לפעמים אני נושמת לזכרו, לפעמים למרותו, תמיד איתו. אוֹרי שלי היה רק בן שנתיים וקצת כשעזב אותי, אותנו, את החיים. מחלה גנטית שקטה שהתגלתה לפתע ונגמרה מהר מדי. אני זוכרת את החיוך שלו, את האצבעות הקטנות שתפסו חזק בסביבון, כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם. אולי באמת היה.
וכעת אנחנו, כולנו, אחרי שנתיים של אפלה ברמה הלאומית. שנתיים שמחזירות אותי לשקט רועם של בית מלא צעצועים ובלי קול. של חנוכיות שלא העזתי להדליק. חג של אור הפך עבורי לחג של חושך.
בכל בוקר התעוררתי לתוך כאב שלא הסכים להתפזר, והחזקתי את עצמי שאצליח לנשום עד הלילה. עבר זמן עד שאזרתי אומץ להגיד בקול: המוות לקח לי את הילד, אבל לא ייקח לי את היכולת לאהוב ולתת לאחרים.
משם התחיל "הסביבון של אוֹרי". לא כפרויקט. כבקשה קטנה מעצמי להחזיר לעולם משהו טוב, כי אני יודעת מה זה להיות באפלה.
השנה אנחנו מציינים עשור למיזם, ואני עוד לומדת בכל פעם מחדש איך אור חוזר לחיים, אבל אחרת. עדין יותר. עמוק יותר.
בעשר השנים האחרונות אנחנו יוצאים בכל חנוכה - מתנדבים, חברות וארגונים - עם סביבונים, סופגניות, מוזיקה, ליצנים רפואיים, אנשים עם לבבות ענקיים. עד היום הגענו ל-250 מוקדים בארץ ובעולם, וחילקנו מעל 15 אלף סביבונים.
המטרה: להדליק אור למי שהחושך מבקר קרוב מדי; ילדים מאושפזים, בני נוער בפנימיות, ניצולי שואה שמחכים לדפיקה בדלת, מתמודדי נפש, קשישים בודדים, חיילים פצועים בשיקום.
6 צפייה בגלריה
ביקור אצל ניצולת שואה במסגרת מיזם "הסביבון של אורי". רואה בעיניים שלהם את התקווה הקטנה שמרימה ראש
לפעמים רק מסתכלים יחד על הסביבון שמסתובב מהר, נופל וקם. לפעמים זה רק סופגנייה וחיבוק. לפעמים מבט מנחם. לפעמים דמעה, והלב אומר: "תודה שבאתם".
ואני רואה.
רואה בעיניים שלהם את מה שהיה לי: רגע שרוצה חיים. תקווה קטנה שמרימה ראש. משהו שנפתח. משהו שנרפא.
אור קטן יכול לגרש הרבה חושך
השנתיים האחרונות היו קשות לכולנו. מלחמה, אובדן, שבר אמיתי בחברה הישראלית. ראיתי איך המדינה כולה מתהלכת לה בגב כפוף ועיניים כבויות. וכאן, דווקא מתוך השבר, הבנתי למה אני לא מוותרת: כי אם למדתי משהו מ"האור של אוֹרי", זה שאפשר להמריא גם כשנופלים. שאור קטן באמת יכול לגרש הרבה חושך.
השנה אנחנו מוצפים בפניות - בתי חולים, פנימיות, מרכזי שיקום, קהילות שלמות שמבקשות שנגיע לשמח. יותר מכל העשור האחרון. ואני? אני רוצה להגיע לכולם. אני רוצה שכל ילד שצריך אור - יקבל אותו. אני רוצה שהחיבוק הזה יעבור הלאה, שידיים ייטלו את הסביבון הזה ויעבירו אותו לאחרים שזקוקים לו, סיבוב ועוד סיבוב.
אבל לבד זה בלתי אפשרי.
השבוע אנחנו מגיעים לאיכילוב, וולפסון, לניצולי שואה בעמותת "יד עזר לחבר", לפנימיות נוער בסיכון. ואנחנו זקוקים לזרועות פתוחות נוספות,ללבבות נוספים, למתנדבים בני 15 ומעלה שיכולים לתת שעה מזמנם, ותרומות שיאפשרו לנו להגיע לעוד ילד חולה, נער מיואש וקשיש ערירי שמשוועים לאור.
לפעמים אני מדמיינת את אוֹרי עומד מולי, סביבון בידו, צוחק צחוק שלא שמעתי כבר 19 שנה. ואני אומרת לו בלב: "אני מסתובבת כי אתה לימדת אותי לא ליפול. אני מדליקה אור כי אתה היית אור".
ואולי דווקא השנה, אחרי כל מה שעברנו, גם אנחנו כחברה צריכים לבחור באור הזה. לבחור להסתובב ולהדליק את התקווה מחדש. יחד.
השנה נעניק סביבוני מתכת מעוצבים במהדורה מוגבלת (תרומה של סטודיו EVA METAL). את הסביבונים ניתן לרכוש בדוכני המכירה בקניון עזריאלי בתל אביב ובמת"מ חיפה. ניתן גם להזמין סביבונים דרך אתר העמותה.
- להתנדבות ותרומות - צרו קשר עם רוית בנייד שמספרו: 050-7908430
- לתמיכה במשפחות לחולים במחלות מיטוכונדריאליות נדירות - באתר עמותת אוֹרִי
