עצמו עיניים ונסו לחשב - כמה זמן עבר מאז הרגע שבו הכריזו שזהו, חוזרים לשגרה? או יותר נכון - שהוכרזה הפסקת אש?
נכון לרגע כתיבת שורות אלה, זה קרה רק אתמול.
ובכל זאת, אם מישהו היה אומר לי שעברו שבועות - כנראה שהייתי מאמינה לו.
אולי כי התחושה היא לא של מעבר חלק, אלא של קפיצה חדה. מ-0 ל-100 ל-0 ל-100.
4 צפייה בגלריה
"חזרה לשגרה" מרגיש כמו מונח שלא יושב נכון על המציאות. זירת נפילה בקריית שמונה
(צילום: תיעוד מבצעי מד"א)
אזעקות, מקלטים, דריכות - ואז פתאום שקט. ואז שוב מחשבות. ואז שוב ניסיון לחזור לתפקד כאילו הכול ברור.
רק ששום דבר לא באמת ברור.
"חזרה לשגרה" מרגיש כמו מונח שלא יושב נכון על המציאות.
זו לא שגרה - זו הפסקת אש. והפסקת אש היא לא יציבות, היא הפוגה עם סימן שאלה. היא רגע ביניים. היא נשימה שלא בטוח אם מותר לשחרר עד הסוף.
ובזמן שאנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שנרגע, בצפון עדיין מופגזים.
אז איך בדיוק חוזרים? ולאן? אולי זה חלק מהקושי.
הייתה ציפייה לאיזו נחיתה רכה, לאיזה "חוזרים לעצמנו" - ובפועל קיבלנו עצירה חדה, כמעט חריקת בלמים, ואז דרישה להמשיך.
זה לא פשוט. וזה בסדר שזה לא פשוט.
זה לא נורמלי שיום אחד רצנו למקלטים באמצע הלילה, ויום למחרת יושבים שמונה שעות בעבודה.
זה לא נורמלי שהילדים שלנו ישנו בחניון של דיזינגוף סנטר, ועכשיו מתכוננים לבגרות.
זה לא נורמלי שהגוף והנפש אמורים לעבור כזה מעבר חד, ולהתנהג כאילו הכול תחת שליטה.
ויש מי שאומרים את זה בקול - וטוב שכך.
זה בסדר להרגיש לא בסדר
כשנדמה שהאבק שוקע, לא כולם באמת קמים.
לא כולם קמים מיד - ולא כולם קמים בכלל.
דווקא עכשיו חשוב לשים לב למי שנשאר קצת מאחור. למי שצריך עוד רגע. למי שצריך שמישהו ידפוק בדלת.
לא כי קרה משהו דרמטי - אלא פשוט כדי לוודא שהוא שם.
כי יש מי שדווקא עכשיו צריכים אותנו יותר. דווקא כשהשקט כביכול חוזר, משהו בפנים מתחיל לזוז.
לא תמיד רואים את זה. לא תמיד יודעים להסביר את זה. ולפעמים אנחנו גם לא מרשים לעצמנו להרגיש את זה.
אבל האמת היא - שזה בסדר להרגיש לא בסדר.
זה מנגנון מוכר.
"חזרה לשגרה" מרגיש כמו מונח שלא יושב נכון על המציאות. זו לא שגרה - זו הפסקת אש. והפסקת אש היא לא יציבות, היא הפוגה עם סימן שאלה. היא רגע ביניים. היא נשימה שלא בטוח אם מותר לשחרר עד הסוף. ובזמן שאנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שנרגע, בצפון עדיין מופגזים
כבני אדם אנחנו מחווטים לשרוד. הגוף יודע להיכנס לפעולה במהירות, להחזיק אותנו מתפקדים גם בתוך מצבים קיצוניים.
אבל הוא פחות טוב בלכבות. פחות טוב בלעצור. במיוחד כשמצפים ממנו לעבור בבת אחת ממצב חירום לשגרה.
וזה לא עובד ככה. לא בגוף, ולא בנפש.
לפעמים בזמן האירוע עצמו, ולפעמים גם קצת אחריו, נראה כאילו הכול בסדר. לפעמים אפילו יותר מדי בסדר.
תפקוד יתר. מסיימים דברים, חוזרים לשגרה, נפגשים, מתקדמים.
קל לחשוב - הנה, עברנו את זה.
אבל אז זה מגיע. בשקט. בלי דרמה גדולה.
קצת יותר קשה להתרכז. משהו קטן מציף. עייפות שלא עוברת. רגעים של ריק.
ויש מי שזה פוגש אותם חזק יותר.
אל תמהרו להניח שהכול חזר לקדמותו
אחת מאותם אנשים שביקשו מכם לדאוג להם בזמן המלחמה, זו אני.
מתמודדת נפש כל חיי, שגרה לבד, רחוק מההורים.
4 צפייה בגלריה
"חזרה לשגרה" מרגיש כמו מונח שלא יושב נכון על המציאות. מקלט בתל אביב בשעת אזעקה
(צילום: AP Photo / Oded Balilty)
לילות בלי שינה, התקפי חרדה, הימנעות, אפתיה, אנהדוניה (אובדן היכולת לחוות הנאה או עניין בפעילויות שבעבר נחשבו כמהנות) - כל אלה מוכרים לי בלי קשר להאם טיל איראני עושה את דרכו אליי כרגע - או לא.
יש תקופות שבהן הם היו השגרה שלי, אפילו בימים בהם היה לי טוב. זו פשוט המציאות שכבר למדתי לחיות איתה.
ואולי בגלל זה, דווקא בתוך הימים הלא-נורמליים האלה - היה לי קל יותר להיות מתמודדת.
ידעתי איך להתמודד כי אני מכירה את עצמי, אבל גם מול החברה היה יותר קל.
היה לי פחות קשה להגיד שיש לי התקף חרדה, היה לי יותר קל לבקש שקט במקלט.
היו יותר אנשים ששאלו, ששלחו הודעה, שהציעו עזרה - גם לזרים גמורים.
ובאופן מוזר, בתוך כל זה - נראיתי יותר רגועה. יותר "בסדר". כי אצלי הלא-רגיל לא התחיל שם, והוא גם לא נגמר עכשיו.
אז אל תמהרו להניח שהכול חזר לקדמותו.
וזכרו - לא אצל כולם "קדמותו" זה מקום של שקט.
לפעמים מה שנראה כמו התאוששות, הוא פשוט מאמץ להחזיק מעמד.
שווה לעצור רגע. לשאול. לבדוק.
גם עכשיו. דווקא עכשיו.
לא צריך מחוות גדולות, רק להמשיך לשים לב ולהמשיך להיות שם.
כי החוסן שלנו כחברה לא נמדד רק בזמן מלחמה - אלא גם במה שקורה אחריה. או אולי נכון יותר - בתוך מה שביניהן.
כותבת הטור היא מרצה, יועצת ומפתחת תוכן של "עמיתים לזכויות" בחברה למתנ"סים
