רתם שטהל ידע מיד מה ישיב כשקיבל את הטלפון מעמותת "עזר מציון" שבישרה לו על התאמה לתרומת מח עצם עבור אישה שאינו מכיר. "מבחינתי, הודיעו לי שהגוף שלי מייצר תרופה למישהי, שרק הגוף שלי מייצר אותה כרגע. זה מטורף", מספר שטהל, ששכל את אמו, מירה ז"ל, שנרצחה ב-7 באוקטובר בכפר עזה.
כחודש אחרי שהמשפחה נאלצה להתמודד עם האובדן, בזמן נסיעה ברכב כשארוסתו לצידו, הוא קיבל שיחה מפתיעה ממאגר מח העצם העולמי. לדבריו, ההצעה לתרומה הייתה השאלה המוסרית הכי פשוטה שנשאל - האם הוא מוכן לסבול מעט כדי להציל חיים של מישהי אחרת - שרק הוא יכול להציל. "זה הכן הכי קל שיש", הוא אומר בחיוך.
אחרי אותה שיחה, הוא ביצע מספר בדיקות פשוטות, במטרה לוודא התאמה מושלמת עבור המטופלת. לדבריו, בזכות שירותו הצבאי כפרמדיק באגף ההדרכה של חיל הרפואה, ולימודיו כיום כסטודנט לביולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון - אופן התרומה והסבירות הקטנה למציאת התאמה מושלמת היו ידועות לו.
שטהל: "זו זכות להציל חיים, ואני ממליץ לכולם לשקול בחיוב את ההחלטה לתרום מח עצם. מדובר בהליך פשוט ובעיניי התרומה שביצעתי היא לא גדולה ואני בטח לא גיבור, סתם אחד שקיבל הזדמנות לסייע למישהי להמשיך לחיות"
"הכרתי אנשים שהיו זקוקים לתרומת מח עצם. בתור סטודנט לביולוגיה, אני יודע מה המשמעות של התאמה גנטית כמו זו ומה הסטטיסטיקה שהיא תימצא", אומר שטהל ומוסיף: "לא מדובר בשאיבה מהמותן או מהעצם, אלא בהליך קליל של חיבור למחט בשתי הידיים, כמו בתרומת דם רגילה, שאפשר לבצע גם בהרדמה מלאה.
"הסיפור כולו אמור להימשך בין שש לארבע שעות, ואני שברתי שיא מסלול כשסיימתי למלא את כל התרומה בתוך שעתיים וחצי בלבד".
אתה יודע למי תרמת?
"לא, הפרט היחיד שאני יודע לגביה הוא שמדובר באישה בת 60. לפי הפרוטוקול, אם היא בעוד שנה היא תרצה לדעת מי תרם לה, ואם אני אהיה מעוניין להיחשף - יארגנו בינינו מפגש. אבל כרגע הזהות של שנינו נשארת חסויה".
"אמא הספיקה לומר לי שהיא אוהבת אותי - וניתקה"
למאגר תרומות מח העצם העולמי הוא נרשם עם גיוסו לצה"ל, לפני מספר שנים. ההחלטה לתרום הייתה אמנם הייתה נטועה בליבו במשך זמן רב, ובכל זאת קשה להתעלם מהסמיכות המצמררת בין המועד שבו היא בוצעה לבין אירועי 7 באוקטובר, ולאובדן הטראגי של אמו בפרט.
באותה שבת ארורה שטהל, בן קיבוץ כפר עזה, היה בדירתו בבאר שבע. בדומה לשאר תושבי העיר, גם הוא התעורר מוקדם בבוקר לקול אזעקות בלתי פוסקות. "כמי שגדל בעוטף, ירי רקטות הוא לא זר לי. אבל הקצב המהיר שבו הן נורו באותו בוקר היה לא סביר, ומיד הבנתי שמדובר במשהו חריג", הוא משחזר.
בדומה למקרי עבר שבהם החלה הסלמה ביטחונית, גם באותה שבת הוא מיהר לצלצל למשפחתו שבכפר עזה כדי לוודא שהם וכל המשפחה המורחבת המתגוררת בקיבוץ - סבו, דודותיו ובת דודו - בטוחים בתוך הממ"ד. הפעם החשש העיקרי שלו היה כלפי אביו, שבאותו סוף שבוע ישן בקמפינג מחוץ לקיבוץ.
"השיחה האחרונה שלי עם אמא הייתה בשעה 7:32. היא סיפרה שיש רעש מטורף בקיבוץ ושיירו על החלון של הממ"ד. חששתי מאוד, אבל באותם רגעים עדיין לא הבנתי את גודל האירוע וחשבתי שמדובר בחדירה של מחבל אחד או שניים", הוא מספר. "האמת היא שדאגתי יותר לאבא שלי, שבאותן שעות היה לבדו ביער באזור".
במהלך כל השעות האלו, הוא עקב בדריכות אחר העדכונים המטלטלים שנשלחו בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ. "תושבים כתבו שיש מחבלים בכל מקום, ועוד עדויות קשות ממה שמתרחש בקיבוץ. ביקשתי מאמא לנתק איתי את השיחה ולשמור על שקט. רגע לפני שניתקנו היא עוד הספיקה לומר לי שהיא אוהבת אותי".
ברגע שבו הייתה הפוגה מרצף האזעקות בבאר שבע, הוא יצא מתוך המרחב המוגן, ארז תיק ונסע דרומה, לאחיו המתגורר בקיבוץ סמר שבערבה. "בזמן הנסיעה ניסיתי לצלצל לאמא, אבל היא כבר לא ענתה. גם אבא לא ענה, ובדיעבד הסתבר לי שהוא הסתתר בתוך מיגונית והטלפון שלו היה ללא קליטה".
בשלב הזה, כשמחשבות קשות מתרוצצות בתוך מוחו, בת דודתו צלצלה וסיפרה לו כי המחבלים ירו בבן זוגה, בזמן שהחזיק את דלת הממ"ד. "הם הצליחו להיחלץ לאחר שקפצו מחלון הממ"ד ורצו לבית של ההורים שלה, שהיה במרחק רב מהם. וכל זה כשבן זוגה סובל מפציעות ירי בשתי ידיו", הוא משחזר.
"היא ביקשה שאדריך אותה איך להכין עבורו חוסם עורקים מאולתר וכיצד להניח אותו כך שיחזיק כמה שיותר זמן במקומו, כי לאף אחד לא היה מושג כמה זמן הוא יצטרך להישאר כך ובאיזה שלב מד"א יגיעו".
כמה זמן הם נשארו כך בסוף?
"הוא החזיק מעמד עם אותו חוסם עורקים במשך עשר שעות רצופות, והיום הידיים שלו בסדר".
"החלטנו שנתחיל להתאבל רק כשהבשורה תגיע"
אחרי נסיעה שהרגישה כמו נצח הוא הגיע סוף-סוף לקיבוץ סמר, שם פגש את אחיו ואחותו. שלושתם הסכימו לא להסיק מסקנות על המצב עדיין, ולהמתין עד שהתמונה תתבהר ותגיע הבשורה שממנה הם חששו כל כך.
"הצעתי שלפני שנתפרק עד הסוף - ננסה לשמור רגע על שפיות. ידענו איזו בשורה ככל הנראה אנחנו הולכים לקבל, אבל החלטנו שעד שהיא לא תגיע - לא נדבר עליה ולא נתחיל להתאבל", הוא משתף. "באותו שלב גם לא ידענו בוודאות מה היא תהיה - רצח או חטיפה, או מי זה יהיה - אבא, אמא או אנשים אחרים מהקיבוץ. הנחנו שזו תהיה רשימה ארוכה של קרובים וחברים".
אביהם ניצל באותה שבת בזכות העובדה שישן בקמפינג מחוץ לקיבוץ, וההודעה הקשה על מותה של אימם - הגיעה לראשונה משכן שניסה לבדוק לשלומה, וגילה כי רימון נזרק לממ"ד שבו היא שהתה ושהמחבלים עדיין נמצאים בבית הוריו. "גיליתי גם שחבר טוב שלי נרצח באותה השבת. זמן קצר לפני הוא עוד הספיק לעדכן את החברים שהוא נפצע בהתקלות עם מחבלים, והצליח לחסל אחד מהם. הם החריבו לו את הדירה לגמרי".
4 צפייה בגלריה
בני משפחת שטהל בהלווייתה של מירה. "הנחנו איזו בשורה נקבל"
(צילום: Leon Neal/Getty Images)
קהילת קיבוץ סמר נרתמה לסייע למשפחה להתמודד עם אובדן האם, ולקחה על עצמה את הטיפול בכל מה שנדרש לשבעה. "הקהילה המדהימה בסמר אפשרה לנו לשבת שבעה על אמא עוד לפני קבלת ההודעה הרשמית מהמדינה, ולפני טקס הלוויה. זה היה מקסים מצידם", אומר שטהל.
רק כעבור שבועיים בני המשפחה קיבלו את ההודעה הרשמית על מותה של מירה, וביום שלאחר מכן היא נקברה בבית העלמין שביקוץ שפיים, לשם פונו חברי כפר עזה.
ולמרות כל מה שעברת, החלטת לעבור הליך רפואי למען אדם אחר.
"זו זכות להציל חיים, ואני ממליץ לכולם לשקול בחיוב את ההחלטה לתרום מח עצם. כפי שציינתי, מדובר בהליך פשוט ובעיניי התרומה שביצעתי היא לא גדולה ואני בטח לא גיבור, סתם אחד שקיבל הזדמנות לסייע למישהי להמשיך לחיות".
מנהלת המאגר הלאומי לתורמי מח עצם של עמותת "עזר מציון", ד"ר ברכה זיסר: "המעשה של רתם צריך להיות מודל לכולנו. דווקא בימים של אפלה וחושך - רתם בחר בחיים, ולמרות כל הקושי הוא לא היסס לרגע והעניק חיים לאישה שלא הכיר. הנתינה וההענקה לאחר, הוא הניצחון הגדול שלנו בימים המורכבים שעוברים עלינו".
