בשיתוף לקט ישראל

מולי, בן קיבוץ רמת הכובש, סבא ל־11 נכדים, נולד למעשה לתוך החקלאות. "בדנ"א שלי נולדתי לתוך התחום הזה", הוא אומר. לאורך השנים עבד בענף החקלאות הישראלי המגוון בפרחים, גידולי שדה, בוטנים, כותנה, ובעיקר בפרדס ובמטעים של הקיבוץ. "היו תקופות של למידה, היו תקופות של עבודה אחרת, אבל בגדול - החקלאות זורמת אצלי בווריד. אי אפשר לעזוב את זה".
אבל עבורו, חקלאות היא לא רק עבודה. היא גם שליחות. בעבר ניהל את המטעים, עסק בחינוך בלתי פורמלי, היה מרכז שנת שירות במכינות קדם־צבאיות ולפני כשנתיים חזר לעבוד במטעי הקיבוץ. "בעבודה בחינוך הבלתי פורמלי נדבק בי ערך הנתינה", הוא מספר. "נחשפתי לפנימיות, לכפרי נוער, למקומות שבהם אתה רואה מה המשמעות של לעזור באמת. מאז, לראות אנשים אוכלים את מה שאתה נותן להם - זה אושר צרוף".
החיבור הזה הוא בדיוק מה שהוביל אותו לשיתוף הפעולה עם לקט ישראל. מבחינתו, ברגע שיש פרי ראוי למאכל שנשאר על העצים או כזה שקשה לשווק, אין בכלל שאלה מה עושים. "אני מרים טלפון ללקט ישראל ואומר: חבר'ה, יש לי בשבילכם. ואז מגיע רכז, מסתכל, אומר 'יופי, מחר נשלח צוות', ומתחילים לקטוף".

מולי אקשטייןמולי אקשטייןקרדיט: אינטרוויזיה

לקטוף תחת אש
זה נשמע פשוט, אבל במציאות של השנתיים וחצי האחרונות, גם זה כבר לא מובן מאליו. מאז 7 באוקטובר, ואף עוד קודם, ענף החקלאות מתמודד עם שורה של קשיים: מחסור חמור בידיים עובדות, עלייה מתמשכת בעלויות המים, ההדברה והשכר, קשיים בשיווק, ומעל הכול - המציאות הביטחונית, שמקשה אפילו על עצם האפשרות להגיע לשטח ולעבוד בו. "החקלאות דורשת ידיים עובדות", אומר מולי. "אבל מאז תחילת המלחמה, רוב פועלי החקלאות מיהודה ושומרון כבר לא מגיעים. גם להביא עובדים זרים זה תהליך מסובך ויקר. ובסוף, העלויות עולות והרווח של החקלאי הולך וקטן".
לזה מתווספת גם השאלה הכי בסיסית: איך ממשיכים לקטוף ולעבוד תחת איום מתמשך. "אנחנו מחויבים לתת לעובדים מיגון של מאה אחוז", הוא מסביר. "כבר בהתראה, עוד לפני אזעקה, אנחנו מפנים אותם למקלטים או לחדרי הביטחון בקיבוץ. היום אנחנו ממש עם רכבים צמודים לפועלים. ברגע שיש התראה מעלים את כולם למכוניות וטסים למיגון. זאת אחריות יומיומית".
אלא שלא בכל חלקה יש מיגון, ולא בכל מקום אפשר להמשיך לעבוד. היו ימים שבהם צוותי לקט ישראל הגיעו לפרדס, עבדו יומיים ונאלצו לעצור. "אצלי היו לפני שבוע, עשרה ימים, ואז הפסיקו בגלל שאין מחסה", הוא אומר. "בחלק מהמקומות העבודה נעצרת, ובמקומות שיש מיגון - ממשיכים".
וכשלא מצליחים להגיע בזמן לקטיף, המשמעות קשה. "אנחנו שותלים, זורעים, מטפלים, אבל אז יש בעיה באיסוף. בשלב מסוים הפרי מגיע למצב שכבר אי אפשר לשווק אותו כמו שצריך. בית אריזה כבר לא ירצה לקבל אותו. ואז לקט ישראל קולטים את הכול לשמחתי הרבה".
כאן בדיוק נכנס הערך הכפול של לקט ישראל: גם לסייע לחקלאים שלא מסוגלים לשווק את כל היבול, וגם להציל מזון איכותי מלהיזרק ולהעביר אותו למי שזקוקים לו. "כל תפוז, כל קלמנטינה, כל לימון, כל פרי הדר שהולך אליהם זה אושר צרוף בשבילי", אומר מולי. "יש בזה סיפוק ערכי. במקום שהפרי יושמד או ייזרק, הוא מגיע לעמותות, למשפחות, לאנשים שצריכים אותו".
להציל תוצרת חקלאית ולדאוג לביטחון המזון
החקלאים הם תורמי המזון הגדולים ביותר בישראל, ומהווים שותף מרכזי של הארגון במאבק למניעת אובדן מזון ובהבטחת ביטחון תזונתי לנתמכים. שיתוף פעולה זה מתקיים בזכות מחלקת הלקט החקלאי של לקט ישראל, הפועלת בלב השדות והמטעים ומשמשת חוליה מקשרת בין הארגון לבין החקלאים התורמים עודפי תוצרת חקלאית.
המחלקה פועלת להצלת תוצרת חקלאית עודפת באמצעות קשר אישי והדוק עם למעלה מ־700 חקלאים ברחבי הארץ. מדי יום נאספים אלפי טונות של פירות וירקות טריים, אשר היו עלולים לרדת לטמיון, ומועברים למרכז הלוגיסטי של הארגון למיון ואריזה. משם הם משונעים ליותר מ־340 עמותות שותפות, המחלקות אותם לכ־470,000 משפחות, קשישים וניצולי שואה מדי שבוע. מחלקת הלקט החקלאי מפעילה צוות קוטפים מקצועי, המגיע לשטחים החקלאיים עם הציוד הנדרש ומבצע קטיף ייעודי של תוצרת חקלאית לתרומה וכפעילות תומכת לפי הצרכים של החקלאים.
מבחינתו של מולי, זו לא רק עזרה נקודתית. זו אמירה על החברה הישראלית כולה. "מי שנותן - מקבל", הוא אומר בפשטות. "זה הערך הכי גדול. מה שכל אחד מאיתנו יפריש לטובת לקט ישראל, זה חיזוק של החברה הישראלית. זה מקום ערכי. חשוב שלכל צלחת תגיע מנה טרייה". והוא גם מבקש להעביר מסר לחקלאים אחרים: לא להסס. "אני קורא לחקלאי ישראל להצטרף. זאת הזדמנות פשוטה, אבל משמעותית, לתרום לחברה. לקט ישראל הוא לא רק מקום של מזון - הוא גם מקום של התנדבות, של עזרה לחקלאים, של מימוש הפוטנציאל של מה שאנחנו עובדים עליו כל השנה".
בין השורות של הפרדס, מולי ממשיך לנוע בביטחון של מי שמכיר כל עץ וכל עונה. הוא עדיין מתרגש מהריח, מהאוויר, מהפרי שעל העצים. "אני אוהב את החקלאות", הוא אומר, כמעט כמו מי שמסביר עובדה פשוטה. "לא אגיד שתמיד קל. באים מוקדם, חוזרים מאוחר, עובדים שישה ימים בשבוע. אבל אני אוהב את זה. ואני מקווה שיהיה לי הכוח להמשיך עוד כמה שנים".
פעילות הלקט החקלאי לא רק מונעת אובדן מזון, אלא גם מחזקת את החקלאות הישראלית ומקדמת ערכים של ערבות הדדית וקיימות.
לקט ישראל מזמין חקלאים נוספים להצטרף למאמץ הלאומי להצלת מזון ולסיוע לנתמכים, באמצעות תרומת עודפי תוצרת חקלאית. לפרטים והצטרפות ניתן לפנות למוקד הלקט החקלאי ב-8054*.