אני מכנה את עצמי רייצ'ל. טראנסית. תקופת הקורונה הייתה נקודת מפנה בחיי, זאת התקופה שאיבדתי את עצמי, ושנים אחר כך הייתי עדיין במצב של הישרדות.
כשהעולם נסגר, נשארתי לבד. בלי פרנסה, בלי תמיכה, בלי משפחה. באותה תקופה התגוררתי אצל אבא שלי, בבת ים. אז גם החלטתי לפתוח עסק. החלטה שהתבררה בהמשך כטעות. באותו זמן אבא איבד את עבודתו, ואת התסכול העצום שלו מכך - ספגתי אני. הוא לא הפסיק לפגוע ולהעליב אותי, עד שהבנתי שאין לי ברירה ואני חייבת לעזוב את הבית.
בתוך תיק גב לא גדול במיוחד ארזתי את כל חפציי האישיים, ועזבתי את הבית. שוטטתי ברחובות בת ים בלי לדעת לאן פניי מועדות, עד שפגשתי אדם זר ברחוב, שהבחין שאני אבודה, ולקח אותי איתו למלונית בעיר. "תישארי פה, אני אדבר עם הבעלים", הוא אמר לי. אז נשארתי. בלי לדעת אם אני יכולה לסמוך עליו, בלי לדעת היכן אני ובלי שום מושג מה צופן לי העתיד.
חמש שנים בגיהינום
באותו לילה במלונית לא יכולתי לדמיין שזו רק ההתחלה של מסע שיימשך חמש שנים שלמות. חמש שנים של גברים, של השפלות, של דירות שכורות בחלקים הפחות נעימים בגוש דן. חמש שנים של שכנים שלא שאלו אם אני בסדר ובמקום זה רק השפילו אותי במילותיהם, במבטיהם ובמעשיהם. במקום לעזור, הם הסתכלו עליי מלמעלה. במקום לשאול "מה עברת?", הם הפנו לי את הגב.
באותן שנים, כשהייתי רק צל של עצמי ונואשת לחיבור אנושי, נקלעתי למצבים שבזמנים רגילים לא הייתי נכנסת אליהם. עברתי מערכת זוגית אלימה, שבה בכל יום שמעתי שאני "מפגרת" וש"אף אחד לא יאהב אותי".
4 צפייה בגלריה
עברתי מערכת זוגית אלימה, שבה בכל יום שמעתי שאני "מפגרת" וש"אף אחד לא יאהב אותי"
(צילום: Shutterstock)
זו הייתה בדידות שאי אפשר להסביר במילים. תחושת ערך שנמחקה. וכל זה בלי יכולת לשתף אף אחד, כי מי בכלל יבין?הבדידות הפכה עוד יותר כואבת כשהתחלתי לעכל שנאנסתי. אני. נאנסתי. זה קרה לפני שהתחלתי את התהליך לשינוי מין, ולמרות השנים שחלפו מאז - אני זוכרת את הסיוט הנורא הזה כאילו הוא קרה אתמול. זה הדבר הקשה ביותר שקרה לי בחיים האלו.
אור בקצה המנהרה
ואז לפני קצת יותר מחצי שנה, כשהייתי במצב של חוסר אונים מוחלט, התרחש נס. פגשתי את אנדי, עובדת סוציאלית מהמרכז הטרנסג'נדרי, ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי שמישהי מסתכלת עליי באמת - לא על רייצ'ל החיצונית, אלא על הנשמה שלי, על האישיות שלי, על מי שאני יכולה להיות. לראשונה מזה שנים הרגשתי שיש מישהו בעולם הזה שבאמת רוצה לעזור לי ולכוון אותי לדרך אחרת.
אני לא אוהבת את המילה זנות, כי היא מעלה את כל הכאב וההשפלות שחוויתי בדרך. היא מזכירה לי כמה הייתי לבד בכאב שלי - לא יכולתי לשתף את המשפחה או אף אחד אחר, כי מי היה מבין? סחבתי לבדי את כל העול, עד שהגעתי ל"הופכות את היוצרות" ויכולתי סוף סוף לשתף, לבכות ולכעוס
אנדי הפנתה אותי לעמותת "הופכות את היוצרות", המסייעת לנשים ביציאה ממעגלי הזנות וההתמכרויות. כשנכנסתי לראשונה למרכז בו פועלת העמותה, התרגשתי, אבל יחד עם ההתרגשות עלו גם פחד וחשש גדולים, ובעיקר ספקות. לא ידעתי איך יקבלו אותי, שנים של אכזבות הותירו בי צלקות עמוקות.
לשמחתי גם שם, בדומה למפגש עם אנדי, ראו אותי. ראו אישה. ראו אדם. מישהי שיש לה פוטנציאל, יצירתיות, סיפור. במקום הזה העניקו לי לא רק חיבוק ותמיכה, אלא גם כלים ליצור, לחלום, להתקדם.
העמותה הפכה במהירות לבית האמיתי שלי. שם גיליתי שיש אנשים שרואים בי אדם שלם, עם ערך ופוטנציאל, ולא רק אובייקט לניצול. זה היה המקום הראשון שבו הקשיבו לי מבלי לשפוט. לראשונה הרגשתי בטוחה מספיק כדי לדבר על מה שעברתי. לכנות את האירועים הקשים בשמם.
אני לא אוהבת את המילה זנות, כי היא מעלה את כל הכאב וההשפלות שחוויתי בדרך. היא מזכירה לי כמה הייתי לבד בכאב שלי - לא יכולתי לשתף את המשפחה או אף אחד אחר, כי מי היה מבין? סחבתי לבדי את כל העול, עד שהגעתי ל"הופכות את היוצרות" ויכולתי סוף סוף לשתף, לבכות ולכעוס.
עכשיו יש לי דרך אחרת. עדיין נדרשת ממני עבודה רבה כדי להוציא את עצמי לגמרי מהחושך, אבל הבסיס כבר קיים - אני לא לבד יותר, ויש סביבי אנשים שאכפת להם ממני באמת.
מקום בטוח לבנייה מחדש
העמותה מעניקה לי הרבה יותר מתמיכה רגשית. ברגעים של מצבים נפשיים קשים או כשאין לי שקל בארנק, במרכז תמיד מחכה לי ארוחה חמה ותחושה שאני יכולה ליצור ולהתקדם, גם אם קצת קשה והחושך מאפיל על האור.
הכרתי שם גם נשים אחרות שמתמודדות עם עבר דומה לשלי - יחד בכינו, יחד צחקנו, ויחד קיבלנו תמיכה ללא שיפוטיות. והדבר החשוב ביותר: לא הייתי לבד יותר.
המפגש עם העמותה, לא רק החזיר לי את האמונה בעצמי - הוא גם הראה לי שיש דרך מובנית וממסדית לצאת מהמעגל. מסלול השיקום כולל שיחות, מיצוי זכויות, טיפול בחובות, הדרכה להתנהלות כלכלית, כישורי חיים והכנה לעבודה וללימודים גבוהים.
אבל מעל הכול, זהו מקום בטוח שבו נשים לא צריכות להסתיר מה עברו, יכולות לאכול צהרים, להיפגש לקפה ולהרגיש שהן בונות חיים טובים יותר.
חלק מהמסלול הוא בית ספר לעיצוב המקנה כלים מקצועיים וחוויה של למידה והצלחה. שנת הלימודים היא למעשה שנה של התייצבות והתחזקות אישית וכלכלית, שמטרתו לאפשר לכל אחת להתנתק לחלוטין מהזנות.
במסגרת זו מתקיים הפרויקט השנתי "לובשות את הלב על השרוול", בהובלת היזמת דלית לביא. בפרויקט הזה מעצבות הנשים בטכניקות שונות ג'קט ג'ינס המבטא את סיפורן האישי. בערב שהתקיים לאחרונה בבית האופנה "משכית" ביפו, הוצגו עשרות פריטים שעיצבו הנשים. כל פריט עמד למכירה כדי לממן את החלומות שלהן ואת פעילות העמותה.
15,000 נשים שזקוקות לתקווה
עמותת "הופכות את היוצרות" הוקמה ב-2011 במטרה לאפשר לנשים על רצף הזנות להשתלב בחיים טובים יותר. על פי נתוני משרד הרווחה, קרוב ל-15,000 נשים ונערות חיות היום בזנות בישראל. רבות מהן סובלות מפוסט-טראומה, בידוד קיצוני, דימוי עצמי מרוסק וחובות כבדים.
העמותה מספקת מעטפת מלאה של שיקום תעסוקתי, טיפולי ומשפטי במרחבים בטוחים בתל אביב ובחיפה. מדי שנה היא מסייעת, בשיתוף משרד הרווחה וביטוח לאומי, לכ-500 נשים דרך ליווי צמוד ואישי, ומובילה שינוי מערכתי במדיניות ובתפיסות החברתיות כלפי נשים בזנות.
- פרטים נוספים וסיוע ל"הופכות את היוצרות" - באתר העמותה
