ראיון לאולפן - מעיין גבאי, מתמודד עם שיתוק מוחין טיפס על הר הקלימנג'רו
( צילום: ירון ברנר)
"השרירים בשוק קצת, הגוף בשוק, אבל מבחינתי דווקא החוויה המנטלית היא זו שאני עדיין מנסה לעכל", מספר מעיין גבאי לאולפן ynet, זמן קצר לאחר שחזר ממסע מטורף לפסגת הקילימנג'רו שבאפריקה. גבאי, המתמודד עם שיתוק מוחין, היה חלק ממשלחת ייחודית של אנשים מכל הארץ, שיצאו למסע התנדבותי מאתגר למען ארגון 'שלוה', המסייעת לילדים ומשפחות עם מוגבלויות, בעיקר מוגבלויות קוגנטיביות ותסמונת דאון.
"לקחתי חלק במסע יחד עם עוד 30 חבר'ה. טיפסנו את הקילימנג'רו, שזה ההר הכי גבוה באפריקה. הוא מגיע לגובה של כ-6,000 מטר", מתאר גבאי. "מה שבעצם איחד את כולנו, זה שבכל אחד מאיתנו יש חיבור מיוחד לעמותת 'שלוה'".
איך מתמודדים עם אתגר כזה כשיש שיתוק מוחין?
"האמת היא שזה היה מאוד-מאוד קשה. אני חושב שבחיים שלי לא חוויתי חוויה פיזית כל כך קשה כמו זאת. אני אולי נראה כמו איזה מאצ'ו, אבל החוויה של העלייה להר השפיעה עליי ברמה הפיזית, בוודאי, וברמה המנטלית היא העמידה אותי מול קצה גבול היכולת שלי הרבה מאוד פעמים לאורך המסע".
משמעות מעבר להר
המסע, מסביר גבאי, נושא משמעות עמוקה מעבר לאתגר הפיזי: "אנחנו עושים אותו למען ילדי ומשפחות העמותה שמתמודדים עם אתגר יומיומי שאין לו זמן קצוב - ביניהם ילדים עם מוגבלויות קוגניטיביות, הרוב הגדול עם תסמונת דאון.
"המסע הזה מסמל את הקשיים שאותם ילדים ומבוגרים מתמודדים איתם מדי יום, וזו הייתה הדרך שלנו להזדהות ולתמוך בהם".
ואכן, מדובר בעמותה שמשנה את חייהם של אלפי משפחות בישראל. עמותת "שלוה", שנוסדה בשנת 1990, היא מהארגונים המובילים בישראל בטיפול באנשים עם מוגבלויות ושילובם בחברה. כיום מפעילה העמותה מגוון תוכניות לכ-2,000 אנשים, החל מהגיל הרך ולאורך כל שלבי החיים, ומעניקה מעטפת תמיכה מקיפה הן למשתתפים והן למשפחותיהם.
3 צפייה בגלריה
חניכי "שלוה" מכינים מארזים למשפחות שכולות. עמותה שמשנה את חייהם של אלפי משפחות
(צילום: אלי מנדלבאום)
"'שלוה' לא רק נותנת להם מענה, אלא מעניקה להם ולמשפחותיהם מתנה ענקית - החל מטיפולים פרטניים, דרך תעסוקה לחבר'ה הבוגרים, ועד למסגרות ייעודיות כמו מעונות וגני ילדים, וכמובן ליווי משפחתי צמוד ומחבק", מסביר גבאי.
"בעמותה עושים הכול כדי לנסות ולהקל על ההורים - בין אם זה לשלוח מתנדב או מתנדבת מהעמותה שישמרו על הילדים ויאפשרו להורים לצאת להתאוורר בחוץ, דרך בייביסיטינג עבור הילדים בשעות אחר הצהריים, מה שמאפשר להורים זמן לעצמם ולסידורים".
הרגע שבו כמעט נשברתי
ככל שהתקרבה המשלחת לפסגה, כך גברו הקשיים. המחסור בחמצן, העייפות המצטברת והתנאים המאתגרים העמידו את המטפסים בפני מבחן של כוח רצון.
"היום האחרון של הטיפוס היה חד-משמעית היום הכי קשה שהיה לי", משתף גבאי. "היה רגע ספציפי קשה במיוחד - הרגע האחרון לפני שמגיעים לפסגה. בשלב הזה רמת האתגר עולה, אין חמצן והגוף מאוד-מאוד חלש, ואתה אחרי כמעט שבוע של הליכה אינטנסיבית בתנאים קשים יחסית".
מה עובר בראש ברגעי המשבר האלו?
"אני ממש זוכר רגעים שבהם אני מתלבט עם עצמי אם להמשיך או לעצור, והמחשבות האלו הופיעו דווקא במאות המטרים האחרונים שבהם הרגשתי שאני באמת לא יכול יותר, שהגעתי לקצה גבול היכולת של. המשכתי למרות הקושי המטורף, ולא היה לי מושג מה דוחף אותי להמשיך, איזה מין כוח פנימי זה ומאיפה הוא צץ פתאום.
"אבל בסופו של דבר אני שמח שהיה קשה, כי הקושי הזה והעובדה שהרגשנו אותו, ולא פחות חשוב מכך - צלחנו אותו - הם אלו שהפכו את המסע הזה למדהים כל כך", הוא מוסיף, "בדרך גם היו נופים מדהימים, וכל החוויה הקבוצתית במקום המיוחד הזה - הייתה מטורפת, במובן החיובי כמובן".
"בסופו של דבר אני שמח שהיה קשה, כי הקושי הזה והעובדה שהרגשנו אותו, ולא פחות חשוב מכך - צלחנו אותו - הם אלו שהפכו את המסע הזה למדהים ומשמעותי כל כך"
ההצלחה של המסע הנוכחי מובילה כבר לתכניות לעתיד, וגבאי מזמין את הציבור להצטרף למסע הבא: "בספטמבר 25' ייצא מסע נוסף לקילימנג'רו - ואפשר להצטרף אליו. וחוץ מזה, יש עוד לא מעט אתגרים למען העמותה - מרתון ניו יורק או אתגרים כאלה ואחרים במדינות שונות, ביניהם רכיבות אופניים, טרקים ועוד.
"בעיניי זו חוויה משנת חיים ברמה האישית, ומשנת חיים לאנשים אחרים שזקוקים לעזרה הזו. אני ממליץ בחום לקחת חלק".
