לקראת פתיחת שנת הלימודים נדבר שוב, ובצדק, על אלימות, על מוגנות ועל היחסים בין בנים לבנות. נבקש מהבנים לכבד גבולות, להימנע מאלימות, לדעת לקבל "לא". את הבנות נלמד לזהות מצבים מסוכנים, להציב גבולות ולשמור על עצמן.
יש לנו, כמבוגרים, נטייה להסתכל על נערים דרך המשקפיים של מה שהם עלולים לעשות. אנחנו מזהירים אותם לא לפגוע, לא להיות תוקפניים, לא לחצות גבולות. אלה כמובן מסרים חשובים. אבל בין כל האזהרות, כמעט לא נשאלת השאלה: מה אנחנו כן מאפשרים להם להיות?
איך מדברים על פחד? איך אומרים שנפגעתי? איך מתמודדים עם דחייה? איך מבקשים קרבה? איך אומרים לחבר "קשה לי" בלי לחשוש שהתגובה תהיה לעג? במובנים רבים, גם ב-2026, אנחנו עדיין מציעים לבנים טווח רגשי מצומצם למדי.
אנחנו אומרים שאנחנו רוצים גברים רגישים, אבל לא פעם נרתעים כשהרגישות הזאת מופיעה מולנו באמת. ילד שבוכה יותר מדי עלול לעורר דאגה. נער שמתקשה, שנעלב, שזקוק לחיזוק או שמביע פחד, עלול לשמוע - במילים או בלי מילים - שהוא צריך להתאפס, להתגבר, להיות חזק.
לפעמים גם אנחנו, ההורים ואנשי החינוך שרוצים לגדל דור אחר, ממשיכים לשאת בתוכנו את אותן תפיסות ישנות של גבריות. והנערים קולטים היטב את המסר, שמגיע לרוב במשפטים קטנים ומוכרים: "אל תדאג, זה יעבור", "תתגבר, זה לא כזה נורא" - משפטים שסוגרים את השיחה עוד לפני שהתחילה.
מה קורה לנער שמפחד, ואין לו שפה להגיד "אני מפחד"? מה קורה למי שנפגע, ואין לו לגיטימציה לומר "נפגעתי"? מה קורה לכעס כשמתחתיו נמצאים עלבון, בדידות, דחייה או חוסר ביטחון שאיש לא לימד את הנער לזהות?
הם גדלים בתוך מציאות שגם אנחנו, המבוגרים, בקושי מצליחים לעכל: השנים שאחרי הקורונה, מלחמה שנכנסה לסלון ולטלפון בו-זמנית, חוסר ודאות מתמשך, בדידות, שיח ציבורי אלים וציני ותרבות רשת שמתגמלת כוח, ביטחון ונראות.
בתוך כל אלה הם אמורים להבין מי הם, ללמוד לנהל מערכות יחסים ולמצוא את מקומם בעולם.
אבל מה קורה לנער שמפחד, ואין לו שפה להגיד "אני מפחד"? מה קורה למי שנפגע, ואין לו לגיטימציה לומר "נפגעתי"? מה קורה לכעס כשמתחתיו נמצאים עלבון, בדידות, דחייה או חוסר ביטחון שאיש לא לימד את הנער לזהות?
כאן בדיוק אנחנו צריכים להיכנס לתמונה - הרבה לפני המשבר.
להיפגש לפני נקודת המשבר
כשנותנים לנערים מרחב אמיתי לדבר, בלי שיפוט ובלי תיוג מראש, הם מפתיעים אותנו שוב ושוב בעומק, ברגישות וביכולת שלהם להקשיב. היכולות האלה נמצאות שם. השאלה אם אנחנו נותנים להן מקום להתפתח.
מהניסיון בשטח, שיחות כאלה כמעט לא מצליחות ברגעי משבר או כתגובה למשהו שכבר קרה. הן עובדות הרבה יותר טוב דווקא ברגעים אגביים ולא טעונים: בדרך חזרה מהאימון, תוך כדי משחק או בבילוי משותף.
לפעמים גם אנחנו, ההורים ואנשי החינוך שרוצים לגדל דור אחר, ממשיכים לשאת בתוכנו את אותן תפיסות ישנות של גבריות
(איור: Shutterstock)
במקום לשאול "מה קרה?", עדיף פשוט להציע: "ספר לי איך היה לך היום" - ואז רק להקשיב, בלי ללחוץ. וכשנער כבר משתף - עדיף לומר "זה בסדר גמור להרגיש ככה" או "אני שמח שסיפרת לי", בלי למהר לפתור לו את הבעיה. שאלה כמו "מה יעזור לך עכשיו?" משאירה את הפתרון בידיים שלו.
וזו לא שיחה שצריך לקיים רק עם בנים. גם לבנות אנחנו עדיין מעבירים, לעתים בלי לשים לב, מסרים שמחזקים תפיסות מסורתיות של גבריות.
מצד אחד אנחנו מסבירים להן שהן צריכות לצפות מבני הזוג שלהן שיהיו רגישים, קשובים ומכבדים. מצד שני, התרבות שסביבן עדיין מלמדת אותן לא פעם להימשך דווקא לדימויים של כוח, קשיחות ושליטה - ובאותה נשימה להירתע מנער שמביע פגיעות או חוסר ביטחון.
אין כאן כוונה לפטור מאחריות. נער שפוגע צריך לקחת אחריות על מעשיו, בדיוק כפי שאנחנו מצפים מכל אדם. אבל אם אנחנו באמת רוצים להתמודד עם אלימות ולא רק להגיב אליה אחרי שכבר התרחשה, אנחנו צריכים להרחיב את השיחה.
איתמר בלוטנרצילום: לילך ברייטמןיש היום יותר ויותר אנשי ונשות חינוך, מנחים ומנחות, מטפלים ומטפלות וארגונים שמביאים למערכת החינוך כלים חדשים - שיחות כנות, סדנאות חווייתיות ומרחבים שמאפשרים למתבגרים לפתח אמפתיה, הקשבה ויכולת לראות את הזולת.
השינוי הזה לא קורה במפגש אחד. הוא תהליך הדרגתי. אבל אם נצליח לעשות את זה, אולי לא נצטרך לפגוש חלק מהנערים שלנו לראשונה דווקא בנקודת המשבר. נפגוש אותם הרבה קודם - במקום שבו עדיין אפשר לדבר, להקשיב וללמוד דרך אחרת להיות בקשר.
כותב הטור הוא מנהל תחום חינוך ותוכנית "חיבו"ר" של עמותת "לא לאלימות" - תוכנית חינוכית ארצית המלמדת אינטימיות ויחסים בגיל ההתבגרות.
