צפו בריאיון באולפן ynet עם חנה ורונה אלמנתו של סמל יוסף-יצחק ורונה שנפל בסיני ועם סיגלית חסון בשארי, בתו של רב"ט עמרם בשארי ז"ל שנפל ברמת הגולן
האלמנות והיתומות שאיבדו את יקיריהן במלחמה – נפגשות לראשונה
(צילום: ניצן דרור, חגי דקל)
בראשית יוני 1966 שוחרר סמל יוסף-יצחק ורונה מהשירות הסדיר, ועבר לשרת במילואים, תחילה כתותחן שדה ואחר כך כמש"ק בצוות נ"מ. ידידים ומפקדים העלו על נס את מסירות נפשו של יוסי והעריכו אותו כחייל מעולה. "קשה להתרגל לעובדה המרה, שיוסי לא יהיה עוד איתנו בסוללה. קשה, כי ללא ההומור השובבי שלו, מעשי הקונדס, ועליזותו הטבעית, שהשרתה רוח טובה על כל החיילים - נראה כי נעלם חלק מן הרוח הנפלאה שהייתה בסוללה", אמר סגן מפקד הסוללה.
כשנה לאחר תום שירותו בצה"ל נשא לאישה את חברתו חנה, קבע את מגוריו ברמת-גן והצטרף ל"אגד" כנהג. ידידים לעבודה מספרים, שיוסי היה נהג מצטיין וידיד נאמן. "תמיד היה מוכן לעזור, להטות שכם ברגעים של אובדן הדרך או של ייאוש. אז היה מתגלה בכל שיעור קומתו". עם אשתו וידידיו לעבודה יצא יוסף למסעות ולטיולים בימי חג ומועד, וכולם נזכרים בערגה ברחצות הליליות, בארוחות ובשאר ההפתעות שהכין להם. יוסי אהב את הארץ, הוביל את רעיו בשבילים נסתרים בה ו"הדביק" את כולם באהבת מולדת.
"יוסי היה אדם בעל אמת צרופה, בלא זיוף. אמרו עליו שהיה שקט, ואמנם לא היה מן הצעקנים ומנופפי הסיסמאות. הוא היה כמים שקטים שחדרו עמוק", סיפרה אחת מידידותיו. באוגוסט 1968 נולד לבני הזוג ורונה בנם הבכור, אביגדור, ובפברואר 1971, עם הולדת עירן, היה יוסף לאביהם המאושר של שני בנים. שמח בחלקו היה, מסור למשפחתו ולעבודתו וצפה אל העתיד באמונה ובביטחון.
"את צעירה, אל תישארי לבד"
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נקרא יוסי ליחידתו בחיל התותחנים ונשלח לחזית הדרום. הוא לחם בעוז ובדבקות בכל הקרבות, עודד את חבריו, ולא אחת התנדב להחליף נהג זחל"ם שהתעייף. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), הגיע עם יחידתו לגשרים שהוקמו על קו המים. מפקד הפלוגה מספר, שכשהגיעו חייליו ל"חצר" שליד הגשרים, נתקלו באש תופת. "כולם קפצו מהזחל"מים והסתתרו במהירות בשטח. אחרי זמן מה, כאשר חלה הפוגה קלה בהפגזה, נתתי הוראה לבחורים לחזור אל הכלים, אך הם היו עדיין המומים מההרעשה ולא מיהרו להתרומם. הראשון שנענה לפקודה היה ורונה. קפצנו שנינו לזחל"ם והוא נהג בו עד לסוללה. כמחצית השעה אחר כך נהרג יוסי מרסיס פגז". יוסף הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הוא השאיר אחריו אישה ושני בנים, אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
5 צפייה בגלריה
"החיים משתנים אבל אני אישית החלטתי שאני ממשיכה לחיות". סיגלית בשארי וחנה ורונה
(צילום: קובי קואנקס)
אלמנתו, חנה ורונה, משתפת: " 50 שנה עברו. הזדקנתי, הילדים גדלו, יש כבר משפחה, המשפחה גדלה. הייתי בת 26 כשהתאלמנתי עם שני ילדים וחמותי קראה לי ואמרה לי, 'את צעירה, אל תישארי לבד'. אחרי שלוש שנים הכרתי מישהו והחיים השתנו. זה משתנה, זה משהו אחר. פתאום את מביאה גבר הביתה כשיש שני ילדים קטנים. איך הילדים מקבלים את זה? החיים משתנים אבל אני אישית החלטתי שאני ממשיכה לחיות, לצידו של יוסי. יוסי תמיד נמצא, אני לא מחביאה אותו, אני תמיד מספרת עליו את הסיפורים, החיים ממשיכים ואני מתגלגלת".
השאיר אחריו אישה, שני בנים ובת
בנובמבר 1964 שוחרר רב"ט עמרם בשארי מהשירות הסדיר וגאוותו הייתה על כך שבתעודת השחרור צוינה התנהגותו במשך כל תקופת השירות - כטובה. לא היה מאושר ממנו כשהתקבל לעבודה קבועה בעיריית נתניה. ברבות הימים החלה המשפחה לגדול, ועמרם היה בעל נאמן ואב אוהב לאשתו ולילדיו. הוא שירת במילואים, השתתף במלחמת ששת הימים (ואף נפצע בקרבות הכיבוש של רמת הגולן). על חלקו במלחמה הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים".
5 צפייה בגלריה
"מצב רוחו האיתן מעולם לא עזבו ובכך היה לאחד ממקורות הכוח של היחידה". עמרם בשארי ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נקרא עמרם ליחידתו והשתתף בקרבות הבלימה העקובים מדם נגד הסורים ברמת הגולן. בקרב שהתחולל ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), נפגע עמרם ונהרג ליד נחל גשור. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בנתניה. השאיר אחריו אישה, שני בנים ובת וכן שישה אחים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה ציין מפקדו: "עמרם היה שומר מצוות וקיים הלכה למעשה את הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'. גם ברגעים קשים היה נכון לעזור לחבריו. מצב רוחו האיתן מעולם לא עזבו ובכך היה לאחד ממקורות הכוח של היחידה".
בתו סיגלית בשארי, משתפת: "הייתי בת חמש וחצי עם לא מעט זיכרונות, אני נאחזת בהם. ליוויתי אותו כשהוא קיבל צו 8 ביום שבת, 6 באוקטובר, ב-14:00 בצהריים. היינו משפחה דתית ובגיל חמש וחצי כבר הבנתי דבר או שניים על אורחות החיים הדתיים, וזה היה מוזר מאוד וליוויתי אותו וראיתי אותו אורז בגדים ושובר את הצום וזהו. הלך ולא חזר".
"יתמות זאת תודעה שלא חולפת, הדרך להתמודד איתה משתנה"
מה המשמעות של המפגש הזה עבורך?
בשארי: "בשבילי 50 לא עושה כזה הבדל, המספר כשלעצמו לא משמעותי. בכל הזדמנות אני מחפשת לדבר עליו, להנציח אותו. מהבחינה הזו הוא ממשיך להתקיים ואם אפשר, כמה שיותר אנשים ישמעו עליו אז זה סוג של חיבור לחיים, כי הוא היה אדם מאוד מיוחד. חשוב לי שישמעו עליו. הסיפור הוא דרך לרפא, מסע תרפויטי שלי, לא במקרה הגעתי לתחום שאני עוסקת בו, אני מטפלת זוגית ומשפחתית. אז מגיל מאוד צעיר הייתי פוקדת את בית העלמין. הסיפור שלו נישא איתי וכמובן שהוא הולך ומתפתח כי יתמות זאת תודעה שלא חולפת, הדרך להתמודד איתה משתנה, כשאת אמא, כמו שחנה אמרה, משתנים הדברים. אבל את תמיד נשארת ילדה יתומה".
החיבור בין שתי הנשים שנפגשו היום לראשונה מייצר פתיחות וקרבה מיוחדות. כך למשל מגיבה בשארי על בחירתה של ורונה להכניס לחייה גבר אחר. "חנה זכתה לבנות את עצמה, שוב, אני גדלתי עם אמא שנצמדה לתפקיד. היא הייתה אלמנה כרונית וזה מה שהכשיר אותי להיות המטפלת המשפחתית שלנו. אני חושבת שזה מסע מהעיניים של יתומה להגיד לחנה כאלמנה קטונתי, ובטח אנחנו לא פה בשיח אקדמי, אבל כילדה לראות את אמא שלך נאחזת בדמות, בזיכרון של אבא ומסרבת לפנות מקום לאחר, זה עשה את הצלקות שלו. אני מצדיעה לך חנה, על היכולות, על הכוח".
