בעודנו מחכים להכרעה בעניין גורל הצפון ברמה הצבאית, חשוב לזכור שבעוד כמה שבועות רעש הצלצול האחרון יבשר על יציאתם של מאות אלפי בני נוער בישראל לחופש הגדול.
עבור רובם, זו תהיה "שגרת החופש" המוכרת והמבורכת: הים, הקניונים, שעות השינה ההפוכות והרצון הלגיטימי למתוח קצת את הגבולות. אבל עבור עשרות אלפי בני נוער מהצפון, המילה "חופש" מקבלת השנה משמעות אחרת.
כשאתה רץ למקלטים כבר חודשים רצופים, כשאתה מפונה מהבית ומנותק מהסביבה הטבעית שלך, כשהחברים שלך מפוזרים ברחבי הארץ והתקרה שמיועדת להגן עליך היא זמנית וארעית, החופש הגדול הוא לא "פרס" מיוחל. הוא חלל ריק, עמוק ומאיים מעבר לפינה.
בשנתיים וחצי האחרונות למדנו להעריץ את הדור הזה. ראינו אותם מתגייסים, מתנדבים ומפגינים חוסן יוצא דופן. אבל אסור שההערצה הזו תהפוך למסך עשן שיסתיר את המציאות הכואבת: הנוער שלנו עייף. השילוב בין טראומת הלחימה, הפינוי הממושך, הנתק מהמסגרות והשעמום הכפוי של הקיץ, הוא קרקע פורייה למקומות ששום חברה בריאה ומתוקנת לא רוצה שהילדים שלה יגיעו אליהם. בדידות, חרדה, שוטטות ואיבוד כיוון אינם גזירת גורל - הם תוצאה של ואקום שאנחנו מחויבים למלא.
במפעל הפיס, הטבע העסקי שלנו מחבר אותנו יום-יום למושגים כמו הסתברות ומזל. אנחנו יודעים לזהות מתי אנשים מייחלים לשינוי שיגיע בפתאומיות, שמים את מבטחם ביד המקרה ומצפים בכל מאודם לזכייה שתשנה את חייהם. אבל יש תחום אחד שבו אסור לנו להמר: העתיד והחוסן הנפשי של הנוער שלנו.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להשאיר את הקיץ של ילדי הצפון ליד המקרה. "המזל" של מדינת ישראל לא יכול להסתמך על התקווה שהם "כבר יסתדרו" או שהחוסן שלהם יחזיק מעמד מעצמו. הזנחה בשלב זה תוליד השלכות הרסניות לדורות קדימה, שישפיעו ישירות על החוסן הלאומי כולו.
המנהיגות הציבורית, השלטון המקומי והחברה האזרחית נדרשים כעת למהלך חירום מניעתי. הקיץ הזה הוא לא הזמן לתוכניות מגירה או לבירוקרטיה תקציבית; הוא הזמן לייצר עבורם עוגנים פיזיים ונפשיים. אנחנו חייבים להציף את השטח במתחמי פעילות, תעסוקה יזומה, מפגשים קהילתיים ומרחבים מוגנים ובטוחים שיעניקו להם מבנה ומשמעות בתוך הכאוס. לא מדובר ב"תוכנית העשרה" מן השפה ולחוץ, אלא בהצלת נפשות ומניעת הידרדרות, פשוטו כמשמעו.
ואנחנו לא מחכים. הקצנו משאבים רבים לצפון ואנחנו כבר פועלים בשטח יחד עם הרשויות המקומיות, קרנות פילנטרופיות ושותפים נוספים כדי לתרגם את המילים לעשייה אמיתית בשטח לטובת עוגני הקיץ האלו, אבל אנחנו לא יכולים לעשות זאת לבד.
בספר משלי נכתב: "הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה". המקורות מזכירים לנו שהכוח האמיתי שלנו, כחברה וכמנהיגות, נמדד בדיוק ברגע המשבר. אם נגלה רפיון ואדישות ביום פקודה, נחטא לא רק לעצמנו אלא גם לחובתנו העמוקה כלפי הדור הבא.
אני קורא מכאן לחבריי בממשלה, בשלטון המקומי ובארגוני החברה האזרחית: אל תחכו ללוחות זמנים רשמיים, אל תמתינו לאישורים בירוקרטיים שיאשרו את עצמם. רדו לשטח, פתחו את המרכזים, תקצבו את הפעילויות וצרו את העוגנים כבר עכשיו. אין לנו זמן לבזבז, השעה דוחקת והאחריות היא של כולנו.
ההיסטוריה הכלכלית והחברתית מלמדת אותנו שעלויות שיקום תמיד גבוהות עשרות מונים מעלויות המניעה. כל שקל שלא נשקיע עכשיו במרכזי נוער ממוגנים, בהעסקת מדריכים מנוסים או ביצירת מקומות תעסוקה זמניים לבני הנוער, יחזור אלינו בעתיד כחשבון כפול ומכופל: בטיפול בפוסט טראומה, בשיקום מערכות חינוך, ובהתמודדות עם נזקי האלימות והפשיעה ברחובות.
תקציבי החירום הנדרשים לקיץ הזה אינם עוד "הוצאה בירוקרטית", אלא השקעה חיונית בתשתית האנושית המרכזית של מדינת ישראל. אסור לנו לחשוב במונחים של תקציבי קופה צרים, כשהמחיר האמיתי נמדד בנפשם של הילדים שלנו. מדינה חפצת חיים לא בודקת בציציות של סעיפים תקציביים כשהעתיד של הדור הבא שלה מונח על הכף.
בסופו של דבר, הפרס הגדול ביותר של החברה הישראלית אינו נמדד במספרים, אלא באנשים שצומחים כאן. אם נשכיל להשקיע בנוער הזה עכשיו, נרוויח דור של מנהיגים שיודעים שהמדינה שלהם לא נוטשת אותם כשהקרקע רועדת. ויחד נוכל להבטיח שבקיץ הזה הנוער שלנו ידע שיש לו על מי להישען. וגם להם, מגיע פשוט ליהנות!
הכותב הוא יו"ר מפעל הפיס
