בוועידת החינוך של ynet ו"ידיעות אחרונות" שנערכה היום (שני), עלתה תמונה קשה: למעלה משנתיים עברו מאז פרוץ המלחמה, אחרון החטופים החללים עדיין לא חזר הביתה, ואת ההשלכות האמיתיות של התקופה הזו רק עכשיו אנשי המקצוע מתחילים להבין.
דור שלם של ילדים ובני נוער שמתמודדים עם משבר נפשי חסר תקדים, שהחל עם מגפת הקורונה לפני שש שנים.
ועידת חינוך - הנוער הלומד והאובד: ההשלכות הקשות של המלחמה ומגפת הקורונה על ילדים ובני נוער וכיצד ניתן לעזור
(צילום: ירון ברנר, ליאור שרון, טל אזולאי)
מתחילת המלחמה, אלפי ילדים שפונו מבתיהם למדו חודשים במעונות, בקרוונים ובמשמרות מקוצרות. אחרים נאלצו להתמודד עם היעדרות ממושכת של הורים ששירתו מאות ימים במילואים, וחלקם אף חוו אובדן.
הנתונים שנאספו במהלך השנתיים האחרונות מצביעים על מצוקה נפשית וחרדה נרחבת, ולכל זה מצטרפת גם מעטפת טיפולית שסובלת ממחסור חמור בכוח אדם ובמשאבים, שקיים עוד לפני שהמלחמה פרצה.
כדי לדבר על המשבר הזה מקרוב, התכנסו בפאנל אנשי טיפול וחינוך שנתקלים במציאות הזו מדי יום: שירה פולק, נציגת ארגון הקב"סים הארצי, אלעד קלימי, ממלא מקום וסגן ראש עיריית שדרות ומחזיק תיק החינוך, חגית פרי, קצינת ביקור סדיר ומנהלת היחידה בקריית שמונה, ד"ר קרני גיגי, פסיכולוגית חינוכית מהפורום למען הפסיכולוגיה הציבורית, ואתי בן סעדון, חברת הנהלת הנהגת ההורים הארצית ויושבת ראש צוות מוגנות.
7 צפייה בגלריה
"עצם זה שהם יוצאים מהבית - זה הרווח האמיתי". פתיחת שנת הלימודים בבית ספר "דנציגר" בקרית שמונה, מרץ 25'
(צילום: אפי שריר)
הסיפורים שהובאו מהשטח היו קשים. שירה פולק מארגון הקב"סים סיפרה על אם חד הורית שלא שלחה את ילדיה לבית הספר. "היא אמרה שאין לה מה לתת להם ללבוש, שאין לה בגדים בבית. הקב"סית גייסה אלף שקלים עבורה, הן עשו יחד קניות וציידו את הבית.
"אבל אחר כך הבנו - הבעיה היא לא שאין בגדים, הבעיה היא שלאישה הזו אין אחריות על החיים שלה", מתארת פולק, "במקרים כאלה באמת חייבים לשתף את הרווחה, ולברר מה ניתן למשפחה ואיך נותנים כלים להתמודד".
הסיפור הזה, היא מסבירה, ממחיש משהו מהותי: "הקב"סים הם שחקן אחד בזירה רבת משתתפים שכוללת גופים שונים. המערכת עצמה מורכבת מאוד, והחסכים בה נמצאים באי ספיקה ארוכת שנים".
7 צפייה בגלריה
"המערכת עצמה מורכבת מאוד, והחסכים בה נמצאים באי ספיקה ארוכת שנים". שירה פולק, נציגת ארגון הקב"סים הארצי
(צילום: עוז מועלם)
לצד התמונה הקשה, הסיפורים מהשטח מגלים גם משהו אחר - יכולת התאוששות מפתיעה כשיש את המענה הנכון. אלעד קלימי, סגן ראש עיריית שדרות, שיתף בסיפור שמציג את הקוטביות המורכבת הזו: "נערה שמה-7 באוקטובר לא יצאה מחדרה במשך עשרה חודשים. לא היו לה כוחות נפשיים, והיא הייתה בטראומה קשה. כמה חודשים אחרי שהצלחנו לבקוע את חומת החרדות שלה, היא זכתה בטקס המצטיינים בבית הספר שבו היא לומדת.
"הגישה שהגענו איתה הייתה - בואו נחפש משהו שהיא מצטיינת וטובה בו, ולא נסתפק רק בטיפול הנפשי המכיל. רצינו לשים זרקור על נקודות החוזק שלה, ולהראות לה כמה שהיא מוצלחת. ובאמת, תוך שנה וחצי מילדה שלא הסכימה לצאת מפתח חדר השינה שלה - היא עמדה על במת המצטיינים וזכתה למחיאות כפיים", מתאר קלימי.
חגית פרי, קצינת ביקור סדיר ומנהלת היחידה בקריית שמונה, מתארת תמונה דומה: "תושבי העיר היו מפונים כמעט שנתיים. פגשתי נערים שבשגרה לא היו בקטגוריה של ביקור סדיר בכלל - ילדים 'רגילים' שפתאום הסתגרו במלון ולא יצאו מהחדר במשך חודשים. ההורים סיפרו שהכניסו להם את האוכל פנימה, כי הם פשוט לא יכלו לצאת.
"היום, אחרי החזרה הביתה, עצם זה שאני רואה אותם יוצאים מהבית ומגיעים למסגרת חינוכית - זו הצלחה עצומה בעיניי", היא ממשיכה, "העניין הוא כבר לא הלימודים, אלא עצם זה שהם יוצאים מהבית - זה הרווח האמיתי".
ד"ר קרני גיגי, פסיכולוגית חינוכית, הוסיפה ממד נוסף: "מה שאני שומעת מעמיתים בשטח זה שבתי ספר הפכו למעין חדר מיון. יש ילדים עם התקפי חרדה באמצע שיעור, קשיים התנהגותיים חמורים, נשירה. יועצות חינוכיות מתארות שילדים עומדים בתור ליד דלתן, כל אחד עם הסיפור הקשה שלו".
לדבריה, "מערכת החינוך הייתה נדבך יציב וקבוע בחיי הילדים במהלך המלחמה. אבל היום המציאות היא שבתי הספר הפכו למעין חדרי מיון לבריאות הנפש. הם עסוקים בטיפול במצבי חירום נפשיים במקום בחינוך - וזה לא אמור להיות התפקיד שלהם".
מוסכמות יסוד שנשברו
המשבר מגדיר מחדש מי נחשב לנוער במצוקה. בעבר היה ברור: יש יועצות חינוכיות וקציני ביקור סדיר שמטפלים באוכלוסיות ספציפיות בסיכון, ורוב הילדים ממשיכים בשגרה. היום הגבולות האלה התמוטטו - כמעט כל ילד זקוק למענה כלשהו.
שירה פולק מסבירה שהשינוי התחיל בקורונה: "נשברו פה מוסכמות יסוד. בילדותי ובתקופת נעוריי, ללכת לבית ספר היה דבר מובן מאליו - זה היה קדוש. פתאום הדבר הזה נשבר. ילדים לא הלכו לבית הספר במשך חודשים בגלל הקורונה, ואז החלה המלחמה עם כל המבצעים והפינויים. היה כאן אובדן משמעות עצום".
7 צפייה בגלריה
"היה כאן אובדן משמעות עצום". תלמידים מפונים מקרית שמונה באוניברסיטת תל אביב
(צילום: רותם גולן )
תפקיד הקב"ס עצמו עבר שינוי מהותי, היא מסבירה: "קב"ס רואה את קצה הקרחון - ילד שלא מגיע לבית הספר. מבחינה חוקית, אנחנו אמורים לאכוף את חוק חינוך חובה. אבל השפה של 'אתה חייב', 'זה החוק', 'אין ברירה' - היא לא עובדת יותר. השפות האלה נגמרו".
במקום זאת, היא אומרת, צריך לדבר אחרת לגמרי: "הילדים מבקשים עומק ומשמעות. צריך לשאול אותם מה הם רוצים בחיים, מה חשוב להם, מה ההורים רוצים בשבילם. זה מחייב אותנו להעמיק בתחומים שפעם לא היו חלק מהעבודה שלנו. התפקיד השתדרג".
איך זה בא לידי ביטוי?
"באופקים יש לנו שלושה מרכזי חוסן והתורים אליהם הם מעל לחצי שנה. אנחנו נתקלים בהרבה מצוקות נפשיות ובבעיות התנהגות של ילדים. ללא ספק, הבעיות הפכו להיות הרבה יותר רציניות מבעבר. הילדים מבקשים ותובעים מאיתנו, אנשי הטיפול, עומק. אנחנו לא יכולים להסתפק בפלסטרים או בפתרונות שטחיים. אנחנו חייבים להעמיק בטיפול, ואני מקווה שהמשרד הגדול שלנו ישכיל להבין את המהלך הזה שקורה כבר בימים אלו בשטח".
"כשמתבוננים מהצד בנוער של העוטף בכלל ובשדרות בפרט, מבחינים בשני תהליכים שממבט ראשון נראים מאוד סותרים; התהליך הראשון הוא העלייה המטורפת במצבי הסיכון של בני הנוער - אם זה עלייה בדיכאון, בשימוש באלכוהול ובניסיונות אובדניים, ואם באלימות ובשימוש בסמים - והכול באחוזים מאוד-מאוד גבוהים", אומר קלימי.
"ומהצד השני, רואים פה עוד משהו שקורה בעקבות פעולות של הרשויות, הממשלה, "תקומה" - המון הצלחות בהשגת יעדים גבוהים, אם זה הצלחה בבגרויות ואם ברצון להתגייס לשירות קרבי ובמספר הקצינים שמגיעים מהיישובים שעל הגבול".
7 צפייה בגלריה
"עלייה מטורפת במצבי סיכון לצד הישגים משמעותיים". אלעד קלימי, סגן ראש עיריית שדרות
(צילום: עוז מועלם)
איך אתה מסביר את הפער בין ההישגים לבין העלייה בסיכון של הנוער?
"אני לא בטוח שאני יודע מה חסר, אבל אני יודע מה צריך לעבוד. בסוף, מי שמחזיק את הילד זה הצוות החינוכי בבית הספר. אי אפשר לפתור הכול עם תורים לפסיכולוג. גם אם נגיע למצב אידיאלי שבו אין זמן המתנה בכלל - זה עדיין פגישה אחת בשבוע. הילד הוא 24/7.
"עם כל המורכבות ומצבי הסיכון, אם יש בילד גרעין של רצון להצליח, וכשאתה יודע איך לעזור לו לממש את זה - בסוף זה יפרוץ החוצה", הוא ממשיך, "הילד ייקח את המשבר ויהפוך אותו להזדמנות, לאתגר. זה כמובן תלוי גם בצוותים החינוכיים בבית הספר. ככל שנשקיע בהם יותר, ניתן להם כלים וזמן ונוריד מהם עומס - כך הם יוכלו לסייע יותר לילדים.
"דיברו פה על חדר מיון", הוא מוסיף בחיוך מר, "אני הייתי מגדיר את זה כבית חולים שלם".
לדבריו, הנוער הזה נמצא במצוקה הכי גדולה, גם בטווח הקצר וגם הרחוק. "להשקיע בו זה להשקיע בצוותים שיודעים לקחת משבר ולהפוך אותו להזדמנות, לקחת כאב ולהפוך אותו לתקווה. זה כבר קורה היום, אבל צריך להגביר את זה".
ההורים - חלק מהפתרון
אתי בן סעדון מהנהגת ההורים הארצית מוסיפה ממד חשוב: "כשמדברים על השקעה בצוותים החינוכיים, חשוב להבין שההורים הם באותה מצוקה. צריך לעבוד בשיתוף פעולה אמיתי - הילדים במרכז, והסביבה שלהם צריכה לתת להם מענה מתואם.
"גם המורה שצריכה לתת תמיכה לילדים, היא עצמה הורה לילדים שעברו את אותם הדברים. כדי שהיא תוכל לתת מענה טוב, היא עצמה צריכה לקבל מענה. ביחד - צוותים והורים - הטיפול יהיה נכון יותר".
אתי בן סעדון: "המסגרת החינוכית חשובה כי היא נותנת להם מסגרת וביטחון, אבל עדיין יש עבודה קשה - להוציא אותם מהמקום הזה, לשנות את הראייה שלהם, לעזור להם לראות עתיד אופטימי. זה דור העתיד שלנו, הם ינהלו אותנו בהמשך"
היא מספרת על תלמידה שמייצגת את הדור הזה: "נערה שנכנסה לחטיבה בדיוק כשהקורונה התחילה. ישבה בבית עם אמא עובדת חיונית שכמעט לא הייתה שם. היה פחד להידבק, התרחקות מחברים, מעבר למסכים. התפתחו חרדות ודיכאון".
המציאות, לדבריה, רק החמירה: "היא חזרה למסגרת הלימודית, ואז פרצה המלחמה. אבא מגויס, אמא עובדת חיונית. החרדות והדיכאון עלו מדרגה. היא, כאחות הגדולה מבין ארבעה ילדים, נאלצה להחזיק את הבית בזמן שההורים לא היו. ואז המלחמה כביכול נגמרה, אבל ההשלכות נמשכות. החוסן של הילדים פגוע, ולא עברנו את הגל הגדול הזה.
"המסגרת החינוכית חשובה כי היא נותנת להם מסגרת וביטחון, אבל עדיין יש עבודה קשה - להוציא אותם מהמקום הזה, לשנות את הראייה שלהם, לעזור להם לראות אופטימיות. זה דור העתיד שלנו, הם ינהלו אותנו בהמשך", מדגישה בן סעדון.
תקציבים ומחויבות ארוכת טווח
ד"ר קרני גיגי מרחיבה את התמונה: "נקודת המוצא צריכה להיות שלא רק התלמידים בסיכון. כולנו בסיכון - גם צוותים חינוכיים, גם הורים, גם משפחות. מעגלי הפגיעה מהקורונה ועד המשך המלחמה רחבים עד אין שיעור. אנחנו עומדים בפתח של מגפה נפשית".
היא מסבירה את תפקיד הפסיכולוגים החינוכיים: "העבודה שלנו היא לתמוך בצוותים החינוכיים ולזהות מי צריך מה. לא כולם צריכים טיפול פסיכולוגי, אבל כן צריך שיהיה מספיק פסיכולוגים במערכת בריאות הנפש ובחינוך כדי שמי שצריך יוכל לקבל טיפול, וכדי שנוכל לתמוך במורים ובמשפחות.
7 צפייה בגלריה
"מוזרמים למערכת הרבה תקציבים לפלסטרים שנותנים מענה נקודתי". ד"ר קרני גיגי
(צילום: יאיר שגיא)
לדבריה, "פסיכולוגים חינוכיים עשו עבודה מדהימה - במלונות מפונים, בליווי חזרה מהפינוי, בעבודה עם אנשי ונשות מילואים שעברו שנים קשות. אבל היום יש מצוקת כוח אדם חמורה".
משרד החינוך והשר יואב קיש העלו את שכר הפסיכולוגים
"נכון, אבל זה רק צד אחד של המשוואה. יש הרבה פסיכולוגים שהיו רוצים לחזור לשירות הציבורי, אבל צריך לעדכן את מפתחות התקינה. היום פסיכולוג חינוכי נותן שירות לאלף תלמידים. במצב כזה אי אפשר לתת מענה אמיתי".
גיגי מפנה קריאה ישירה: "השר היה פה קודם, וחשוב שהוא יחשוב על זה. מוזרמים למערכת הרבה תקציבים לפלסטרים שנותנים מענה נקודתי. אבל אנחנו צריכים להסתכל קדימה. מדינה מתוקנת צריכה לחשוב, מתוך מחויבות לבריאות הנפש של האוכלוסיה, איך היא מכניסה את זה לבסיס התקציב הקבוע".
ד"ר קרני גיגי: "יש הרבה פסיכולוגים שהיו רוצים לחזור לשירות הציבורי, אבל צריך לעדכן את מפתחות התקינה. היום פסיכולוג חינוכי נותן שירות לאלף תלמידים. במצב כזה אי אפשר לתת מענה אמיתי"
המצב בקריית שמונה מדגים את הפערים בפועל. "התחלנו לחזור במרץ, והתהליך הסתיים בקיץ", מספרת חגית פרי, "לא כולם חזרו ביחד, וחלק מהילדים חזרו בלי ההורים. ממרץ מערכת החינוך עובדת, אבל הובטחו לנו תקציבי תנופה של מיליוני שקלים שמספטמבר ועד עכשיו, כמעט חודש ינואר, לא הגיעו. חסרים מענים רגשיים כתוצאה ממחסור בצוותים. אם במרכז יש מחסור, אז בפריפריה קל וחומר".
איך זה נראה בפועל?
"יש יועצים, אבל על כל יועץ יש עומס עצום. אין מספיק מטפלים. בהתחלה, כשרק חזרנו לעיר, נפתח פרויקט חדש, Head Space, ותוך חודש כבר הייתה רשימת המתנה ארוכה מאוד. כמו שנאמר פה - בתי הספר הפכו למקום עם קושי עצום. מתמודדים עם בעיות התנהגות, ואין מענים".
למרות זאת, הדיון הסתיים עם תמונה של תקווה: הנערה שפותחת את דלת חדר המלון ומציצה החוצה. התקווה שאנשי החינוך, הפסיכולוגים, ההורים והמערכת כולה ידעו לספק את המענים הדרושים, כדי שהדור הזה, שעבר כל כך הרבה, יוכל לצאת לעתיד בריא וטוב יותר.
