משה צברי היה חייל צעיר כשקיבל שיחת טלפון מיחידה צבאית עלומה של אגף המודיעין, שעל דבר קיומה איש כמעט לא ידע. הוא התבקש להגיע לריאיון במחנה סירקין שליד פתח-תקווה. שם, בלשכה, המתין לו סגן מפקד היחידה. קראו לו יוני נתניהו.
באותו יום, אי-אז בשנת 1972, החל מסלול שירותו של צברי בסיירת מטכ"ל. הוא נפצע פעמיים, במלחמת יום כיפור ובלבנון הראשונה, הגיע לדרגת סגן-אלוף ועבר לשב"כ, שם התקדם עד לתפקיד ראש אגף, מקביל לדרגת אלוף.
אבל המסע הזה, מבהיר משה צברי, שכולם קוראים לו מוסא, החל בכלל בפנימיית שטיינברג בכפר-סבא שהוא אחד מבוגריה - כמו גם שניים מאחיו.
מי שהמליץ עליו ליוני נתניהו היה איציק לוי, המורה של צברי לחינוך גופני, ששימש במקביל גם כמדריך הכושר של סיירת מטכ"ל.
"יוני ביקש ממני להציע לו מועמדים ליחידה", משחזר לוי בן ה-92. "הכרתי את היכולות של משה ואת כוח ההתמדה שלו. הוא אף פעם לא ויתר, לא הרים ידיים. לכן המלצתי עליו. אתה יכול להיות ג'אבר גדול ובכושר גופני מצוין, אבל אם אין לך את התכונות האלה, לא תוכל להיות לוחם ביחידה".
"אני מגיע ליחידה, יוני רואה אותי ותוך כמה דקות התקבלתי למבדקים, רק כי איציק אמר", מספר צברי בן ה-72 במפגש עם לוי. "אחר כך, במלחמת יום כיפור, השתתפנו יחד בקרבות של היחידה ברמת הגולן - המורה והתלמיד".
"תוך כמה דקות יוני קיבל אותי למבדקים, רק כי המורה לספורט אמר". יוני נתניהו ז"ל
(צילום: לע"מ)
הריאיון עם השניים מתקיים במלאת 60 שנה להקמת האגודה לקידום החינוך ירושלים, הפועלת להנחלת ערכים של מצוינות ולצמצום פערים בחברה הישראלית. תחת כנפי האגודה 17 מוסדות ומיזמים, בהם שתי פנימיות - "בויאר" בירושלים ו"שטיינברג" בכפר-סבא, וגם תוכנית "נעל"ה" - נוער עולה לפני ההורים.
ב"שטיינברג" רשומים כיום כמאה חניכים וחניכות בכיתות ז' עד י"ב. הם לומדים במערכת החינוך הרגילה בעיר - חמישה בתי ספר תיכוניים ושתי חטיבות ביניים - וחוזרים בצהריים לפנימייה. אבל בתקופתו של צברי, סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, למדו כל חניכי "שטיינברג" בבית הספר "כצנלסון" בכפר סבא.
44 שנים שימש לוי מורה לחינוך גופני ב"כצנלסון". דורות של תלמידים עברו אצלו, ובהם צברי. "אני יכול לומר שהייתי בן טיפוחיו, אבל יש הרבה בוגרים שיכולים לומר שהיו בני טיפוחים שלו. וזו הגדולה של איציק", אומר צברי.
"איציק לא היה רק מורה לספורט. הוא היה בראש ובראשונה מחנך. הוא חינך אותנו לערכים כמו דבקות במשימה, התמדה ועבודת צוות, וזה משהו שליווה אותנו כל החיים".
"אף פעם לא הרים ידיים". משה צברי בצעירותו
(צילום: אלבום פרטי)
איך זה בא לביטוי בשיעורים שלו?
"אתה מגיע בשבע בבוקר והוא מחכה לך ליד חבל הטיפוס. ואתה מתחיל לטפס, מגיע לגובה של שבעה מטר, ואיציק מסתכל עליך עם העיניים הכחולות שלו, ואתה מבין שזה לא מסתיים כאן. חביבי, עשית פעם אחת את החבל? יפה מאוד. עכשיו טפס שוב. ושוב. שבע פעמים, תשע פעמים, עד שאתה מרגיש שאתה נופל. כשבתחילת השיעור לא האמנת שתצליח לטפס אפילו פעם אחת.
"וזה אחד הדברים החשובים שקיבלנו מאיציק: להאמין בעצמנו וביכולות שלנו".
"הזדמנות לפרוץ את תקרת הזכוכית"
משה צברי, תושב כפר סבא, אב לשלושה וסבא לשמונה נכדים, נולד ב-1954 בשכונת שעריה שבפתח-תקווה, להורים שעלו חמש שנים קודם לכן מתימן. "גדלתי במשפחה חמה ומקסימה, בבית שהחינוך היה בו הדבר הכי חשוב, אבל הוא גם היה בית עני, שישה אחים בחדר וחצי. הלכתי עם כיפה, אבל למדתי בבית ספר חילוני".
"זו הייתה נקודת המפנה בחיים שלי". צברי ולוי במפגש ב"שטיינברג"
(צילום: שאול גולן)
לפנימיית "שטיינברג" הגיע בגיל 14. "דיברו אז על פנימייה לילדים מחוננים מהפריפריה, ואיכשהו התקבלתי. וזו הייתה נקודת המפנה בחיים שלי.
"המתנה הכי גדולה שקיבלתי כאן זה את רעייתי ורד, בת המחזור שלי בפנימייה. אנחנו חברים מכיתה י'. ספטמבר 1969. זה אומר שאנחנו ביחד כבר 57 שנים. אבל קיבלתי כאן עוד כמה מתנות. הדבר הראשון הוא מסגרת - מסגרת של בית ספר ברמה מאוד טובה, פנימייה איכותית מאוד, אנשים ברמה גבוהה.
"הדבר השני שקיבלתי זו האמונה בעצמי והאמונה של אחרים בי. לחלום זה חובה, ואנחנו נעזור לך להגשים את החלומות שלך. ובסופו של דבר, קיבלנו פה הזדמנות לפרוץ את תקרת הזכוכית. זה היה נכון אז וזה נכון גם בפנימיית 'שטיינברג' של היום".
וכאן הוא גם פגש שני אנשים שהשפיעו על מסלול חייו. "האחד זה איציק לוי, מורי ורבי, אדם שאני מעריץ מאז ועד היום. בכל פעם שאני פוגש את איציק, אני מתרגש מחדש. והשני הוא דוד מייזלמן, המנהל האגדי של פנימיית 'שטיינברג' במשך 40 שנה, שהמקום הזה נבנה בצלמו ובדמותו".
כדי להבין מיהו דוד מייזלמן עבור בוגרי שטיינברג, מספיק לקרוא את הפוסט שכתב בנו אורי בחודש יוני האחרון: "אבא דוד מייזלמן בן 86! נסעתי בבוקר לאכול איתו ארוחת בוקר בכפר סבא, אבל אי-אפשר לדבר איתו כי כל שנייה הטלפון מצלצל. זאת נקמת אלפי החניכים שלו מהפנימייה שניהל, שמקבלים ממנו טלפון ביום ההולדת כל שנה".
עם סיום לימודיו בפנימייה התקבל צברי לקורס טיס, אך נשר ממנו אחרי מספר חודשים. הוא יצא לחופשה עד שיימצא עבורו תפקיד, ואז הגיע הטלפון ממשרדו של יוני נתניהו.
באותם ימים, אסור היה אפילו להזכיר את השם סיירת מטכ"ל. "קראו ליחידה בשם קוד ' 'קו 5'", מספר צברי.
לוי: "היית בא לשער של הבסיס ואומר שהגעת ל'קו 5'. כל השנים שעבדתי כמדריך כושר בסיירת מטכ"ל, אשתי לא ידעה לאן אני נוסע".כשהגיע צברי לסיירת מטכ"ל, הוא כבר היה ספורטאי שהתחרה בכדור יד ובריצות ארוכות. אבל את המסלול המפרך הוא עבר בזכות אותן תכונות ואותם ערכים שטיפח אצלו המורה איציק.
משה צברי: "אני מגיע ליחידה, יוני רואה אותי ותוך כמה דקות התקבלתי למבדקים, רק כי איציק אמר. אחר כך, במלחמת יום כיפור, השתתפנו יחד בקרבות של היחידה ברמת הגולן – המורה והתלמיד"
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, צברי עדיין לא סיים מסלול, אבל נשלח עם חבריו לצוות להילחם ברמת הגולן תחת פיקודו של יוני - תחילה בקרבות הבלימה בנפח, ואחר כך בפריצה לתוך סוריה. שם פגש את מדריך הכושר של סיירת מטכ"ל והמורה שלו לחינוך גופני. "במלחמה שימשתי כצלף ביחידה", מספר איציק לוי.
ב-12 באוקטובר 1973, בקרב על מזרעת בית-ג'אן, נפלו שניים מלוחמי סיירת מטכ"ל ועוד כמה נפצעו. "איציק השתתף בחילוץ ההרואי של הנפגעים. רק על זה הוא היה צריך לקבל צל"ש", אומר צברי.
כמה ימים אחר כך נפצע צברי באזור הכפר הסורי דורין. באותו אירוע נפל סמ"ר גדעון (גידי) קין ז"ל, לוחם מילואים של היחידה ובעל עיטור המופת. לאחר שהחלים מפציעתו וסיים את המסלול יצא צברי לקורס קצינים, סיים אותו בהצטיינות וחזר לסיירת מטכ"ל.
בהמשך שירותו עבר ליחידה אחרת של אמ"ן, שעליה הוא אינו מוכן להרחיב את הדיבור. "אני יכול רק לומר שפעלנו גם בארץ וגם בחו"ל. כמו שאתם יכולים להבין, צבע העור שלי מעיד על כך שאני דובר ערבית ברמה של שפת-אם".
בשנת 78' השתחרר צברי מקבע בדרגת סרן, ועשה תואר ראשון בהנדסה בטכניון. "אבל חצי מהזמן הייתי במילואים", הוא מספר. "במלחמת לבנון הראשונה סופחתי לסיירת גולני ונפצעתי שוב, בבחמדון. חטפתי רסיס קטן בעין, והייתי צריך לעבור ניתוח כי היא הייתה במצב של לראות או לא לראות".
אחרי שהחלים, שוב, חזר לשירות קבע בסיירת מטכ"ל כקצין בדרגת סגן-אלוף, המקביל לדרגתו של מפקד היחידה באותה תקופה (כיום המפקד הוא אלוף-משנה). צברי השתתף במבצעים רבים, על חלקם פיקד כמצביא. רובם נותרו חשאיים עד היום.
אחד המבצעים שכן פורסמו התקיים ב-18 בדצמבר 1984, בעומק סוריה. במהלך הפעילות התהפך אחד מכלי הרכב, וכתוצאה מכך נהרג לוחם היחידה סמ"ר ברק שרעבי ז"ל. הכוח מצא את עצמו בעומק שטח האויב ועלול היה להיחשף על ידי הכוחות הסורים, שהחלו להתקדם אל זירת התאונה מבלי שידעו שמדובר בחיילים ישראלים.
משה צברי ואבי דיכטר, לימים ראש השב"כ ושר מטעם הליכוד - הובילו פעולת חילוץ נועזת ומתוחכמת חזרה אל תוך שטח ישראל. כשהגיעו הסורים למקום הם לא מצאו דבר. רק בשנת 2022, כמעט 40 שנה אחר כך, נחשף עצם קיומו של האירוע והותר לפרסום על ידי הצנזורה.
בשנת 1987 השתחרר צברי סופית מצה"ל, יצא ללימודי תואר שני בהנדסה, ושנתיים אחר כך התגייס לשב"כ. "פיקדתי שם על כמה יחידות מבצעיות. הייתי שנתיים בדרגה המקבילה לאלוף-משנה, עוד שנתיים וחצי בדרגה מקבילה לתת-אלוף, ואחר כך הייתי קצין ביטחון בטורונטו במעמד של קונסול".
כמה חודשים לאחר שובו לארץ מונה צברי לראש האגף הביטחוני לסיוע, בדרגה המקבילה לאלוף בצה"ל. במסגרת תפקידו היה אחראי, בין היתר, לשיקומם של סייעני השב"כ, ולאחר הנסיגה מלבנון בשנת 2000 - גם של לוחמי צד"ל. תפקידו האחרון בשירות היה ראש אגף משאבי אנוש.
צברי במהלך שירותו הצבאי
(צילום: באדיבות פנימיית שטיינברג)
צברי פרש מהשב"כ ב-2004, השלים לימודי דוקטורט במדעים ועוסק מאז בתפקידי ניהול וייעוץ במגזר העסקי והטכנולוגי. אבל לכל אורך הדרך שמורה בליבו פינה חמה למקום שבו גדל - פנימיית "שטיינברג".
"מנהל הפנימייה דקל כרמל-עזר, שיושב פה איתנו, ומנהל האגודה לקידום החינוך, איתן מורן, ממשיכים את דרכם של המחנכים והמנהלים בתקופתי כחניך - לתת לילדים הזדמנות לחלום ולהצליח", הוא אומר.
עמותת בוגרי הפנימייה היא שותפה מלאה למשימה הזאת. "החוכמה של דקל היא שלקח את עמותת הבוגרים, ואמר: 'חבר'ה, אתם חלק מהבית הזה'", מדגיש צברי.
"מוסא מעורב מאוד במה שקורה כאן ומשקיע המון במסגרת עמותת הבוגרים", מספר דקל. "אנחנו מתכתבים על בסיס כמעט יומי והוא מגיע לפנימייה בכל הזדמנות, פוגש את החניכים, מספר את הסיפור שלו, מראה להם קטעים מהסרט על סיירת מטכ"ל שהוא מופיע בו, והם מביטים עליו בעיניים בוהקות. ובסוף המפגש הוא אומר להם: 'אני גדלתי פה ואתם האחים הקטנים שלי'. ילדים בני 17-16. זה לא מובן מאליו שמוסא, ובוגרים נוספים, מקדישים כל כך הרבה לפנימייה".
צברי: "בסוף, אני תוצר של 'שטיינברג'. הפנימייה נתנה לי המון, וזה הזמן שלי לתת בחזרה".
אם חניכי הפנימייה של היום הם כמו אחיו הקטנים, איציק לוי הוא כמו אחיו הגדול. אח וחבר. "אנחנו בקשר עד היום ונפגשים לעיתים קרובות", מספר צברי. "כשאני פוגש את החבר'ה שלי, הם תמיד שואלים מה שלום איציק".
"קשה לומר שביבי התבלט בשירות"
סיפור חייו של איציק לוי מרתק לא פחות מזה של תלמידו. לוי, תושב כפר ורבורג, נולד וגדל בחיפה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. "גרנו ליד הנמל, והיינו הולכים לראות איך הבריטים מפריחים את הבלונים ששימשו להגנה נגד מטוסים", הוא נזכר.
כשהיה בן חמש התייתם מאביו, שנפטר ממחלה, ובנעוריו עבר בין כמה פנימיות. בזמן מלחמת השחרור היה חניך בכפר הנוער "שפייה", סמוך לזיכרון יעקב.
"שם קיבלנו את רוח הפלמ"ח". חניכים בכפר הנוער "שפיה"
(צילום: רות בן ישראל)
"כל 'שפייה' הייתה מרושתת בתעלות הגנה שאנחנו, הילדים, חפרנו", משחזר לוי. "שם קיבלנו את רוח הפלמ"ח. על מגדל השמירה היה יושב ילד שהיה מעביר תשדורות לאנשי ההגנה בזיכרון ובבת-שלמה. רק מי שידע לאותת בשפת מורס, יכול היה לשמור במגדל. זה היה הכבוד הכי גדול. עד היום אני יודע את סימני המורס".
לוי היה ספורטאי מצטיין, חבר בנבחרת ישראל בהתעמלות ובקרב עשר, וגם אלוף הארץ בקפיצה במוט. "באותם ימים קפצו עם מוט מבמבוק. לקיבוץ ראש הנקרה היה מטע במבוקים, והם תרמו לי מוט. אריק איינשטיין ז"ל, שהיה בנעוריו אלוף הארץ בקפיצה לגובה, היה חבר שלי".
הוא התגייס לנח"ל, עבר משם לצנחנים והשתתף בפעולות התגמול וב"מבצע קדש". בשנת 1961 החל לעבוד כמורה לחינוך גופני, וב-1969 החל לעבוד במקביל כמדריך הכושר של סיירת מטכ"ל.
"בבוקר הייתי מורה ב'כצנלסון' ובצהרים היה מחכה לי ג'יפ מהיחידה ולוקח אותי לשם, עד הערב. יום אחד אמרו לי ביחידה: תגיע ל'כצנלסון' בחצות הלילה. הגעתי. התברר שסיכמו עם מנהל בית הספר שסיירת מטכ"ל תעשה שם אימונים של פריצה למבנה".
לוי הכיר היטב את יוני נתניהו - כמפקד פלגה, כסגן מפקד היחידה וכמפקד סיירת מטכ"ל, עד נפילתו במבצע לשחרור בני הערובה מאנטבה. "יוני השקיע את כל-כולו ביחידה. גם בתקופות שלא הייתה בהן פעילות אינטנסיבית, הוא לא היה יוצא הביתה לפני אחת-שתיים בלילה".
הכרת גם את בנימין נתניהו?
"גם את ביבי הכרתי, אבל קשה לי לומר שהוא התבלט".
לוי עשה הפסקה של שלוש שנים, שבמהלכן למד שיקום בארצות-הברית ואימן מטעם השב"כ את מאבטחי הנציגויות הדיפלומטיות ותחנות אל על. בהמשך נסע לארבע שנים לפריז. גם שם אימן את אנשי האבטחה, והשתלם כמאמן אתלטיקה מקצועי.
"בפריז, פגשת את סרגי בובקה האגדי, שיאן העולם לשעבר בקפיצה במוט, ואפילו זכיתי לשפוט אותו בתחרות", הוא מספר.
איציק לוי: "אני בא לחנך, לא ללמד. לכן המקצוע נקרא מורה לחינוך גופני ולא מורה להתעמלות. דרך החינוך הגופני אני מכניס ערכים כמו דבקות במשימה ומשמעת"
לוי מעולם לא יצא באמת לפנסיה. גם בתחילת שנות ה-90 לחייו, הוא עדיין עובד. "המשכתי ללמד חינוך גופני בבתי ספר עד גיל 80, גם אחרי שסיימתי ב'כצנלסון'. היום אני מעביר חוגי כושר לגילאי 40 עד 70 בקאנטרי קלאב בכפר סבא. מחמש עד שבע בבוקר אני מתאמן בעצמי, ומשבע בבוקר אני מאמן אחרים.
"אני גם עוסק עדיין בשיקום. בזמנו עבדתי עם 'בית לוינשטיין' בשיקום של חולי פרקינסון וכאלה שעברו שבץ מוחי. הייתי מקבל אנשים על כיסאות גלגלים ותוך שנה, שנה וחצי, הם היו חוזרים ללכת".
ובכל מה שעשה בקריירה ארוכת השנים שלו, לוי היה ונשאר מחנך בדמו ובנשמתו. "אני בא לחנך, לא ללמד. לכן המקצוע נקרא מורה לחינוך גופני ולא מורה להתעמלות. דרך החינוך הגופני אני מכניס ערכים כמו דבקות במשימה ומשמעת.
"שאלו אותי: 'לא משעמם לך להיות מורה כך-כך הרבה שנים?'. אז לא. לא השתעממתי אפילו רגע אחד. בכל פעם הייתי מקבל מחזור חדש של תלמידים, ובכל פעם היו לי אתגרים חדשים. לא מעט תלמידים שלי הגיעו לסיירת מטכ"ל, כמו מוסא, או לקורס טיס".
בין תלמידיו לשעבר ב"כצנלסון" גם מפקד חיל האוויר ומנכ"ל אל על לשעבר, האלוף (במיל') אליעזר שקדי.
"נלחמת במגפת הבדידות"
לצד הערכים שעליהם מדברים לוי וצברי, פנימיית "שטיינברג" מעלה על נס את ערך ההתנדבות. "יש לנו ארבעה אשכולות, אחד מהם זה מנהיגות והתנדבות", מספר המנהל דקל. "החניכים הצעירים יותר, בכיתות ז' עד ט', לא לומדים בימי שישי בבוקר, והזמן הזה מוקדש לפעילות התנדבותית.
"כשפרצה המלחמה הקמנו את 'חמ"ל שטיינברג'. פתחנו את המטבח של הפנימייה, הבאנו בוגרים וחניכים, ובישלנו אלפי מנות לחיילים בסיוע תרומות כספיות של בוגרים. כשהיו אזעקות ירדנו למקלט, שמשמש גם את דיירי הבתים הסמוכים. השכנים שירדו למקלט ראו אותנו עם סינרים, והצטרפו לבישולים. הייתה פה חגיגה שלמה".
"הפנימייה מעניקה מרחב חברתי שלא תמיד קיים בחוץ". חניכי פנימיית "שטיינברג"
(צילום: נעם פיינר)
כששואלים את איציק לוי מה הוא חושב על מערכת החינוך של היום, הזיק נעלם מעניו התכולות. "החינוך קיבל מכה קשה מאוד. הציבור כבר לא מעריך את העבודה שלנו, המורים. המדינה לא משקיעה בחינוך, והתגמול הוא בהתאם. חייבים להעלות את רמת המורים, אחרת המצב ילך וייעשה עוד יותר גרוע.
"הבת שלי מורה לאנגלית, ואני שומע ממנה דברים שקשה לי להאמין. בכיתה לידה עומדת מורה, התלמידים לועסים לה מסטיק מול הפרצוף, משחקים עם הטלפונים, לא לומדים כלום.
"אצל הבת שלי אין דבר כזה. בתחילת השיעור אוספים מכולם את הטלפונים, שמים בצד, ורק בסוף השיעור התלמידים מקבלים אותם בחזרה. על מסטיק אין בכלל מה לדבר. וברגע שהיא נכנסת לשיעור, מדברים רק אנגלית. בתחילת השנה התלמידים מתלוננים על זה, אבל בסוף השנה הם מעריצים אותה: כל מי שלומד אצלה, עובר את הבגרות".
צברי: "אם היית שואל אותי שנה לפני שפרשתי ממערכת הביטחון מה אני רוצה לעשות אחרי זה, הייתי אומר לך: מנהל בית ספר בדימונה. כשפרשתי, הבנתי למה זה לא מתאים לי.
"הבעיה הגדולה ביותר היא מעמד המורה. קודם כל, המעמד שלו בציבור. היינו שלוש שנים בקנדה. המעמד של מורה ושל רופא שם כמעט זהה. אבל מרגע שהמעמד נמוך, והשכר הוא בהתאם, מגיעים למערכת החינוך אנשים מאוד בינוניים. לא כולם, כמובן. יש גם מורים מצוינים. זה משפיע על רמת החינוך ועל ההתנהגות של התלמידים, כמו שאיציק תיאר.
"הדבר השני זה ההורים. בתקופתי, אם מנהל בית ספר או מורה היה קורא להורים ואומר להם שהתלמיד לא בסדר, למי הם היו מאמינים? לאיש החינוך. כשהמורה היה מסתכל עליך, היית מפחד ממנו פחד אלוהים. לא לדבר על המנהל. ההתנהגות של ההורים והאגרסיביות של התלמידים כיום, זה משהו שלא היה בעבר".
אז איך אתם רואים את התפקיד של בתי הספר בעידן הטלפונים החכמים וה-AI, כשכל המידע נמצא ביד של התלמיד?
צברי: "כמו שאמרת, היום אין לי ציפיות ממערכת החינוך בהיבט של העברת ידע, שהוא זמין לכולם. אבל בהחלט יש לי ציפיות ברמת החינוך, וזה בדיוק מה שפנימיית 'שטיינברג' עושה - להתאים את התהליך החינוכי לעידן החדש".
"דווקא היום, הסיפור הפנימייתי הוא משמעותי כל כך", מסביר דקל. "אנחנו בעידן של ההתפוצצות הידע - הוא זמין ונגיש בטלפון שלך, ומה שהפנימייה נותנת הוא ברמת הקשרים הבינאישיים, הדמויות החינוכיות שרואות אותך. היא נלחמת במגפת הבדידות ומעניקה מרחב חברתי שלא תמיד קיים בחוץ.
"הילדים שמגישים מועמדות לפנימייה, מגיעים לפה לראיונות. אני שואל אותם מה הם עושים בבית בשעות אחר הצהריים, ורובם אומרים לי: 'אני עם הטלפון בחדר'. כאן הם כל הזמן עסוקים - חוגים, מפגשים מרכזי למידה. חניך אחד ניגש אליי, ואמר: 'דקל, אתה יכול לדבר עם חברה שלי ולהסביר לה? היא כועסת עליי שאין לי זמן לענות לה לטלפון".
דקל כרמל-עזר, מנהל הפנימייה: "אנחנו בעידן של ההתפוצצות הידע - הוא זמין ונגיש בטלפון שלך, ומה שהפנימייה נותנת הוא ברמת הקשרים הבינאישיים, הדמויות החינוכיות שרואות אותך. היא נלחמת במגפת הבדידות"
גם זוגות יצאו, ועדיין יוצאים, מפנימיית "שטיינברג" - כאלה שלמדו יחד בפנימייה, כמו משה ואשתו, וכאלה שהכירו בשעות הבוקר, בבית הספר.
"אני תוצר של המקום הזה", אומר צברי. ובעצם, לא רק הוא - גם ילדיו ונכדיו, פרי ההיכרות עם ורד. וחשוב לו להדגיש: "שמעת את הסיפור שלי, אבל פנימיית 'שטיינברג' זה יותר מ-2,000 סיפורים של בוגרות ובוגרים. אני רק אחד מהם".
