ראיון אולפן עם לורה דמתי | אחותה של קים דמתי ז"ל שנרצחה בפסטיבל הנובה | סטודנטית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב
(צילום: ליאור שרון)
זכוכית היא חומר של ניגודים: היא נוצרת באמצעות אש ויוצאת ממנה שקופה וזוהרת, אבל די בנגיעה אחת לא זהירה כדי לנפץ אותה.
קשה לחשוב על חומר מדויק יותר לפרויקט הגמר שיצרה ממנה לורה דמתי באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל - סדרת אובייקטים שמגוללת, תחנה אחר תחנה, את סיפור חייה של אחותה הצעירה קים, שנרצחה באכזריות ב-7 באוקטובר.
גלריה
לורה דמתי (מימין) עם אחותה, קים ז"ל. "להביא לידי ביטוי את כל חלקי הזהות של קים"
(צילום: באדיבות המשפחה)
הפרויקט הוצג בתערוכת הבוגרים של האקדמיה, שננעלה בתחילת החודש. "קשה לתאר או למצוא מילים שיספיקו כדי להגדיר את האדם הנפלא שקים הייתה", אומרת לורה, "היא הייתה עולם ומלואו; בחורה צעירה שכל העתיד היה לפניה, ושחייה נגדעו באופן אכזרי ובלתי נתפס".
ב-6 באוקטובר הגיעה קים לפסטיבל הנובה יחד עם חברה הקרוב עומר ונקרט. כשמחבלי חמאס פלשו לעוטף והחל הירי, נמלטו השניים למיגונית בסמוך לקיבוץ רעים; קים נרצחה בה, ועומר נחטף לעזה ושוחרר מהשבי בפברואר 2025, אחרי 505 ימים. "אחותי ועומר היו חברים קרובים מאוד, הם גדלו יחד", מספרת האחות בכאב.
משפחתה של קים ז"ל מברכת על שובו של עומר ונקרט. "הם היו חברים מאוד קרובים"
(צילום: מאיר תורג'מן)
קים דמתי, שהייתה רק בת 22 במותה, נולדה בגדרה ביוני 2001, אחת מארבעת ילדיהם של גדעון וג'ניפר. היא שיחקה כדורסל בקבוצת הנוער המקומית, הדריכה בתנועת "המכבי הצעיר" ואף ייצגה את ישראל במפגש של בני נוער יהודים בארצות הברית.
אחרי התיכון היא התנדבה לשנת שירות בירוחם מטעם עמותת "איילים", שם סייעה בהקמת מבנים לסטודנטים, ובהמשך התגייסה לצבא ושירתה כמדריכת סימולטור בחיל הים.
"קים הייתה מלאת שמחת חיים, החברה הזאת שכולם רוצים להיות לידה ולקבל ממנה עצה, ובמהלך חייה הקצרים היא עשתה המון למען אחרים", סיפרה האחות. "היא באמת הייתה מישהי שאפשר להישען עליה ושכולם רוצים להיות בחברתה, והיה לה המון מה לתת לאחרים".
קים ז"ל. "החברה שכולם רוצים להיות לידה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
אחרי השחרור מהשירות הצבאי עבדה קים בעסק הפלאפל המשפחתי, וטוותה תוכניות: להוציא רישיון סקיפר ולצאת לטיול הגדול.
"הים היה חלק בלתי נפרד ממנה", מתארת לורה, שבחרה לשזור אותו לכל אורך הפרויקט. "היא מאוד אהבה לבלות בו ולעסוק בכל מה שקשור אליו, וגם רצתה ללמוד ביולוגיה ימית - מה שלצערנו לא הספיקה לעשות".
פרח עם כתר
לצד הים בולטים בפרויקט של לורה שני דימויים אישיים במיוחד: פרח "ציפור גן עדן" ותלתן אירי. את הבחירה בפרח מלווה סיפור שהפך, בדיעבד, לצוואה קטנה.
תלתן, "ציפור גן עדן" ואלמנט שמזכיר ים. פריטים שלורה יצרה כחלק מפרויקט הגמר לזכרה של קים
(צילום: סשה פליט)
"כמה חודשים לפני שקים נרצחה, היא סיפרה לי שחברה טובה שלה מהצבא חילקה לכל אחת מהבנות בבסיס פרח שמייצג אותה, לצד ברכה אישית", משחזרת לורה. "לאחותי היא הביאה 'ציפור גן עדן' וכתבה שהיא חדה, עוצמתית וחזקה, ושבדומה לפרח שהעניקה לה - גם לה יש כתר, וגם היא מלכותית. קים מאוד התרגשה מהמחווה של החברה.
"הסיפור הזה נשאר איתי מאז, והיום - אחרי שקים נרצחה - אני מתחברת אליו אפילו יותר, כי הפרח והמילים שהחברה כתבה הם מטאפורה מרגשת למי שאחותי הייתה".
התלתן, לעומת זאת, נטוע בשורשי המשפחה. "אמא שלנו נולדה באירלנד, והתלתן, הסמל הלאומי שלה, מזוהה עם התרבות האירית בכל העולם", מסבירה לורה. "המטרה שלי הייתה להביא לידי ביטוי בעבודות את כל חלקי הזהות של קים".
לורה: "היינו כל כך קרובות; היא הייתה אחותי הקטנה, צעירה ממני בשנתיים, ואני מנסה לתת לה מקום בעולם ולהמשיך את הזיכרון שלה, כדי שהיא לא תישכח בתוך בליל הכאב והאובדן העצום והבלתי נתפס שאנחנו חווים כאן מאז אותה שבת ארורה"
כמה זה שונה לעבוד על יצירה לזכר אחותך, שכל חלק בה מבטא אותה, לעומת יצירות שאינן קשורות לאובדן שלה?
"7 באוקטובר תפס אותי בסוף שנה א' ללימודים, כשרק התחלתי את דרכי במחלקה לקרמיקה וזכוכית. מאז, כמעט כל העבודות שלי עסקו בזיכרון ובהנצחה, והיום, ממבט קצת יותר רחוק, אני מבינה שזו הייתה הדרך שלי לבטא את הכאב על האובדן ואת כל מה שעבר עליי מאז.
"משהו ביצירה מאפשר לי להמשיך לבחור בחיים ולהישאר בעשייה, לצד הכאב הנורא שמלווה אותי לאורך כל היום, כל יום. אני מניחה שזה בזכות המשמעות שהעשייה הזו, שאני כל כך אוהבת, מעניקה לי".
לורה (מימין) וקים. "הים היה חלק בלתי נפרד ממנה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
ואיך הופכים את כל זה לעבודות זכוכית?
"אז אני אגיד שנורא קשה לתמצת חיים של אדם ולמסגר אותם בתוך סמלים או דימויים, וזה בעצם מה שניסיתי לעשות באמצעות הפרויקט. רציתי לאפשר לאנשים להיחשף לקים ולקבל קצת מהנתינה ומהיופי הפנימי שלה, כל אחד למקום שאליו הוא יבחר לקחת את זה.
"לצד זה, לא משנה כמה פרויקטים אמנותיים אעשה לזכרה, זה לעולם לא יהיה כמו הדבר האמיתי", היא מדגישה. "היינו כל כך קרובות; היא הייתה אחותי הקטנה, צעירה ממני בשנתיים, ואני מנסה לתת לה מקום בעולם ולהמשיך את הזיכרון שלה, כדי שהיא לא תישכח בתוך בליל הכאב והאובדן העצום והבלתי נתפס שאנחנו חווים כאן מאז אותה שבת ארורה".
