ד"ר קאנו הוא רופא צעיר ונמרץ עם פנים עגולות ועיניים מחייכות. ביום ה-11 במרץ 2011, בסוף יום העבודה, הוא נשאר לשמש רופא תורן בבית החולים של מינמי סן ריקו. לפתע וללא כל התראה מוקדמת, קירות בית החולים בן חמש הקומות מזדעזעים והטלוויזיה בחדרו מתנפצת. כשבחוץ הכל מתחיל לרחוש ולגעוש לד"ר קאנו אחריות על מאות מאושפזים, חלקם מרותקים למיטות בית החולים, מחוברים לצינורות ומכשור רפואי וללא יכולת תזוזה.
בעודו מעכל שזו רעידת האדמה החזקה ביותר שחווה בימי חייו, הוא שומע במערכת הכריזה את הקריאה לכל התושבים לתפוס מחסה במקומות גבוהים, בשל גלי צונאמי קרבים.
ד"ר קאנו, בדקות המועטות שיש לו ובסיוע צוות מצומצם מאוד, מורה לכל המאושפזים לטפס לקומה הגבוהה תוך שהוא סוחב מטופלים מוגבלים בתנועה. מבעד לחלונות הוא נחרד לראות את האימה מול עיניו. גלי צונאמי מתדפקים על קירות בית החולים, מנפצים את השמשות ובתוך שניות סוחפים עימם חזרה למעמקי האוקיינוס את כל מה שנקרה בדרכם, כולל מאושפזים מבועתים חסרי ישע המרותקים למיטותיהם. אף אחד לא הכין אותו לרגע הזה.
זה התחיל כעוד יום חורף שגרתי במינמי סן-ריקו. עיירת חוף מדהימה בחוף המזרחי של יפן, עם בתי עץ קטנים, הידועה בדגה עשירה ואיכותית בשל מפרצונים ייחודיים המשלבים זרמי מים חמים וקרים מהאוקיינוס. הכל כל-כך פסטורלי. עד אותו רגע שחור. בשעה 14:46 הורגשה רעידת אדמה חזקה. למעשה זו היתה רעידה בעצמה 9.0 בסולם ריכטר, השלישית בעוצמתה בעולם, (הרעידה החזקה ביותר היתה בצ'ילה ב-1960 בעוצמה 9.5).
בכל מקום אחר בעולם הנזק היה קטסטרופלי, אבל יפן היא כנראה הראשונה בעולם בהיערכות לרעידות כאלה, והנזק מהרעידה היה מינימלי. מיד אח"כ הכריזו הרמקולים ברחובות לכל אנשי העיירה לתפוס מחסות במקומות גבוהים מפני הצונאמי המתקרב, עפ"י התרגול המתבצע שם פעמיים בשנה.
הצונאמי אכן לא איחר להגיע. גם לגלי הצונאמי יפן ערוכה בצורה מופתית, אבל הפעם זה היה אחר. הפעם אמא טבע הפתיעה בעוצמתה גם את גדולי המתכננים, וגלי צונאמי בגובה 16 מטר עברו בקלילות כל מחסום בדרכם לשטוף את אדמת יפן. לשטוף בעצמה את האדמה, ולשאוב חזרה למעמקי האוקיינוס כל מה שנקרה בדרכם – בתים, רכוש, אנשים.
ולא די רק בזה, גם התחנה הגרעינית בפוקושימה נפגעה, ומעגלי הקרינה הזולגת החלו להתפשט.סדר גודל כזה של אסון – מקריס מדינות, חזקות וערוכות ככל שיהיו.
אחת עשרה שנים והזיכרון עדיין חי אצלי. כיהנתי אז כסגן קצין הרפואה הראשי בצה"ל, והתבקשתי לתכנן משלחת סיוע רפואית, ולפקד עליה כשתצא ליעדה. לנו בצה"ל יש ניסיון רב בסיוע רפואי בעשרות אתרי אסון בעולם, וגם הפעם הצענו ליפנים להקים בית חולים שדה באתר מוכה האסון.
הממשל היפני היה ספקני והגיב בסירוב. רתמנו את מר סאטו, ראש העיר קוריהרה הסמוכה ו"קיבוצניק" מתנדב ברמת יוחנן בעברו, לפעול מול הממשל אליו הוא מקורב. מר סאטו, איש מבוגר ומכובד, עדיין זוכר לפזם את ההמנון הישראלי ואת השיר "ירושלים של זהב" על כל מילותיהם. הוא גם זוכר היטב את המסירות והערבות ההדדית המאפיינים את העם הישראלי. הוא סיפר על היכולות הישראליות והתועלת הצפויה, והצליח לשכנע את הממשל היפני לקבל את המשלחת.
היפנים העמידו תנאים לקבלתנו. עיקרם היה משלחת מצומצמת ועצמאית, שאינה נשענת על לוגיסטיקה יפנית, ואינה מסתמכת על סיוע מגורמי ממשל יפני לטובת הפעלתה. בדיעבד מסתבר שאנו המשלחת הרפואית הראשונה אי פעם שסייעה לאזרחים ביפן, ואף המשלחת הרפואית היחידה שהורשתה להגיע ולסייע רפואית באסון זה.
"שקט מופתי, העדר פאניקה ושמירה קנאית על פרטיות הזולת"
5 צפייה בגלריה
"אנו למדנו להעריך את הגבורה, האיפוק, המשמעת העצמית והכבוד היפני, והם להעריך את הנתינה, החום, האסרטיביות, והישירות הישראלית".
(צילום: רויטרס)
"בהגיענו לעיירה, ראינו בתדהמה את ההרס והחורבן הבלתי נתפסים, כאילו היתה כאן הפצצה גרעינית. בתי העץ של העיירה התפרקו ונסחפו עם גלי הצונמי, ועשרות אלפי תושבים שנותרו חסרי בית, רוכזו ע"י הרשויות במבנים ציבוריים הבנויים מאבן, אלו היחידים ששרדו"
לצד ההיערכות ליציאה ועם הצטברות המידע מאזור האסון, התמודדנו עם חששות שעלו: מתי תהיינה רעידות המשנה ובאיזו עצמה? מה ההיתכנות לגל צונאמי נוסף? מה השלכות נזקי הקרינה עלינו? ובנוסף - איך מתגברים על מחסומי שפה ותרבות כה גדולים?
המשלחת הישראלית המצומצמת, לבקשת היפנים, מנתה כ-50 משרתי צהל בסדיר ובמיל' מחיל הרפואה ופיקוד העורף (כחמישית מהיקף המשלחות המקובלות שצה"ל שולח). כמחצית מאנשי הרפואה היו רופאים מומחים, וכמחציתם אחיות ופרמדיקים. לאור סכנת הקרינה הוספנו לצוות רופא מומחה לקרינה, ובסיועו הוצמדו לכל חבר משלחת שני מדי קרינה (מונה גייגר), כדי שנוכל לדעת בזמן אמת מתי אנו מתקרבים לקו אדום ומחויבים להתפנות מיידית.
יצאנו בטיסה ישירה לטוקיו עם מטוס חיל האוויר העמוס בציוד, ומשם המשכנו כ- 8 שעות באוטובוסים ומשאיות לעיר מינמי סן ריקו שלחופי האוקיינוס השקט. בהגיענו לעיירה, ראינו בתדהמה את ההרס והחורבן הבלתי נתפסים, כאילו היתה כאן הפצצה גרעינית. בתי העץ של העיירה התפרקו ונסחפו עם גלי הצונמי, ועשרות אלפי תושבים שנותרו חסרי בית, רוכזו ע"י הרשויות במבנים ציבוריים הבנויים מאבן, אלו היחידים ששרדו.
בתוך המבנה הציבורי תיחמו הרשויות לכל אזרח שטח מינימלי של כמטר רבוע התחום בקרטונים בגובה 60 ס"מ, ובו בגדים יבשים ושמיכה. היעד שלנו היה לפרוס את המרכז הרפואי ליד מרכז הסיוע הגדול ביותר ובו כ-1,500 פליטים.
מקום עם היקף כה גדול של פליטים שאיבדו את בתיהם וכל רכושם, ראו את הסוף הטראגי מול עיניהם, ובכוחותיהם האחרונים כעת תרים אחרי שרידי משפחה שאולי נותרו בחיים – ציפיתי שיהיה רועש וסואן. אך המשמעת והאיפוק היפני התגלו כאן במלוא הדרם. שקט מופתי, העדר פאניקה ושמירה קנאית על פרטיות הזולת עיצבו את האווירה במשך ימים שלמים.
הגענו מותשים, אך חדורי מוטיבציה לסייע לנזקקים. המתינו לנו מבנים יבילים גדולים שארגן עבורנו כוח החלוץ הצה"לי שהגיע כמה ימים קודם. בתוך שעות מהגעתנו היה המרכז מוכן ופרוס עם כל הציוד הרפואי של כל המרפאות, המעבדה, ההדמיה, וחיבורי מחשוב לכל פינת עבודה.
העייפות והקור העז לא עצרו את חברי המשלחת מעבודה אינטנסיבית מאומצת כדי לפתוח את שערי בית החולים. היינו הזרים היחידים באיזור, והחשדנות היפנית כלפינו, הן של התושבים והן של הממסד, הורגשה. משרד החוץ היפני שלח רופא ואחות מטעמו לפקח על הפעולות הרפואיות שאנו עושים שם, ועדיין התושבים המקומיים היססו להגיע. ראש העיר, שנפגע באסון לפני כשבועיים וטרם נבדק, היה המטופל הראשון להגיע, וזכה לקבל טיפול מסור ומקצועי. שמועה זו עשתה כנפיים, ומטופלים החלו להגיע לקבלת סיוע רפואי.
5 צפייה בגלריה
טקאמצו יאסו שאיבד את אשתו בצונאמי ומאז הוא צולל באוקיינוס בכל בוקר ומחפש אותה
(צילום: AFP)
בימים הראשונים למדנו לגשר על פערים גדולים בתרבות ובשפה בינינו ובין המטופלים ואנשי הרפואה המקומיים. גייסנו קבוצת מתורגמנים שהוצמדו לכל מטופל ונטעו בו תחושת ביטחון ואמון. בשלב מאוחר יותר אף הפעלנו שירותי "מומחה עד הבית" בהם רופאים שלנו, שהיו המומחים היחידים באיזור, יצאו פעמיים ביום לכל מרכזי האוכלוסיה הסמוכים והגישו סיוע רפואי לכל אלה שנבצר מהם להגיע אלינו.
במהלך השבועיים ששהינו שם טיפלנו במאות רבות של חולים, וחווינו מפגשים מעניינים ומרתקים עם הניצולים הגיבורים. אך לדעתי התרומה הגדולה ביותר היתה התקווה שהפחנו באנשים שאיבדו כל תקווה. הם ראו בעיניים לא מאמינות איך כל העולם נלקח מהם, ובאותן עיניים ראו שבאנו מסוף העולם לאיזור מסוכן רק כדי להושיט להם יד רכה ועוזרת.
עם הזמן למדנו זה את זה. אנו למדנו להעריך את הגבורה, האיפוק, המשמעת העצמית והכבוד היפני, והם להעריך את הנתינה, החום, האסרטיביות, והישירות הישראלית. למדנו יחד לדלג על הפערים. מהרגע שנשבר מחסום התרבות/שפה/אמון, נוצר קשר חזק וחם שלא היה כמותו בעבר. לא רק בין הפליטים והרופאים היפניים לבינינו, אלא בין העם היפני לעם הישראלי.
המרכז הרפואי הישראלי קצר שבחים ושמעו הגיע לכל רחבי יפן. קיבלנו בבית החולים שלנו ביקורים רבים מגורמי ממשל, בריאות וכל ערוצי המדיה. שר החוץ שהתנגד להגעתנו, שלח את סגניתו לבקר אותנו אחרי כשבוע, והוא עצמו הזמין אותנו ללשכתו בטוקיו לפני שטסנו חזרה לארץ. גם בכירי משרד הבריאות היפני כיבדו בביקורים משלהם.
לפני שעזבנו, ביקשו היפנים שנשאיר להם את המרכז הרפואי שלנו על כלל ציודו כדי שיוכלו להמשיך ולהשתמש בו. מובן שנעתרנו בשמחה. כמחווה אחרונה ערכו עבורנו טקס צנוע במרכז האוכלוסיה שלצידו פרסנו את בית החולים. צעדנו עם דגל ישראל מתנוסס בראש, נפגשנו עם התושבים, שמענו מילות תודה ממנהיגי המרכז כשדמעות בעיניהם, וכל אחד מאיתנו קיבל שי סמלי - אוריגמי של יונת שלום.
וד"ר קאנו, מה איתו? הוא כמובן היה שבור אחרי האסון. אחרי שעות ש ל שיחות נפש בינינו, אמרתי לו שמבחינתי הוא גיבור אמיתי, המלאך בלבן. הוא התרצה בענווה שאפרסם את הסיפור המלא המדהים שלו, שרק חלקו הובא כאן. שבוע אחרי האסון נולד בנו בכורו. בשנה אח"כ הוא נבחר כאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם במגזין טיים הידוע. גיבור שנבחר בזכות.
למרבה הכאב, גם בימים אלה עסוק העולם בסוגיית פליטים חסרי בית בעקבות המלחמה באוקראינה. בדיוק כמו באסון טבע, ברגע אחד אתה מגלה שהתהפך עליך כל עולמך. זה לא משנה היכן הצדק ותהא הסיבה אשר תהא, אנו כאומה שערכיה המובילים הם "ואהבת לרעך כמוך" וקידוש חיי אדם צריכים להוביל את העולם בגילוי חמלה ומתן סיוע אנושי רחב ככל שניתן.
- הכותב אל"ם (מיל') ד"ר אופיר כהן מרום, היה מפקד המשלחת הרפואית ליפן, לשעבר סגן קצין רפואה ראשי,לשעבר נספח צה"ל ומשהב"ט בדרום קוריאה והפיליפינים.
- לרגל יום השנה ה-11 לצונאמי ביפן הופק סרט ישראלי קצר בשיתוף פעולה יפני-ישראלי. הסרט בהפקת משרד החוץ ושגרירות ישראל ביפן, עוקב אחר טקאמצו יאסו שאיבד את אשתו בצונאמי ומאז הוא צולל באוקיינוס בכל בוקר ומחפש אותה. את המוזיקה לסרט בו משתתף גם דוד גרוסמן יצר המלחין שי מאסטרו. לצפייה בסרט המלא לחצו כאן.
