כמה עשרות מטרים מפרידים בין ביתו הנאה של אמל אסעד בעוספיה לבין הבית של אמו, דוניה בת ה-94. כאן, בשיפולי הכרמל, נולד וגדל הנער שיהפוך לתת-אלוף. מכאן יצא אל הבקו"ם לקראת גיוסו לצנחנים, חמישה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים. ולכאן הגיע ביום שבו נפלו עליו השמיים.
זה היה ב-12 בספטמבר 1993. באותו בוקר ממש החל אסעד, אז עדיין אלוף-משנה, את לימודיו במכללה לביטחון לאומי. עשר דקות אחרי שהחלה ההרצאה הראשונה בקורס נכנסה חיילת לחדר, ניגשה אל מפקד המכללות דאז, האלוף יוסי בן-חנן, והושיטה לו פתק.
"יוסי הסתכל עליי וביקש לעצור את ההרצאה", נזכר אסעד. "הוא לקח אותי למשרד שלו, עמד מולי ואמר: 'אמל, אני מצטער להודיע לך שאחיך ופא נהרג בהיתקלות עם מחבלים בעזה'. אמרתי, איך זה יכול להיות? יום קודם לכן הוא הגיע לחופשה מהמילואים כדי לחגוג יום הולדת לי ולבתו בת השנה עינב. שנינו נולדנו באותו תאריך.
"נסעתי הביתה עם אל"מ נביה מרעי ז"ל, שהיה איתי בקורס ונפל שלוש שנים אחר כך ברצועת עזה. כל הדרך חשבתי: 'איך אמא שלי תקבל את זה?' שנה קודם לכן אבא שלי, סעיד ז"ל, נהרג בהתהפכות טרקטור, ועכשיו היא איבדה גם את בנה".
אמל (משמאל) עם אחיו הצעיר ופא ז"ל, שנפל בעזה
(צילום: אלבום אישי)
כשהגיע לעוספיה, בית אמו כבר היה הומה אדם. "נכנסתי פנימה וראיתי אותה יושבת כמו אישה אצילית. האחיות שלי בוכות וצורחות, והיא מנסה להרגיע אותן. מסבירה להן שזה רצון האל, שזה הגורל שלנו".
סמל (במיל') ופא אסעד נפל יום לפני החתימה על הסכם אוסלו א'. "ג'יפ הסיור שבו נסע עלה על מארב בסעג'ייה", מספר אחיו הגדול. "שני מחבלי חמאס פתחו לעברם באש. ופא הספיק לרוקן מחסנית. אבל הנהג נהרג והג'יפ נכנס לתוך קיר של מסגד. המחבלים ניגשו אל אחי הפצוע, עשו בו וידוא הריגה, צילמו אותו והפיצו את התמונות".
בן 27 היה ופא בנופלו. הוא הותיר אחריו אישה בהיריון ובת. יחד איתו נהרגו בתקרית עוד שני לוחמים, גם הם בני העדה הדרוזית: סמל מוופק אבו-שאח וסמ"ר איברהים שבל זכרם לברכה, שניהם משפרעם.
"לפני עסקת החטופים האחרונה אמרתי, 'אני מוכן שישחררו את הרוצח של אחי בתמורה לשחרור חטופים'". עם פדוי השבי גדי מוזס בטקס המשואות האלטרנטיבי
(צילום: גדי קבלו)
מפקד החולייה, עימאד עקל, שזכה לכינוי "האיש בעל תשע הנשמות", חוסל כמה חודשים אחר כך. המחבל השני נעצר ונשפט למאסר עולם.
"לפני עסקת החטופים האחרונה אמרתי, 'אני מוכן שישחררו את הרוצח של אחי בתמורה לשחרור חטופים'", מספר אסעד בראיון עם צאת ספרו "התנ"ח שלי - תעוזה, נחישות, חמלה" (עורכת ומלווה בכתיבה: דורית לרמן). "ראיתי מה עוברות המשפחות שלהם. אבל בסוף הוא לא שוחרר".
"הסטירה הראשונה שקיבלתי מיהודים"
במשך שנים התלבט אסעד כיצד להנציח את אחיו. "לא רציתי עוד אנדרטה; רציתי הנצחה חיה. ופא אהב מאוד לטייל, אהב מאוד לרוץ - כל יום היה רץ לאליקים ובחזרה - ובעיקר הוא אהב מאוד אנשים. חשבתי לעשות שביל שמקיף את הכפר, אבל אז אמרתי: זה לא רק אחי; אלה כל הנופלים בני העדה.
"וכך נולד פרויקט 'בשביל הבנים הדרוזים', שהפך למפעל החיים שלי: שביל של 220 ק"מ שמתחיל בדליית אל-כרמל, עובר דרך כל הכפרים הדרוזים ומסתיים בנבי שועיב. חלקו נסלל על בסיס שבילים קיימים וחלקו על בסיס שבילים שהוכשרו. קק"ל לקחה על עצמה את ההכשרה, את הסימון את המימון".
"לא רציתי עוד אנדרטה; רציתי הנצחה חיה". מרוץ "בשביל הבנים הדרוזים"
(צילום: רונן טופלברג)
הרעיון נולד ב-2013. עוד לפני שהיה שביל החליטו אסעד וחבריו לקיים אירוע "הנחת אבן פינה" לפרויקט - מרוץ באזור המוחרקה שבכרמל. "כתבתי פוסט בפייסבוק. חשבתי שיבואו כמה מאות. הגיעו 6,000 איש. הייתי בהלם. מאז זה הפך למסורת. בכל שנה אנחנו עושים מרוץ שמגיעים אליו בין 15 אלף ל-20 אלף איש".
הבוקר (שישי) התקיים באזור צומת גולני מרוץ "בשביל הבנים הדרוזים" לשנת 2026. הוא כולל ארבעה מקצים: ריצת עשרה ק"מ, ריצת שלושה ק"מ, רכיבה על אופניים למרחק של 25 ק"מ, או צעדה עממית של שלושה ק"מ. "השביל נמצא עכשיו לקראת סיום שלב השילוט, ובמרץ 2027 נקיים את ההשקה הרשמית שלו", אומר אסעד.
451 מבני העדה הדרוזית נפלו במערכות ישראל, 13 מהם במלחמה האחרונה. בין החללים הדרוזים ב"חרבות ברזל" שלושה קצינים בכירים: אל"מ אחסאן דקסה ז"ל מדליית אל-כרמל, מפקד חטיבה 401, שנהרג מפיצוץ מטען בג'באליה באוקטובר 2024; סא"ל סלמאן חבקה ז"ל, מג"ד 53 וגיבור הקרב בבארי, שנפל בסג'עייה בנובמבר 2023; וסא"ל עלים עבדאללה ז"ל, סגן מפקד חטיבה 300, שנפל בהיתקלות בגבול לבנון יומיים אחרי 7 באוקטובר.
כשהתגייס אמל אסעד לצה"ל, מרבית הצעירים הדרוזים שירתו ביחידת המיעוטים או במג"ב. אסעד היה אחד הדרוזים הראשונים שהתגייסו לצנחנים.
"מהיום הראשון בצנחנים הרגשתי כבן משפחה". אמל אסעד בעת שירותו הצבאי
(צילום: דו"צ)
ב-1974, כשהיה בקורס מפקדי כיתות, נשלחה הפלוגה שלו לפנות מתנחלים מסבסטיה שבשומרון. "במהלך הפינוי נתקלנו בהתנגדות עזה ובצעקות רבות מצד המתנחלים", הוא מתאר בספרו. "אחת מהן, בחורה צעירה ושמה דניאלה וייס, חשה צורך לצעוק עלינו, 'יהודים לא מפנים יהודים!'. חבריי צחקו ואמרו לי שאני יכול לפנות אותה בלי בעיה.
"לא עבר זמן רב, והבחורה החלה לקלל אותי ולצעוק, 'ערבי, מה אתה עושה בצבא?'. היה לי קשה מאוד לשמוע את הדברים הללו. זו הייתה הסטירה הראשונה שקיבלתי מיהודים, ולקחתי את זה ללב. למזלי, מהיום הראשון שבו התגייסתי לצנחנים הרגשתי כבן משפחה, ללא שום הבדל ביני לבין חבריי הלוחמים".
וייס הפכה מאז לאחת ממנהיגי ההתיישבות ביהודה ושומרון. ב-2019, כשנפטרה חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, הגיע אסעד לניחום אבלים אצל בנה, צחי הנגבי.
"צחי אומר לי, 'תכיר, זאת דניאלה וייס'", הוא מספר. "אמרתי, 'אני מכיר אותך'. 'מאיפה אתה מכיר אותי?' היא שאלה. אמרתי לה, 'מסבטסיה'. סיפרתי לה על המפגש בינינו בזמן הפינוי. היא לא זכרה".
בסוף שנות ה-80, זמן קצר אחרי שהועלה לדרגת אלוף-משנה, נשלח אסעד לבקשתו לקורס מחשבים בממר"ם. כשהגיע לשם, הבהיר לו מפקד הקורס שלא יוכל להיכנס לחדר המחשבים כי אין לו סיווג ביטחוני מתאים. כל שאר המשתתפים, כולם יהודים, בהם פקודים שלו לשעבר, הורשו להיכנס.
היום זה כנראה לא היה קורה. חיילים וקצינים דרוזים משרתים בכל היחידות ובכל התפקידים, בצה"ל ובקהילת המודיעין, בהם כאלה שמחייבים את הסיווג הביטחוני הגבוה ביותר.
למשל, המזכיר הצבאי של שר הביטחון, תא"ל הישאם אבראהים, שנחשף במסגרת תפקידו לסודות המדינה הכמוסים ביותר, ומפקד חטיבת גולני, אל"מ איוב כיוף, שפיקד על יחידת שלדג שבה גדל. סא"ל מחמוד חיראלדין ז"ל, שנפל לפני כשמונה שנים במהלך מבצע בחאן יונס, שירת באחת היחידות הסודיות ביותר של מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן.
אבל מרגע שהם פושטים מדים - עם שחרורם מצה"ל או בחופשה בבית - רבים מבין הדרוזים מרגישים כמו אזרחים סוג ב'. אחת הסיבות העיקריות לכך היא חוק הלאום שהעבירה ממשלת נתניהו ביולי 2018.
"השארתי פה 451 חללים, כולל אחי, והממשלה באה ואומרת: הארץ הזאת שייכת ליהודי שחי באמריקה יותר משהיא שייכת לאמל אסעד. ואני אומר: אדון ביבי, אדון בן גביר, אדון סמוטריץ': באיזו זכות אתם מנסים להפוך אותי לאורח בארץ שלי? מי נתן לכם בעלות על הארץ הזו?"
אסעד היה ממובילי המאבק נגד החוק. "חוק הלאום שלל ממני את תחושת השייכות", הוא אומר. "קשה להסביר מה זה להיות דרוזי בישראל אחרי שהחוק עבר.
"יהודי בארצות-הברית הוא קודם כל אמריקני. לדרוזי שחי בסוריה יש זהות ברורה: הוא סורי. הדרוזי בלבנון הוא לבנוני. ורוב ערביי ישראל רואים בעצמם פלסטינים. ומה איתנו, שנולדנו כאן, שבנינו את המדינה כתף אל כתף עם היהודים, ששילמנו בדם בנינו ואחינו?
"חוק הלאום הפך אותנו לאורחים בתוך הבית שלנו. אמנם אורחים רצויים, אבל אורחים. החוק אומר, למעשה, שליהודי שחי בברוקלין או במיאמי יש יותר זכויות על האדמה הזאת מאשר לאזרח דרוזי, שהמשפחה שלו חיה כאן בכפר כבר 400 שנה.
"אני השארתי פה 451 חללים, כולל אחי, בזמן שאותו יהודי-אמריקני עשה 451 מיליון דולר. באה הממשלה ואומרת: הארץ הזאת שייכת לו יותר משהיא שייכת לאמל אסעד. ואני אומר: אדון ביבי, אדון בן גביר, אדון סמוטריץ': באיזו זכות אתם מנסים להפוך אותי לאורח בארץ שלי? מי נתן לכם בעלות על הארץ הזו?".
יצא לך להיפגש עם שרים וחברי כנסת מהימין. מה הם אומרים על החוק?
"גם אם יש בליכוד ח"כים שמנגדים לחוק הלאום, הם לא מעיזים לדבר. קח למשל את השר ניר ברקת, שהיה חייל שלי בצנחנים. כשהוא היה ראש עיריית ירושלים, הייתי הולך לבקר אותו והוא היה מחבק אותי בפני כולם ומתגאה בזה שהייתי המפקד שלו. הוא הפך להיות סמרטוט. לפני שלוש שנים הוא היה אמור להגיע לעוספיה לטקס יום הזיכרון. כתבתי פוסט שהוא לא רצוי פה".
עלתה הצעה להחריג את הדרוזים מחוק הלאום בגלל תרומתם למדינה.
"נכון. ביבי אמר לדרוזים: אני אעשה בשבילכם מסלול עוקף שיבדיל אתכם מהערבים. התנגדתי לזה בתוקף. אני נלחם נגד גזענות ולמען שוויון לכל אזרח - יהודי, מוסלמי, נוצרי או דרוזי. אתם רוצים שאני אהיה מורם מהערבי-המוסלמי ונחות מהיהודי? החוק הזה צריך לעבור מהעולם לא מפני שהוא פוגע בדרוזים - אלא כי הוא פוגע בדמוקרטיה.
"אמרתי כבר אז: המאבק נגד חוק הלאום הוא קודם כל שלכם, היהודים. כי זה הסדק הראשון בחומת הדמוקרטיה. וצדקתי. זה התחיל בדרוזים, המשיך בשמאל ובקפלניסטים וב'אחים לנשק', שמוקעים היום כבוגדים, ולך תדע איך זה ייגמר".
אמל עם לוחמים ופצועים דרוזים במחאה נגד חוק הלאום, 2019
(צילום: אלעד גרשגורן)
אבל בסוף, עם כל התסכול והכאב, בכניסה לעוספיה תלוי שלט עם דגל ישראל לצד הדגל הדרוזי עם הכיתוב: 'יחד ננצח'".
"כן, אבל אם תסתכל למטה תראה שמופיע עליו לוגו של אחד העסקים בכפר, שתלה את השלט כפרסומת. כשתלו אותו אמרתי: 'אם מישהו יסביר לי מה זה ביחד ומה זה ננצח, אני קונה את השלט הזה'.
"עם מי אנחנו ביחד? עם בן גביר? עם החרדים? עם הערבים? ואת מי ניצחנו בשלוש שנות המלחמה חוץ מאשר את עצמנו?".
למרות היותו אח שכול וקצין בכיר שלחם כל חייו ונפצע שלוש פעמים (בקרב "החווה הסינית" במלחמת יום כיפור, בפשיטה בדרום לבנון ובתאונה מבצעית) - ואולי דווקא בגלל זה - אסעד מאמין בשלום בכל מאודו.
בספר הוא מתאר פגישה שקיים לפני מספר שנים עם ראש לשכת המסחר של ג'נין, עמאר אבו בכר. "דצמבר 2021, אני מנכ"ל חברת 'טיירק' למיחזור צמיגים", כותב אסעד. "בשעה 12:00 הגיעה מרצדס שחורה לשערי המפעל. אבו בכר ואיש עסקים נוסף ירדו ממנה ונכנסו למשרדי. הפגישה, שהייתה אמורה להימשך דקות, נמשכה מעל שעתיים מבלי שדיברנו כלל על עסקים.
"אבו בכר סיפר לי שבזמן שירותי כמפקד חטיבת ג'נין, הוא היה אחד המבוקשים הבכירים בארגון 'הפנתר השחור'. לימים נתפס ונכלא, ושוחרר במסגרת הסכם אוסלו. אבל עכשיו ישב מולי אדם אחר: אב לחמישה, בעל תפקיד, שחולם על עתיד בטוח לילדיו. לפני שנים הסתכלתי עליו דרך כוונת טלסקופית. היום אני מביט בו דרך כוונת כלכלית (...). כשעזב את המשרד, הרגשתי כאילו נפרדתי מחבר.
"השלום אולי רחוק, אבל הוא גם כל כך קרוב. הוא יושב איתך במשרד, נכנס ברכב מפואר דרך השער. הוא מוכן לדבר אם אתה מוכן לשמוע".
כריכת הספר
גם עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, אתה מאמין שיש עם מי לדבר בצד השני?
"חד-משמעית. אני מאמין בשלום; אני מאמין בהידברות; אני מאמין בבני אדם. והבעיה היא לא רק אצל הצד השני. הרי סמוטריץ' עושה הכול כדי שהמצב בשטחים יהיה בלתי הפיך. עצם החיזוק של חמאס והחלשת הרשות הפלסטינית במשך שנים, מעידים על כך שהממשלה לא רוצה שלום.
"שלא תטעה: אני חושב שצריך לחסל את כל מי שהשתתף בטבח 7 באוקטובר. עד האחרון שבהם. האנשים האלה צריכים להיות מתחת לאדמה. אבל יש עוד מיליוני פלסטינים שרוצים לחיות בשלווה. מה עשינו בשביל לתת להם תקווה?
"אין היום ילד בשטחים שלא עבר טראומה על ידי המתנחלים בחסות הצבא. מי ששורף בית של משפחה, מי שגודע עצי זית, הוא מחבל לכל דבר. עם ישראל לא יודע מה קורה שם. זה גם לא מעניין אותו. אחרי 7 באוקטובר אנשים לא רוצים לשמוע לא על שלום ולא על הפלסטינים. אבל זה עוד יחזור אלינו".
"יכול להבין את הביקורת של נתניהו על הפרקליטות"
אמל אסעד, 71, נשוי לסוהיר, אב לשני בנים - רם ואמיר, ולשתי בנות - רים וראיה - וסב לחמישה נכדים. הוא מתגורר כל חייו בשכונה שבה נולד בעוספיה, למעט שלוש הפסקות שבהן התגורר, במסגרת תפקידיו הצבאיים, בקיבוץ יד מרדכי, בקיבוץ בית אלפא ובארצות-הברית, שם למד במכללה צבאית.
אמיר בנו, עורך דין במקצועו, חזר לארץ לפני כשנה אחרי שהות של כ-15 שנה בניו-יורק. "מאוד הפריע לי שעזב את הארץ, ולא רק בגלל הגעגועים אלא גם ברמה הלאומית, ברמה הציונית, ברמה הישראלית. רציתי שיישאר פה, שיבנה כאן את הבית שלו, שיגדל כאן ילדיו, שימשיך את המסורת, ואני שמח שהוא חזר".
"רציתי שהבן שלי יבנה כאן את הבית שלו, שיגדל כאן ילדיו". אמל בהפגנה נגד חוק הלאום
(צילום: יריב כץ)
איש של אנשים, אמל אסעד. קצינים בכירים בדימוס נוהגים להתהדר במפורסמים שעמם התחככו במהלך הקריירה - גנרלים ופוליטיקאים. אסעד מרבה להזכיר בספרו דווקא את החיילים הפשוטים. "עד היום אני בקשר יותר טוב עם חיילים שלי מאשר עם מפקדים שלי או קולגות בתפקידים מקבילים", הוא אומר.
אחד מהם הוא גבי הברפלד. כשאסעד היה מפקד מחלקה בגדוד 890 של הצנחנים, הברפלד היה חייל שלו. "היום הוא חי בארצות-הברית, איש עסקים מצליח מאוד, והייתי פוגש אותו בכל פעם שביקרתי את הבן שחי בניו-יורק. אנחנו אוכלים, שותים ומבלים ביחד. אבל גם עכשיו, כסבא לנכדים, הוא אומר לי: 'אמל, עד היום אני מפחד ממך'. כנראה שהייתי מפקד קשוח".
אחרי פציעתו ב"חווה הסינית" יצא אסעד לקורס מ"כים ולקורס קצינים, וחזר לגדוד 890 כמ"מ וכסגן מפקד פלוגה. "דודו המ"פ, שעמד לסיים את תפקידו, דרש מהמג"ד שאני אהיה זה שאחליף אותו. אבל העדפתי לקבל את הפלוגה החדשה של מחזור פברואר 77', ודודו נשאר בינתיים בתפקידו".
הקרב ב"חווה הסינית" שבו אמל נפצע
(צילום: מיכה בר עם)
חודש אחר כך, ב-10 במאי 1977, הייתה פלוגת הטירונים של אסעד במסע באזור בסיס האימון החטיבתי שישב אז בסאנור. "כמה קילומטרים לפני הסוף", מספר אסעד, "עוצר לידי ג'יפ, יורד ממנו מפקד הבא"ח, יאיר רפאלי, ואומר לי: 'אמל, תעזוב הכול ותגיע לבסיס. קרה אסון'".
עד מהרה התבררו ממדי האסון: מסוק יסעור עמוס בלוחמי גדוד 890 התרסק במהלך תרגיל בבקעת הירדן. 44 חיילים וקצינים מהפלוגה שאותה עזב אסעד חודש קודם לכן, ועשרה אנשי צוות אוויר, נספו באירוע שזכור מאז כאסון הנ"ד (54, כמספר החללים).
בין ההרוגים היה רס"ן דוד (דודו) כוכבי ז"ל, המ"פ שאסעד אמור היה להחליף. "הפלוגה שלי הייתה צריכה לעשות את משמר הכבוד בהלוויות", הוא נזכר.
בהמשך שימש כסגן מפקד הגדוד, וכשפרצה מלחמת לבנון הראשונה פיקד אסעד על פלחה"ן צנחנים (פלוגת החבלה וההנדסה החטיבתית). "כשהגענו להרי א-שוף התברר שגדוד הקומנדו הסורי שהיה שם נסוג. כשניסיתי להבין למה, אמרו לי שהמג"ד היה דרוזי מסוריה, וכששמע שמפקד הכוח של צה"ל הוא דרוזי בעצמו, החליט לסגת. אני לא יודע אם הסיפור הזה נכון, אבל זה תירוץ יפה".
שם גם נפגש לראשונה עם בני העדה הדרוזית בלבנון, מפגש מורכב ומרגש שהוא מתאר בהרחבה בספר.
בתפקידיו הבאים שימש אסעד, בין היתר, כמפקד גדוד 932 של הנח"ל, מפקד חטיבת מנשה (ג'נין), מפקד חטיבה 5 במילואים וסגן מפקד יק"ל (יחידת הקישור ללבנון) בזמן הלחימה ברצועת הביטחון.
ב-1998 הועלה לדרגת תא"ל, ומונה למפקד המנגנון הביטחוני לתיאום ושיתוף פעולה עם הפלסטינים (JSC), שהוקם במסגרת הסכם אוסלו.
"נפגשנו אצל נתניהו בבלפור. הוא קרא את ההצעה שלי, ואמר: 'אכפת לך אם אתייעץ עם אשתי?'. לא הכרתי אותה. ואז שרה נכנסה לחדר, ישבה מולי, קראה את נייר העבודה בעיון, ואמרה: 'מעניין. אבל לא'. נתניהו קיבל את דעתה, וצה"ל נשאר בלבנון עד שאהוד ברק נבחר לראש ממשלה"
אסעד פרש מצה"ל אחרי 26 שנות שירות, ולקראת בחירות 1999 הצטרף למפלגת המרכז בראשותו של יצחק מרדכי. אך לאחר ששובץ במקום לא ריאלי עזב את המפלגה, והביע את תמיכתו בליכוד בראשות בנימין נתניהו. הוא אף מונה לסגן יו"ר מטה הבחירות של הליכוד, אך גם הניסיון הפוליטי הזה לא האריך ימים. מאז הוא מתרחק מעסקנות פוליטית כמו מאש.
במהלך הרומן הקצר שלו עם הליכוד הפציר אסעד בנתניהו, אז עדיין ראש ממשלה בקדנציה הראשונה שלו, להוציא את צה"ל מלבנון. "אמרתי לו: 'חיילים נהרגים סתם. אין לנו שום יכולת להגן על יישובי הצפון ממוצב סוג'וד'. נתניהו חשש. הוא אמר: 'אם נצא מלבנון, יהיה תוהו ובוהו'. אמרתי לו: 'זה לא יקרה אם נעשה את זה נכון. אני אכין לך הצעה מסודרת'.
"כתבתי לו נייר עבודה של ארבעה-חמישה עמודים עם הצעה מסודרת: להכריז שבתאריך זה וזה צה"ל נסוג מדרום לבנון עד המילימטר האחרון; לצאת במפגן עוצמה של שתי אוגדות עם דגלי ישראל על הטנקים והנגמ"שים; לסגור את הגבול ואז להודיע לכל העולם שביום הראשון שחיזבאללה יורה טיל לעבר ישראל, גם אם הוא נופל בשטח פתוח, אלה היעדים בלבנון שיופצצו. מהקל אל הכבד. כולל ארמון הנשיאות בביירות.
"נפגשנו שוב אצל נתניהו בבלפור. יום שישי, שתיים וחצי בצהריים. הוא קרא את ההצעה שלי, ואמר: 'אכפת לך אם אתייעץ עם אשתי?'. לא הכרתי אותה. ואז שרה נכנסה לחדר, ישבה מולי, קראה את נייר העבודה בעיון, ואמרה: 'מעניין. אבל לא'. נתניהו קיבל את דעתה, וצה"ל נשאר בלבנון עד שאהוד ברק נבחר לראש ממשלה".
"יכול להבין את הביקורת של נתניהו על שיכרון הכוח של הפרקליטות. השתן עלה להם לראש". אמל בבית המשפט
(צילום: מוטי קמחי)
למרות שהפך מאז לאחד ממבקריו החריפים של נתניהו, אסעד מגלה הבנה מסוימת למאבק שמנהל ראש הממשלה נגד מערכת המשפט.
ב-15 במרץ 2017 נעצר אסעד בחשד לקשירת קשר לביצוע פשע, הלבנת הון, מרמה והפרת אמונים. הפרקליטות טענה כי ניצל את מעמדו כדירקטור בתעשייה האווירית כדי להשיג עבודות עבור חברת "דרוזנט", שאחיו היה אחד המשקיעים בה. החקירה הובילה לעסקת טיעון, שבמסגרתה הודה בעבירה קלה יחסית של אי-דיווח.
"החלטתי שאני אהיה חכם ולא צודק והשארתי את הפרק הזה מאחוריי", הוא אומר. "אין לי ספק שצרך לעשות סדר בפרקליטות. אני לא תומך ברפורמה שהממשלה הזאת מנסה לקדם, אבל אני יכול להבין את הביקורת של נתניהו על שיכרון הכוח של הפרקליטות. השתן עלה להם לראש. כמובן שזה לא פוטר אותו אם הוא אכן ביצע את העבירות שמיוחסות לו, אני בחיים לא קיבלתי אפילו סיגר אחד במתנה - טוב, אני לא מעשן - אבל לא לקחתי אפילו בקלאווה אחת".
חולמים על קריירה בהייטק
אנחנו נוסעים ברחובות עוספיה בג'יפ של אסעד. "תביט מסביב", הוא אומר. "תראה איך עוספיה נראית, ותשווה אותה ליוקנעם. תראה איך בית ג'אן נראית, ותשווה אותה לכרמיאל.
"הפגז שנופל לא מבדיל בין חייל יהודי או דרוזי או צ'רקסי או מוסלמי או נוצרי. אבל ברגע שאתה משתחרר מהצבא, הממשלה - לא רק הממשלה הזאת - כן מבדילה בין יהודי לבין דרוזי. וזה לא רק חוק הלאום".
"ברגע שמשתחררים מהצבא, הממשלה מבדילה בין יהודי לבין דרוזי. אמל באנדרטה לזכר החללים הדרוזים
(צילום: פרטי)
אבל הביקורת שלו היא לא רק על הממשלה; היא גם על ראשי המועצות הדרוזיות. "אתם אמורים להיות מנהיגים. כל מנהיג היה מת לקבל לידיים שלו עדה כזאת שאפשר לעשות איתה מטעמים. ומה אתם, ראשי המועצות, עשיתם כדי שחיילים משוחררים יוכלו לבנות בית? כדי שהמדינה תקים תשתיות בישובים הדרוזים?'
"אתם עושים חפלה כשהמדינה מחברת בית לרשת החשמל כאילו שמישהו עשה לכם טובה. לכו לשוהם. לכו ליצהר. תראו איך חיים שם ואיך אנחנו חיים".
מה ראשי המועצות יכולים לעשות?
"בתור התחלה, הם צריכים להיות מאוחדים. לא להתעסק באגו ולא לריב כל הזמן אחד עם השני. מגיע לפה שר, והוא לא יכול לשבת יחד עם שני ראשי מועצות כי הם לא מדברים זה עם זה.
"מה כבר ביקשנו? לבנות כמו בני אדם על האדמות שלנו. הרי בכל יום ראשון יש ישיבת ממשלה שמחליטים בה על בנייה של עוד 2,000 יחידות דיור בשטחים. ומה העדה הדרוזית קיבלה ב-78 שנות המדינה? כלום. אפילו יישוב אחד לא הוקם".
"אני גאה בהיותי ישראלי, ואני גאה בהיותי דרוזי, ואני גאה בתרבות הערבית, שאני חלק ממנה. אבל אם אתה שואל אותי מה אני - אז אני קודם כל בן אדם"
בכל פעם כשמדברים על הדרוזים בישראל, מזכירים את תרומתם לביטחון המדינה. ובצדק. אבל הצעירים הדרוזים של היום, אומר אסעד, כבר לא חושבים רק על קריירה צבאית.
"לפני כמה זמן", הוא מספר, "נפגשתי עם יו"ר עמותה שעוסקת בצמצום פערים בתוך החברה הדרוזית. שאלתי אותו במה הוא עוסק לפרנסתו, והוא אמר: 'אני בעלים של חברת הייטק. המשרדים שלנו יושבים בכפר סבא, אבל יש לנו סניף בכפר גו'ליס'. הגעתי לשם להרצאה: 90 מהנדסים ואנשי תוכנה, כולם דרוזים.
"הרבה מהצעירים אצלנו שמתגייסים הולכים ל-8200, לסייבר, לתקשוב, וחולמים על קריירה בהייטק. יש אפילו מישהי מדליית אל-כרמל שעובדת בנאס"א, תוכנית החלל האמריקנית".
וכשאתה טס לחו"ל ושואלים אותך לזהותך, מה אתה עונה? אתה קודם ישראלי או קודם דרוזי?
"אני גאה בהיותי ישראלי, ואני גאה בהיותי דרוזי, ואני גאה בתרבות הערבית, שאני חלק ממנה. אבל אם אתה שואל אותי מה אני - אז אני קודם כל בן אדם".
מהליכוד נמסר בתגובה לדבריו של אסעד על הפגישה בבלפור, שבה לטענתו דחה נתניהו את הצעתו לנסיגה מלבנון לאחר התייעצות עם רעייתו: "מדובר בפייק ניוז ושקר גס. מיחזור של שקרים הזויים וישנים שאין להם שום היתכנות או אחיזה במציאות. מי שטוען שכך מתנהלים הדברים, הוא או טיפש או מרושע או שניהם גם יחד".
