ראיון אולפן עם: יפית טויטו ושרונה חנן | ליצניות רפואיות
(צילום: אורי דוידוביץ')
התיקים של יפית טוויטו לא נשארים סגורים הרבה זמן. כל אביזר חדש שהיא מביאה הביתה מקורס הליצנות הרפואית שבו השתתפה, עובר קודם כל דרך הידיים של הילדים.
"הם תמיד הנסיינים הראשונים שלי", היא מספרת, "הם אוהבים לחפור בתוך התיקים ולגלות מה אימא קיבלה בקורס ואיזה אביזר חדש אימא קנתה, והם אוהבים להשתמש בזה גם בעצמם".
טוויטו, אמא משדרות לילד שמתמודד עם קשיי שפה וויסות, היא אחת משמונה אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים בעיר, שסיימו לאחרונה קורס לליצנות רפואית וקהילתית.
ב-7 באוקטובר עברו המחבלים ברחובות שדרות, השתלטו על תחנת המשטרה ורצחו 13 נוסעים במיניבוס של גמלאים. התושבים פונו במשך חודשים ארוכים, וחזרו לעיר שהאזעקות בה החלו הרבה לפני השבת הארורה ההיא.
שם, בזמן מלחמה עצימה שקולותיה נשמעו היטב בעיר, טוויטו וחברותיה למדו לשים אף אדום, לחבוש פאה צבעונית ולהצחיק ילדים.
הקורס התקיים במסגרת המרכז למשפחות מיוחדות של האגף לשירותים חברתיים בעיריית שדרות, שגם סבסדה אותו, וכלל הכשרה מקצועית וסטאז'.
את הפרויקט יזם צבי מאיר, תושב שדרות ומנכ"ל עמותת "שמחת הלב". "ליצנות רפואית היא מקצוע טיפולי לכל דבר", הוא מסביר. "ליצנים רפואיים עוברים הכשרה מקצועית, ועובדים במקומות שבהם יש מצוקה נפשית ורגשית.
"מתוך ההיכרות שלי עם משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים חשבנו, יחד עם האגף לשירותים חברתיים, כיצד ניתן לתת להורים כלים נוספים להתמודדות", הוא מספר, "התחלנו בסדנאות קצרות, והתגובות היו כל כך טובות שהמשפחות ביקשו קורס מלא. כך נולדה הקבוצה הזאת".
האימהות משמחות ילדים מאושפזים בבית החולים
לטוויטו הליצנות הרפואית הייתה מוכרת עוד לפני הסדנאות. "יש לי גיסה שהיא אימא שכולה, והיא למדה ליצנות רפואית, וככה נחשפתי לעולם הזה", היא מספרת.
זה סקרן אותה, אבל נדחק הצידה בזמן שלמדה דברים אחרים, וחזר כשהמרכז הציע סדנה שתעניק טעימה מהתחום.
"במשך כשנה השתתפנו במפגשים בהדרכה מקצועית, עם כל מיני פעילויות מעולם הליצנות הרפואית", היא משחזרת. "ואז אנחנו, האימהות, ביקשנו לגבש קבוצת לימוד משלנו, כדי להתמקצע בתחום כמו שצריך".
ללא מילים אבל עם אף אדום
לעומת טוויטו, שרונה חנן הגיעה לקורס הליצנות מכיוון אחר לגמרי. "קודם כל אני בת מזל דגים", היא מסבירה בריאיון לאולפן ynet. "אני אדם מאוד אופטימי ושמח ואוהבת להיות 'שמש' בכל מקום".
לפעמים כל מה שצריך זה רק אף אדום ולבוש מצחיק. האימהות הליצניות משדרות
חנן היא אמא חד-הורית לבן 17 עם צרכים מיוחדים, פעילה בקהילה בשדרות, ואת הליצנות היא מתארת פחות כמקצוע ויותר כדרך חיים.
"כשהגיע הילד המאתגר ויצאתי איתו למסע לא פשוט", היא אומרת, "החלטתי לשנות את התפיסה שלי לכל החיים: חשבתי איך אני יכולה לפעול כדי שיהיה טוב לכולם. לא רק לילד שלי או לחולה בבית החולים, אלא גם לאיש הקשיש שגר בבניין שלי. הליצנות נתנה לי את הפלטפורמה לזה".
מה בעצם לומדים בקורס כזה?
"יוגה צחוק", היא עונה, ומיד מסייגת. "אנשים חושבים שליצן צריך להצחיק, אבל זה הרבה מעבר לזה. לפעמים כל מה שצריך זה להיכנס לחדר של החולה ולהיות בדממה, לא לשאול אותו מה שלומו ואיך הוא מרגיש. האף האדום והלבוש כבר עושים את העבודה וגורמים לו לחייך ולהרגיש בנוח".
ואיך הכלים האלה משמשים אותך בבית, מול התפרצות זעם או חרדה?
"זה תהליך שעוברים בתוך הקורס", היא אומרת. "יש סדנאות שונות, למשל סדנת שתיקה שמלמדת אותך להיכנס לחדר בלי לומר מילה. את רק נמצאת שם, את והאף האדום. וברגע שהאף על הפרצוף, את הופכת להיות רכה".
השתיקה הזאת מוכרת לה מהבית. "הבן שלי בן 17. היום יש לו שפה, לא שוטפת, אבל הוא יודע לבטא את עצמו. עד גיל שש הוא כמעט לא דיבר", היא מספרת.
עד אז הוא תקשר באמצעות מימיקה: "בנפנופי ידיים, בפרצופים, בכל מיני דברים שלכאורה נראים לנו חסרי משמעות ואפילו עלולים להרגיז. אצלו זו הדרך להביע שמחה, רגשות, מחוות לאנשים שהוא אוהב ומעריך".
שרונה חנן: "כשהגיע הילד המאתגר, החלטתי לשנות את התפיסה שלי לגבי החיים; חשבתי איך אני יכולה לעשות טוב לאחרים. לא רק לחולה בבית החולים, גם לאיש הקשיש שגר בבניין שלי"
בדיוק את השפה הזאת הליצנות מדברת, ומה שלמדה בסדנת השתיקה חוזר איתה הביתה: לשבת ליד בנה בלי לומר מילה, עם האף האדום, ולתת לו להרגיש שאוהבים אותו. "גם הוא צריך את הרגעים האלה של שתיקה", היא אומרת.
לתעל את הפחד
את הסטאז' עשו הנשים תוך כדי המלחמה. "סיימנו את הקורס, את ההכשרה ואת הסטאז' רק לא מזמן, אבל בין לבין היו פה נפילות וקולות נפץ. זו די השגרה של תושבי העוטף, לא משהו חדש עבורנו", אומרת טוויטו.
"הרעיון הוא לנסות לייצר מזה חוויות מצחיקות. להשתמש דווקא בדברים הכואבים והמפחידים, ולתעל אותם למקום מצמיח ומחזק". או במילים אחרות, את הפחד הן מכניסות לארגז הכלים שמשמש אותן בתפקידן כליצניות.
"עבור הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, הומור יכול להפוך מכלי נעים לכלי חיוני"
איך הילדים מגיבים כשאמא מפעילה את ארגז הכלים הליצני?
"הילדים כבר רגילים לראות אותי יוצאת מהבית בתחפושת", היא עונה. "אבל ליצן רפואי לא חייב את כל המעטפת מסביב. הליצן צומח מהמקום הפנימי שלנו, וכל אחת מאיתנו הצמיחה את הליצן שלה. הילדים רואים בזה משהו מיוחד, והבן שלי כל הזמן מנסה לסנג'ר אותי לבוא לכיתה המיוחדת שלו ולעשות להם הפעלה".
"כלים להתמודד עם מצבים קשים בבית"
ליצנות אפשר ללמוד בהרבה מקומות. מה שאי אפשר ללמוד זה לשבת בכיתה שבה אף אחת לא צריכה להסביר כלום: לא למה איחרה, לא למה היא עייפה ולא מה זו ועדת השמה.
אושרת חזות, אימא לילדה עם קשיים באכילה, הגיעה בכלל בשביל קצת זמן פנוי עם נשים שיכולות להבין את מה שעובר עליה. "חיפשתי כמה שעות לעצמי בתוך השגרה המורכבת של גידול ילדה עם צרכים מיוחדים. לא תיארתי לעצמי שאצא עם כל כך הרבה יותר מזה", היא אומרת.
"הקורס נתן לי כלים להתמודד עם מצבים קשים בבית, הוא עזר לי לראות את הדברים מזווית אחרת, והחזיר לי את היכולת לצחוק ולהצחיק גם ברגעים מאתגרים. היום אני מרגישה חזקה יותר, בטוחה יותר ובעיקר לא לבד".
חנן: "גם אני גיליתי כמה כוח יש להומור בזכות הקורס. לא כדי לברוח מהמציאות, אלא דווקא כדי להתמודד איתה".
יפית טוויטו: "בין שיעור לשיעור היו פה מבצעים, היו פה קולות נפץ. הרעיון הוא לקחת דווקא את הדברים הכואבים והמפחידים ולתעל אותם למקום מצמיח, מחזק"
ד"ר שי גלבר, מומחה להומור יישומי, מסביר למה זה עובד. "אנשים נוטים לחשוב שהומור נועד בעיקר כדי להצחיק, אבל בפועל מדובר באחד ממנגנוני ההתמודדות האנושיים החשובים ביותר", הוא אומר. "הומור מאפשר לנו ליצור מרחק רגשי מקושי, להפחית תחושת איום, לחזק תחושת מסוגלות ולשמר תקווה גם בתקופות מורכבות.
"עבור הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, שחיים לעיתים תחת עומס רגשי מתמשך, הומור יכול להפוך מכלי נעים לכלי חיוני, שמסייע לא רק להורה עצמו אלא גם לילד, לאחים ולמערכת המשפחתית כולה".
איזה טיפ או תרגיל הייתן ממליצות להורים בבית, לרגעים של קושי ועומס?
חנן לא שולפת תרגיל מהקורס אלא את רבי נחמן מברסלב, שלימד שאדם צריך להכריח את עצמו לשמוח, אפילו על ידי "מילי דשטותא" (מעשי שטות). "תלך למראה ותצחיק את עצמך", היא עונה בחיוך.
אבל מה בנוגע לילדים, איך מרגיעים אותם?
"יש הרבה דברים שאפשר לעשות, ולא צריך לקנות בשביל זה כלום", עונה טוויטו. "אפשר להמציא את ההפעלות יחד עם הילדים, והרבה פעמים הם כבר מפעילים אחד את השני; 'עכשיו כולם הולכים בצורה מצחיקה', 'עכשיו כולנו עושים תנועה כזאת'.
"זה עובד גם באחד על אחד וגם עם כמה ילדים, עם אביזרים ובלי אביזרים. ומוזיקה, בווליום גבוה, זה חלק חשוב". הכלים האלה, היא מסבירה, נועדו למטרה אחת: "לעזור להתמודד עם קושי, ולהבין שאצלנו אפשר לצחוק על הכול - גם כשקשה ומפחיד".
"אצלנו אפשר לצחוק על הכול - גם כשקשה ומפחיד"
בינתיים, חלק מהמשתתפות כבר לוקחות את הכלים שקיבלו בקורס אל מחוץ לכיתה - לפעילות קהילתית והתנדבותית בעיר, ולמרכז לילדים בשדרות.
"רצינו ליצור קבוצה של נשים שיוכלו לקחת את הכלים האלה לחיים האישיים שלהן, לילדים שלהן ולקהילה כולה", אומר מאיר. "והעובדה שחלקן כבר פועלות בתחום ומתנדבות למען אחרים, היא ההוכחה לכך שהפרויקט הצליח הרבה מעבר למה שדמיינו".
לדברי ראש עיריית שדרות אלון דוידי, "הקורס הזה העניק לאימהות מקצוע, חיזק את תחושת המסוגלות שלהן ויצר עבורן רשת תמיכה משמעותית".
