עבור רוב הישראלים אזעקה היא מרוץ למרחב מוגן. עבורי, אישה עם מוגבלות, זו משוואת הישרדות אכזרית: זמן, גוף ומזל. במלחמה האחרונה גיליתי עד כמה הזכות הבסיסית ביותר, להגן על חיי, עדיין לא מובטחת לי.
שמי עינת קדם, אני עורכת לשון ותוכן. אני גרה ברמת גן עם רוזי, העובדת הסיעודית שלי. הבית שלי נגיש, רמפה מובילה אליו, כל פרט תוכנן בהתאמה, אבל דבר אחד בסיסי אין בו: ממ"ד. גם לא גישה לחדר מדרגות או למקלט.
עד מבצע "עם כלביא" ב-2025, הסתדרנו איכשהו. באזעקות נשארתי בבית ורוזי ירדה למקלט. זה נשמע בלתי נתפס, אבל במציאות שלנו זה היה הפתרון ההגיוני ביותר.
ההיגיון הזה גם חשף אמת כואבת, וחידד את תחושה המוגבלות שלי: יש דברים שאני לא יכולה לעשות. והמלחמה הוסיפה לרשימה עוד אחד - להגן על החיים שלי.
במבצע "עם כלביא" נכנסתי לסרט אחר, והכול השתנה. בפעם הראשונה שנשארתי לבד בזמן אזעקה, שמעתי את היירוטים קרוב, קרוב מדי. הבית רעד. לרגע אחד חד ובהיר ראיתי את הסוף שלי מתקרב. צעקתי. קראתי לאלוהים. הבדידות והייאוש פצעו את נשמתי.
כמה ימים אחר כך הבנתי: אני חייבת פתרון. לא מתוך אומץ, אלא מתוך הבנה פשוטה - גם לי יש זכות להינצל. גם לי עומדת זכות ההגנה, וההתראות יכולות להציל אותי אם רק אמצא מרחב מוגן.
מצאנו בניין סמוך עם חדר מדרגות שאפשר להשתמש בו. מדדנו: שתי דקות וחצי מהבית. על הנייר - מצוין. במציאות - נצח.
כדי לצאת מהבית צריך לבצע רצף פעולות מדויק: להרים את המיטה, להלביש את הערסל, לחבר למנוף, להרים אותי באיטיות, להוריד לכיסא הגלגלים, לסדר תנוחה, לחגור. כל פעולה היא עוד שנייה. כל שנייה היא עוד סיכון. זו לא יציאה למרחב מוגן - זו משוואת הישרדות. כל שנייה עלולה להיות זו שתכריע בין חיים למוות.
בפעם הראשונה שנשארתי לבד בזמן אזעקה, שמעתי את היירוטים קרוב, קרוב מדי. הבית רעד. לרגע אחד חד ובהיר ראיתי את הסוף שלי מתקרב. צעקתי. קראתי לאלוהים. הבדידות והייאוש פצעו את נשמתי
באותו לילה לא נכנסתי למיטה. חיכיתי לאזעקה, מוכנה לזינוק כמו ספורטאית לפני ירייה. ואז היא הגיעה - בלי התראה. רוזי אמרה "מסטערת" ורצה למקלט. אני נשארתי מאחור. חשבתי לעצמי שזו אולי הפעם האחרונה שאני שומעת את השיבוש הלשוני החמוד שלה.
בלילות הבאים נשארתי על הכיסא עד קצה היכולת. כשכבר נשברתי ונשכבתי, עשיתי זאת עם בגדים, אור דולק, ערסל מתוח מתחת לגוף. מוכנה לברוח, גם מתוך שינה. וכשהאזעקה שוב נשמעה, הידיים רעדו והזמן שוב רץ - ואני, כמו תמיד, זזה לאט מדי.
בכל פעם שהצלחתי להגיע למרחב מוגן, הרגשתי הקלה עצומה, וגם פחד משתק: מה יקרה בפעם הבאה? מה אם לא תהיה התראה? מה אם לא אספיק?
ובמקביל, מחשבה אחרת לא נתנה לי מנוח: הבית שלי. הבית שנלחמתי עליו שנים, שקיבלתי אחרי מאבק על דיור ציבורי מותאם. המקום שהוא גם העבודה שלי, גם החיים שלי. בכל יציאה ממנו הרגשתי שאני נוטשת אותו לגורלו ואולי לא אראה אותו שוב.
כשהפתרון הראשון כבר לא הרגיש בטוח, מצאנו מקלט רחוק יותר. שתי דקות וחצי נוספות, שתי מדרגות בעייתיות בכניסה, אבל הסתדרתי. התמקמתי במעבר לשירותים, לפני הירידה לחדר הגדול. זה היה המקום הבטוח שלי.
חשבתי שעברתי את הגרוע מכל. טעיתי.
המלחמה הנוכחית תיזזה אותי עד שכבר לא היה זמן לנשום. אזעקה רדפה אזעקה. נסיעה הלוך ושוב בין הבית למקלט, בלי רגע מנוחה. בלילה נשארתי ישובה כל הלילה על כיסא הגלגלים במקלט, כי ידעתי: אם אחזור הביתה, תבוא עוד אזעקה.
בשלב מסוים הגוף פשוט קרס. בחילה, סחרחורת, קולות סביבי שקוראים להזמין לי אמבולנס. מישהו נתן לי עוגייה והתאוששתי מעט.
3 צפייה בגלריה
בלילה נשארתי ישובה כל הלילה על כיסא הגלגלים במקלט, כי ידעתי: אם אחזור הביתה, תבוא עוד אזעקה
(צילום: AP Photo/Oded Balilt)
ואז הגיע טלפון מהעובדת הסוציאלית בעיריית רמת גן שהודיעה לי שיש מקום אחר. אולי פתרון. בקושי הצלחתי לדבר. רק ביקשתי: תבדקי אם יש מנוף.
כמה שעות אחר כך רוזי ואני הגענו ל"בית הגלגלים" בהרצליה. קיבלו אותנו בחיוך. הראו לי חדר. פגשתי אנשים. לראשונה מזה ימים - הרגשתי בטוחה. ניצלנו.
"יש מי שאין לו אפילו 90 שניות להגיע למרחב מוגן"
בצל המלחמה, עמותת "בית הגלגלים" יצאה בקמפיין חירום לגיוס המונים, כדי להבטיח המשך פעילות מצילת חיים עבור מאות ילדים ובוגרים עם מוגבלויות פיזיות, הנמצאים כיום במציאות מורכבת, מסוכנת ומבודדת במיוחד.
מאז 7 באוקטובר, וביתר שאת בחודש האחרון עם התרחבות הלחימה מול איראן, הפכו בתי העמותה הפרוסים ברחבי הארץ ל"מקלטים חיים" - מרחבים בטוחים ונגישים עבור מי שאינם יכולים להגיע בזמן למרחב מוגן.
"כשנשמעת אזעקה, רובנו רצים. עבור החניכים שלנו - הריצה הזו פשוט לא אפשרית", אומרים בעמותה. "הם לא נשארים מאחור מתוך בחירה, אלא כי אין להם אפשרות אחרת. עבורם, בית הגלגלים הוא הממ"ד היחיד שנגיש להם".
במהלך השבועות האחרונים, לצד הפעלת הבתים כמוקדי הגנה, הרחיבה העמותה את פעילותה למען קהילת המטופלים שלה: צוותים ומתנדבים מגיעים עד לבתי החניכים, מקיימים עימם מפגשים אינטימיים וממשיכים לשמור על קשר אנושי חיוני - כזה שמעניק תחושת שייכות, ביטחון ומשפחה - דווקא בתקופה של ריחוק וסכנה.
אולם הפעילות הזו כרוכה בעלויות כבדות: כל יום פעילות נאמד בלמעלה מ-10,000 שקלים, ללא תקציב ממשלתי וללא רשת ביטחון.
יו"ר העמותה, עמיר פרץ: "ב'בית הגלגלים' החלטנו - אף אחד לא נשאר לבד. הפכנו את הבתים שלנו למקלטים נגישים, ואת המתנדבים המופלאים שלנו לשרשרת אנושית שמגיעה עד לפתח ביתם של החניכים, כדי להביא אליהם קהילה, ביטחון ותקווה. אך המשימה הזו כבדה מנשוא.
"ימי פעילות אלו דורשים משאבים רבים, והתקצוב הממשלתי רחוק מכיסוי ההוצאות הבסיסיות. רגע לפני חג הפסח, חג החירות, אני מזמין אתכם להיות השותפים שלי - התרומה שלכם היא הביטחון שלהם, היא החירות שלהם להרגיש שייכים ומוגנים, גם כשהשמיים סוערים".
"כשנשמעת אזעקה, רובנו רצים. עבור החניכים שלנו - הריצה הזו פשוט לא אפשרית", אומרים בעמותה. "הם לא נשארים מאחור מתוך בחירה, אלא כי אין להם אפשרות אחרת. עבורם, בית הגלגלים הוא הממ"ד היחיד שנגיש להם"
לקראת חג הפסח, פונה העמותה לציבור בבקשה לסיוע באמצעות תרומות: "השנה, החירות מקבלת משמעות אחרת. בואו ניתן להם את החירות להרגיש בטוחים - כדי שלא יעצרו לנו את הגלגל".
