ריאיון אולפן עם נגה פלד, ג'ינאן שרוף חלבי ונור דרוויש
(צילום: ירון ברנר)
נור דרוויש מבאקה אל-גרבייה ונגה פלד מקיבוץ דליה גדלו לא רחוק זו מזו, אבל רוב הסיכויים שדרכיהן לא היו מצטלבות לעולם - לולא "בעיניים אחרות", תוכנית של המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה.
במסגרת התוכנית החדשה נפגשו בשנה האחרונה כ-20 בני ובנות נוער יהודים וערבים, אחת לשבוע, לתהליך חינוכי-אמנותי משותף שמשלב שיעורי צילום, שיח והיכרות הדדית.
"זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהכרתי לעומק יהודים בני גילי", אומרת נור. "נתקלתי בהם במקומות ציבוריים, אבל אף פעם לא באמת ישבנו ודיברנו. התוכנית אפשרה לי את זה".
אצל נגה ניצת החיבור כשהתוכנית הוצגה בבית ספרה. "היה לי חשוב להכיר אותם ממקום אמיתי", היא אומרת, "ומאוד התלהבתי".
נור, איך את הגעת לתוכנית?
"שמעתי עליה מאמא שלי וגם בבית הספר. קראתי עליה והבנתי שמדובר במשהו מיוחד, אז הצטרפתי".
דרך עדשת המצלמה למדו המשתתפים להכיר את החששות, התקוות ונקודות החיבור בין שתי החברות, ועסקו בשאלות של זהות, שייכות, גיל ההתבגרות, גבולות, דמיון ושוני - ובנו יחד פרויקט קבוצתי, שמוצג בתערוכת הסיום "הוצא מהקשרו", שנפתחה בתחילת החודש בגלריה שבמרכז.
מה הפתיע אתכן בבני הנוער מהצד השני?
נגה: "בעיקר הפתיע אותי שסדר היום שלנו אחר הצהריים די שונה. אני, למשל, רוקדת כמעט כל יום אחרי בית ספר, ומהם הבנתי שהם בעיקר יושבים ולומדים. גם אצלנו הרבה עושים את זה, אבל בשבילי זה היה שונה".
נור: "הדעה שלי לא השתנתה, אבל היא התרחבה. גיליתי שלמרות שאנחנו מגיעים מתרבויות שונות, יש בינינו הרבה מן המשותף. בסוף, אנחנו בני נוער - אני אוהבת את מה שנגה אוהבת, ומתלבטת בדיוק באותן התלבטויות".
ומה את לוקחת איתך מהמפגש הזה?
"למדתי שלהקשיב חשוב לא פחות מלדבר, ושלכל אחד יש סיפור משלו, לא יותר טוב ולא פחות טוב - פשוט סיפור אנושי. כשלא מכירים ומסתמכים על דעות קדומות, נוצרת חרדה מהצד השני. אפשר לפתור אותה בקלות אם מנסים להכיר ומבינים שבסוף כולנו ישראלים שגרים אחד ליד השני, ואפילו מתעניינים באותם דברים".
"רוצים כבר חיים רגילים"
הסיפור של נור ונגה הוא רק פרק אחד במסורת ארוכה הרבה יותר: זהו המחזור ה-26 של "בעיניים אחרות", ואת התהליך מלווה מקרוב ג'ינאן שרוף חלבי, רכזת התוכנית, צלמת ואוצרת התערוכה. "מדובר בתוכנית ותיקה, שעם הזמן תופסת תאוצה", היא מספרת.
איך את מסבירה את העובדה שהתוכנית תופסת תאוצה דווקא עכשיו?
"עם כל מה שמתרחש סביבנו - ודווקא בגלל התקופה הביטחונית המתוחה - הנוער הישראלי מרגיש שהוא חייב להיפגש, לדעת ולהכיר את הצד השני.
"אחרי 7 באוקטובר, הרגשנו שהצורך להיפגש מגיע מבני הנוער עצמם: הם רוצים תשובות, רוצים להבין, להרגיש קרובים יותר - כי בסופו של דבר הם חיים באותו מקום. בדרך כלל ילדים ובני נוער יהודים וערבים בכלל לא נפגשים בגילים האלה. הפעם הראשונה שהם נפגשים היא אולי באקדמיה, וזה כבר מאוחר מדי - וגם שם זה לא מפגש אמיתי, כי הם עסוקים בלימודים ובהתקדמות בחיים".
התערוכה, שנולדה מתוך התהליך שנבנה בתוכנית, עוסקת השנה במושג חופש - ולא במקרה. "כל שנה התערוכה מתקיימת סביב נושא אחר", מסבירה ג'ינאן.
"לפני שלוש שנים היא עמדה בסימן 7 באוקטובר. בשנה שעברה המשתתפים חיפשו הרבה תקווה בתוך המצב שאנחנו שרויים בו, עם המשך המלחמה. והשנה הרגשתי שהם מחפשים את החופש: רוצים לצאת מהמסגרת שאנחנו מקובעים בה כבר הרבה יותר מדי זמן; כבר שש-שבע שנים שכולנו חווים טלטלות בלתי פוסקות, מימי הקורונה ועד היום - והם פשוט רוצים כבר חיים רגילים".
איך נבחר השם של התערוכה?
"בני הנוער התחילו לצלם סיטואציות ואובייקטים שונים כשהם מוציאים אותם מהקשרם, וזה התבטא היטב בתמונות. מכאן נולד השם, וגם המסר שאותו הם מנסים להעביר דרך התערוכה; אנחנו מוציאים דברים מהקשרם כדי למצוא את החופש שלנו. בעיניי, זאת אמירה של ממש".
ומה רואים בתערוכה עצמה? לא תשובה אחת לשאלה מהו חופש. חלק מהצילומים מתעדים רגעים אמיתיים ואחרים מבוימים; בחלקם מופיע גוף ברור ונוכח, באחרים דמות שמיטשטשת עד היעלמות.
אבל כולם עושים בבסיסם את אותו הדבר: לוקחים חפצים יומיומיים, מקומות מוכרים ורגעים חולפים, ומצלמים אותם מחוץ להקשר הרגיל שלהם - עד שהם נהפכים לדימויים של תקווה, של פחד ושל שייכות.
והתשובות שבכל זאת עולות מהעבודות, מושכות לכיוונים מנוגדים: הרצון להשתחרר לצד הפחד לאבד, החופש להיות לבד לצד החופש להיות יחד.
"התיקון יגיע רק דרך החינוך"
מאחורי התערוכה השנה עומד גם סיפור מרגש נוסף: היא מתקיימת הודות לתרומה שניתנה לזכרו של ד"ר אהרון וייס ז"ל, היסטוריון, חוקר שואה וניצול שואה בעצמו, שבנעוריו הסתתר במשך חודשים ארוכים כדי לשרוד את אימת המלחמה.
לאחר פטירתו בספטמבר 2025 בחרו אשתו פנינה והמשפחה המורחבת להנציח את זכרו באמצעות תמיכה בתוכנית "בעיניים אחרות" ובתערוכה.
סיפורה של פנינה, בת 97, שזור באותן שנים אפלות: היא נולדה ברומניה, שרדה את שנות מלחמת העולם השנייה, ולאחריהן עלתה לישראל, השלימה את לימודיה והייתה למהנדסת בניין.
לאורך חייהם המשותפים האמינו היא ואהרון כי דווקא מתוך זיכרון העבר מוטלת עלינו האחריות לעצב את העתיד, וכי חינוך ודיאלוג הם הדרך לעשות זאת. וכשנשאלה פנינה מדוע בחרה בכך, השיבה בפשטות: "אם אפשר לתקן משהו בעולם הזה - זה רק דרך החינוך".
את רוח הדברים האלה אפשר למצוא גם בתפיסה שמאחורי התוכנית כולה - אמנות כשפה משותפת, גם כשהשפה המדוברת אינה תמיד משותפת. או כפי שמסכמת זאת ג'ינאן: "בשנה שבה המציאות סביבם חידדה שוב ושוב פחד וקיטוב, הם בחרו ליצור יחד.
"לא למחוק את ההבדלים ביניהם, אלא לפגוש אותם. לא להסכים על הכול, אלא להישאר בתוך המרחב המשותף", היא מוסיפה, "ומתוך המפגש הזה נולדה האפשרות לראות את האחר - ואולי גם את עצמם - בעיניים אחרות".
- התערוכה "הוצא מהקשרו" של תוכנית "בעיניים אחרות", מוצגת בגלריה במרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה ופתוחה לציבור ללא עלות. לפרטים נוספים ולתיאום ביקורים: באתר או בטלפון שמספרו 04-6309249
















