הגדול אחרי הצבא, של בת 18 שהגשימה את חלומה להיות לוחמת ותכננה את התואר שתלמד אחרי השחרור.
מאז טבח 7 באוקטובר היא ביקרה אצל כ-600 משפחות שכולות - בית אחרי בית, כאב אחרי כאב. מחר בערב, במוצאי יום העצמאות ה-78, יוענק לה פרס ישראל למפעל חיים.
3 צפייה בגלריה
עירית אורן גונדרס. "מייצרים חיים לאנשים שהחיים שלהם התפרקו בבת-אחת"
(צילום: יח"צ עמותת אור למשפחות)
"ה'מפעל' שלנו", היא מתארת את העמותה שהקימה ובראשה היא עומדת, "מייצר חיים לאנשים שבבת אחת החיים שלהם התפרקו. אנשים שלא רוצים לקום בבוקר. וזה גם מפעל שאני מקדישה לו את חיי ושותפים לו גם בעלי, הילדים שלי והאחים שלי. למעשה, כל היישוב שבו אני מתגוררת רתום לפעילות למען המשפחות השכולות".
עמותת "אור למשפחות", הפועלת למען משפחות שכולות ששכלו את ילדיהן במערכות ישראל או במהלך שירותם הצבאי, הוקמה בשנת 2008 ביוזמתה של אורן גונדרס - סגן-אלוף (במיל') וראש ענף כוח אדם לשעבר בחיל הנדסה קרבית.
עירית, מנהלת ביד רמה ובהתנדבות מלאה את העמותה מביתה שברעות, ולעזרתה נרתמו בני משפחתה, חברים, ומעגל הולך ומתרחב של מתנדבים ותורמים.
לא מעט אנשים מעדיפים להתרחק מהשכול - ואת דווקא מתקרבת אליו. מה הניע אותך?
"אני מרגישה שהחובה שלנו כעם, כחברה, כמדינה - לשאת את המשפחות האלה על כפיים כל יום, כל השנה. זה התחיל כשאנשים קרובים אליי נהרגו בשירות. כל כך אהבתי את המשפחות שלהם, וראיתי אותן מתרסקות כתוצאה מהאובדן הנורא. זה היה השלב שבו אמרתי לעצמי שאני חייבת להיות כאן בשבילן".
איך את מתמודדת עם הכאב הזה, יום אחרי יום?
"אני לא מסתכלת על הקושי, אני מסתכלת על המשמעות. על ההצלחה, על מה שאני גורמת למשפחות האלה להרגיש ברגעים הכי קשים שלהן - כשאנשים מרגישים שהם רוצים למות, שהם רוצים להיכנס לקבר של האהוב שלהם. ברגעים האלו אני, וצוות העמותה המסור שאיתי, עושים הכול כדי לתת להן תקווה ולהחזיר להן את הרצון לחיות. אמנם לחיות לצד הכאב, אבל לחיות באמת - על כל המשתמע מכך".
"אני כל כך גאה לקבל את פרס ישראל, כי בסוף אני ישראלית פטריוטית. אני רק מקווה שהפרס יפתח לנו את שערי השמיים מול ממשלת ישראל, ויעודד עוד חברות להצטרף ולתמוך בנו ובפעילות החשובה שלנו"
ואיך את יודעת שתצליחי בכך?
"קודם כול, אני אף פעם לא בטוחה. כל משפחה היא עולם, כל אדם מתמודד אחרת, זה קשה. אבל זה כבר לא רק אני כאן, זה ארגון שלם. וזה הדבר הכי קדוש שאני יכולה לעשות בחיי".
"קחי לדוגמה אב שכול שאיבד את בנו במלחמה, ואחר כך חלה בסרטן והגיע למצב שבו הוא לא מצליח למחוא כפיים. עשרות רופאים ומטפלים רפואיים ניסו להחזיר לו את היכולת הזו, ולא הצליחו. ואחרי שהוא השתתף בפעילות שלנו, הוא ניגש אליי ואמר: 'עירית, גם מחאתי כפיים וגם שרתי'. עבורי זו הצלחה ענקית - וזה שווה את הכול".
בעצם, מה שהרפואה לא הצליחה לעשות - הפעילות הרגשית עשתה.
"בהחלט, ויש אצלנו גם הורים שאיבדו את היקר להם מכל, והיום הופכים בעצמם למנטורים עבור המשפחות השכולות החדשות - וזה מחזק מאוד את שני הצדדים".
"אחרי השבעה - אנחנו אחראים"
מאז 7 באוקטובר הכאב הזה, היא אומרת, התרחב מעבר לכל דמיון, והיא כבר לא מסוגלת להסתכל על מודעות האבל - בעלה קורא אותן במקומה, וצוות העמותה מעביר לה את הפרטים.
"אני פשוט מגיעה לבתי ההורים וסופגת את הכאב העצום", היא מתארת. "לפעמים בכניסה לבית אני עוצרת רגע ואומרת לעצמי: תיכנסי אליהם הביתה, את חייבת לתת להם תקווה".
ואז, היא נכנסת ואומרת להורים: "תסתכלו עליי. אחרי השבעה, אחרי השלושים, כשכולם הולכים - אנחנו כאן. אתם תקומו מזה, זה יקרה. תאמינו בי. אתם לא לבד".
3 צפייה בגלריה
"נושאים על כפיים גם את ההורים וגם את האחים". בית העלמין בהר הרצל בירושלים
(צילום: שלו שלום)
היא מדגישה שהעבודה לא נעשית לבד. "שום דבר גדול אי אפשר לעשות בלי עזרה של אנשים טובים. זה כבר לא אני - זה מפעל שמייצר אהבה, מאות ואלפים של מתנדבים וחברות. ואני לא מקבלת תמיכה ממשלתית".
העמותה מקיימת עבור ההורים השכולים מגוון פעילויות שיקום ותמיכה לאורך השנה, והאחים השכולים זוכים למלגות מיוחדות - "הם לא שקופים", אורן גונדרס מדגישה. "הם איבדו את האח או האחות היקרים להם, והרבה פעמים יחד איתם איבדו גם הוריהם, שכל חייהם סובבים סביב זכרו של הילד שאיננו. אנחנו נושאים על כפיים גם את ההורים וגם את האחים".
"אני מרגישה שהחובה שלנו כעם, כחברה, כמדינה - לשאת את המשפחות האלה על כפיים כל יום, כל השנה. זה התחיל כשאנשים קרובים אליי נהרגו בשירות. כל כך אהבתי את המשפחות שלהם, וראיתי אותן מתרסקות כתוצאה מהאובדן הנורא. זה היה השלב שבו אמרתי לעצמי שאני חייבת להיות כאן בשבילן"
פרס ישראל זה מרגש וחשוב, אבל את רומזת שזה לא מספיק. מה את מצפה שיקרה עכשיו?
"פרס ישראל הוא אישור שאנחנו באמת ראויים. אנחנו יודעים את זה, מי שמכיר את פעילות העמותה יודע את זה - לא פיטרנו עובד אחד בקורונה ולא עובד אחד בכל המלחמות, כי אנחנו נוטעים תקווה במשפחות גם בצל המלחמה, וביום יום בכלל.
"התורמים שלי - חברות ואנשים פרטיים שמאמינים בקודש הקודשים של המפעל הזה - אומרים לי, 'את עושה דבר קדוש, אנחנו איתך'. אני רק מקווה שהפרס יפתח לנו את שערי השמיים מול ממשלת ישראל, ויעודד עוד חברות להצטרף ולתמוך בנו ובפעילות החשובה שלנו".
3 צפייה בגלריה
"שום דבר גדול אי אפשר לעשות לבד". אורן גונדרס עם אות מפעל החיים שקיבלה עבור פעילות העמותה
(צילום: מוקי שוורץ)
את הפרס תחלוק אורן גונדרס עם שנטל בלזברג, מייסדת עמותת "OneFamily". בנימוקי ועדת הפרס תוארו השתיים כ"דמויות מופת של מנהיגות ונתינה", שיצרו מודלים ייחודיים של תמיכה המעודדים משפחות שכולות ונפגעי טרור לחזור לחיים מלאי משמעות לצד הכאב.
"אני כל כך גאה לקבל את פרס ישראל, כי בסוף - אני ישראלית פטריוטית", אומרת אורן גונדרס. "ושיהיה לנו יום עצמאות לתפארת מדינת ישראל. אמן, שנצא לגאולה".
