ותיקי קריית שמונה יצאו להתאווררות במלון בירושלים
(צילום: באדיבות עמותת "שפר")
האזעקה מנסרת את שמי קריית שמונה החשוכים, וטלי בוחבוט (67) כבר יודעת שלא תספיק להגיע בזמן למרחב המוגן.
המקלט ממוקם שמונה קומות מתחת לקומה שבה נמצאת דירתה, ועם הפציעה החמורה שספגה בתחילת המלחמה כשניסתה להגיע אליו בזמן אזעקה - שבר בלסת, בשיניים ובצלע אחת - היא כבר למדה שהגוף לא תמיד עומד בקצב שנדרש ממנו במציאות הביטחונית המפחידה.
שנה וחצי בוחבוט הייתה מפונה מביתה, וחזרה רק אחרי שהבטיחו לה שחיזבאללה לא מהווה עליה סיכון יותר. שיש שקט. והנה שוב היא מוצאת עצמה רצה למרחב המוגן, מתפללת שהמערכת תצליח ליירט את הטיל, ושהנ"ט לא ייפול קרוב אליה. ושיהיה כבר שקט, אבל כזה שיישאר הרבה זמן ויאפשר לתושבי העיר להשתקם.
"בכל אזעקה, עד שאני מספיקה לצאת מהמיטה, אני כבר שומעת את הפיצוצים מעליי", היא מתארת בקול רועד, "אפילו למדרגות אני לא מצליחה להגיע בזמן".
טלי בוחבוט: "עוד לפני הנפילה פחדתי ללכת לקנות מהמכולת משהו. זה הגיע למצב שלא הייתי זורקת את הזבל במשך כמה ימים, ובסוף בלית ברירה יורדת למטה כמו נינג'ה, זורקת אותו וחוזרת בריצה הביתה מפחד שלא ייפול טיל בדיוק בזמן שאני בחוץ"
בוחבוט היא אחת ממאות ותיקים מקריית שמונה, ששוב - בפעם המי יודע כמה בשנתיים וחצי האחרונות -מוצאים את עצמם בחזית המלחמה, כשחיזבאללה מפגיז אותם ללא הפסקה. רבים מהם, למרות גילם המתקדם, מתגוררים בבתים ללא ממ"ד וללא מקלט נגיש.
אלו אותם אנשים שבנו את העיר. שחוו מלחמות, ירי מתמשך ופינוי ארוך של שנה וחצי למלונות. לפני כמה חודשים הם חזרו הביתה בתקווה לשקם את עירם, וגילו שהמציאות שוב מתערערת מתחת לרגליהם.
רק שהפעם, בשונה מהסבבים הקודמים, המדינה לא דאגה לפנותם לאזורים בטוחים יותר והם נשארו בעיר, בין האזעקות והנפילות, כשהם פצועים ומותשים מריצות למרחב המוגן - ומרגישים נטושים מתמיד.
"בסיוטים הכי קשים שלי לא חלמתי ששוב נפחד להיות בבית שלנו", אומרת תושבת העיר ורדה יצחק, 82, נשואה ואם לארבעה. "חזרנו לקריית שמונה אחרי שנה וחצי שבה היינו מפונים כדי לבנות מחדש, לתת תקווה, ושוב המלחמה תופסת אותנו.
"הפעם הזאת אפילו קשה יותר", היא מוסיפה, "אולי כי אנחנו כבר מותשים והאמון שלנו נסדק. היינו בטוחים שחיזבאללה לא יכולים להוות עלינו איום יותר, והתברר שלא כך הדבר".
"סבלנו מספיק"
בתוך המציאות הבלתי אפשרית הזאת, יש מי שניסו להעניק להם רגע של נשימה. עמותת "שפר", הפועלת למען ותיקי קריית שמונה, יזמה עבורם הפוגה של שישה ימים בירושלים, כולל ליל סדר משותף.
"רצינו לתת להם רגע של חיבור ושמחה אחרי תקופה ארוכה של פחד וחוסר ודאות", מספרת מנכ"לית העמותה, איילה וול. "נכון שזה לא פתרון כולל, אבל זו נשימה קטנה בתוך מציאות קשה".
7 צפייה בגלריה
"שוב חגגנו כשאנחנו רחוקים מהמשפחה". ותיקי קריית שמונה חוגגים ערב פסח במלון בירושלים
(צילום: באדיבות עמותת "שפר")
את הסדר הוביל מאיר מרציאנו, חזן ופייטן בן 73 מקריית שמונה, שהביא עמו לשולחן את הנוסח הנוסטלגי מבית אביו. "התרגשתי לקיים את הסדר כהלכתו", הוא משתף. "כבר שלוש שנים אנחנו מחוץ לבית, שנתיים כמפונים והשנה שוב חגגנו כשאנחנו רחוקים מהמשפחה, אבל לפחות לצד חברים קרובים.
"בערב החג קיימנו תפילה חגיגית, כולל ברכת ה'טל', ועשינו הכול כדי לשמור על שמחת החג למרות המציאות הקשה", מוסיף מרציאנו. "בקריית שמונה אין אווירה ואין תחושה של חג. אתה כל הזמן סגור בתוך מקלטים, ומעליך קולות נפץ שמגיעים לפעמים עוד לפני האזעקה עצמה. לבי עם אלו שנשארו בעיר וחגגו את הסדר במקלטים, זו מציאות בלתי נסבלת".
מה שתוכנן כסדר צנוע של 30 איש, הפך לחגיגה של ממש: אורחים נוספים מהמלון הצטרפו לשולחן החגיגי שסביבו ישבו הוותיקים, ובסופו של הערב ישבו כמעט 150 איש יחד וחגגו את החג. "זו הייתה חוויה נהדרת ומפתיעה שהרבה מאוד אנשים לא ישכחו בחיים שלהם", אומר מרציאנו בחיוך.
גם עבור מירי סולוביץ (70) נשואה ואם לארבעה, ההגעה לירושלים לא הייתה מובנת מאליה. "בליל הסדר בשנה שעברה מאוד נלחצתי כשהיינו מפונים. עד כדי כך שהלחץ הזה גרם לי לאירוע לבבי", היא מספרת. "השנה אמרתי לעצמי שזה לא יקרה, ודאגתי מראש שהמשפחה שלי תהיה יחד בערב החג".
וכשהמלחמה טלטלה את המציאות ושינתה שוב את כל התוכניות, מירי החליטה להזמין את כל המשפחה לחגוג את ליל הסדר במלון בירושלים, על חשבונה. "סבלנו מספיק במשך השנתיים וחצי האלו. הבטחתי לעצמי שאני את החג הזה אני לא חוגגת שוב בלי הילדים והנכדים שלי - ולא משנה מה".
"לאן לחזור בדיוק - לתופת?"
בימים הקרובים ותיקי העיר שזכו לאתנחתה קלה במלון הירושלמי, אמורים לשוב הביתה, אל אותה מציאות מפחידה ובלתי נסבלת שממנה יצאו - והשאלה שמציפה אותם היא אחת: לאן בדיוק אנחנו חוזרים?
"החשש מהחזרה גדול מאוד", מתארת ורדה בכנות, "אין לנו ממ"ד ואין מקלט בבית, רק חדר ביטחון לא תקני. אבל אין לנו ברירה להיכנס אליו, אנחנו חייבים לשמור על עצמנו וזה הפתרון היחיד שזמין עבורנו".
7 צפייה בגלריה
"אלו לא חיים שמתאימים לאנשים בגילנו". פגיעה בקריית שמונה במבצע "שאגת הארי"
(צילום: מתוך הרשתות לפי סעיף 27 א' לחוק זכויות היוצרים)
והיא לא לבד בתחושה הזאת. דוד חיים (77), המתמודד עם מחלת הפוליו ונשוי לאישה נכה, מתאר אף הוא מציאות מדכאת ובלתי אפשרית. "אני גר בדירת קרקע בלי ממ"ד, ובגלל המחלה קשה לי מאוד להגיע למקלטים. ההפוגה הזו בירושלים מעניקה לי כוח, אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים עוד עזרה, עוד הקלה. אנחנו לבד, אשתי ואני, ושנינו מוגבלים".
אצל בני צ'קוטאי (81), נשוי ואב לחמישה, הפחד כבר קיבל ביטוי פיזי של ממש. "באחת מהריצות לממ"ד, נפלתי ונחבלתי ביד ובראש. בקריית שמונה, בין אזעקה לנפילה יש שברירי שניות, ולכן בתקופה כזאת הוותיקים חייבים לצאת מהעיר ולהיות במקום יותר בטוח. אחרי שהמצב יירגע, נוכל לחזור הביתה ולשקם את העיר מחדש".
גם מרציאנו, שהוביל את ליל הסדר בשמחה ובהתרגשות, מוצא את עצמו ימים לאחר מכן שרוי בחרדה עמוקה. "אני מסתובב בתחושה מעורבת. כל כמה דקות אני שומע את ההתראות בעיר דרך האפליקציה של פיקוד העורף. עוד ועוד נפילות, עוד ועוד אזעקות", הוא אומר בכאב. "בשיחות טלפון עם הילדים שלי, לא נעים להגיד, אבל אני פוחד מאוד שזאת תהיה השיחה האחרונה איתם".
מרציאנו מתרגש לפגוש את הרכזת מעמותת "שפר" במלון בי-ם
מה היית מצפה מהממשלה לעשות במצב הנוכחי?
"שיפנו את האנשים המבוגרים, האימהות עם ילדים, הקשישים, המוגבלים. אלו לא ימים רגילים ואנחנו חיים על זמן שאול, ומגיע לנו לחיות בביטחון כמו כל תושב אחר במדינה.
"אני באמת לא מבין איזה אומץ יש למדינה הזאת להגיד לתושבי הצפון 'תחזרו' - לאן לחזור בדיוק? לתופת, למקלטים, לחוסר האונים, לפחדים? אלו לא חיים שמתאימים לאנשים בגילנו".
חיה ביטון (68), אלמנה ואם לארבעה, מזדהה עם דבריו של מרציאנו. "לא יצאתי מהממ"ד, לא ניקיתי את הבית לפסח, לא ישנתי ובעצם לא עשיתי כלום חוץ מלפחד. אני לבד. הילדים עזבו את הקריה מזמן ואני כבר משתגעת, ולא הרשות ולא אף אחד נותן לי מענה".
כשמזכירים לידה את המילים "הפסקת אש", היא מעקמת את פיה. "איזו הפסקת אש? עשר פעמים מהבוקר היו אזעקות ונפילות טילים בקריית שמונה. אני לא רוצה לחזור לשם במצב הנוכחי".
ובחזרה לטלי בוחבוט - אצלה, הפחד לא נעצר בנפילה ההיא שבו סבלה משברים בחלקים רבים בגופה. "עוד לפני הנפילה פחדתי ללכת לקנות מהמכולת משהו", היא אומרת, "זה הגיע למצב שלא הייתי זורקת את הזבל במשך כמה ימים, ובסוף בלית ברירה יורדת למטה כמו נינג'ה, זורקת אותו וחוזרת בריצה הביתה מפחד שלא ייפול טיל בדיוק בזמן שאני בחוץ.
"המצב הנפשי שלי התדרדר מאז שהמלחמה חזרה, והתחושה היא של בדידות נוראית". המעבר למלון, מוסיפה בוחבוט, הקל עליה מאוד. "הגענו ביום ראשון האחרון לירושלים, וזכינו לחגוג את ערב החג השני ברוגע ובשקט. מבחינתי, העובדה שיש אנשים לידי ואני לא לבד - זו הנקודה החשובה ביותר שעוזרת לי יותר מהכול".
מאיר מרציאנו: "אני לא מבין איזה אומץ יש למדינה הזאת להגיד לתושבי הצפון 'תחזרו' - לאן לחזור בדיוק? לתופת, למקלטים, לחוסר האונים, לפחדים? אלו לא חיים שמתאימים לאנשים בגילנו"
אבל עם ההבנה שהחזרה הביתה קרובה, גם החרדה שבה לפקוד אותה. "זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני לא רוצה לחזור לעיר. המלחמה האחרונה שברה אותי. צריך להבין שבקריית שמונה אין הפסקת אש ואנחנו חסרי אונים, אין לנו לאן ללכת".
ובתוך חוסר הוודאות, הגעגוע הביתה והפחד לשוב אליו מהצד השני - היוזמה של עמותת "שפר" אולי לא משנה את המציאות הביטחונית, אבל היא מזכירה לוותיקי העיר שהם לא שקופים.
"זו זכות גדולה עבורנו ללוות את ותיקי קריית שמונה, בוני הארץ, בימים כל כך מאתגרים ומורכבים", אומרת וול. "בשלוש השנים האחרונות תמכנו בהם ובפינוי שלהם מהצפון למלונות בירושלים, והפכנו ממש למשפחה. כעת לצערנו שוב אנו נאלצים ללוות אותם בצל המלחמה, כדי שיוכלו להתאוורר ולהרגיש מוגנים - ולו לזמן קצר".
בינתיים, בין אזעקה לאזעקה, הוותיקים ממשיכים לקוות לשקט, לביטחון, ובעיקר לכך שלא יישכחו. "האוורור בעיר אחרת למשך כמה ימים נותן לנו עוד קצת כוח להתמודד עם המצב המורכב הזה", אומרת ורדה יצחק, "תודה ל'שפר' שתומכים בנו, הם תמיד איתנו במצבים האלו".
ומרציאנו, שמתחילת ההסלמה הנוכחית מוצא עצמו מתפלל שהשיחה הבאה עם ילדיו לא תהיה האחרונה, מסכם בתקווה: "שהקולות יהיו הפעם קולות של פעמי משיח - ויגיע כבר השקט, לקריית שמונה ולכל המדינה. אמן".
