בין הפלייליסטים שהשאיר אחריו אמיר לביא, אלפי שירים שמוינו לפי ז'אנרים, לפי עשורים ולפי הגיטריסטים הגדולים, יש אחד שהוריו לא ידעו על קיומו. הם שמעו עליו לראשונה ביום קיץ אחד, כחודשיים וחצי לפני 7 באוקטובר 2023, כשאמיר חזר מהצבא, אכל, התיישב איתם בחצר הבית בעין כרם שבירושלים עם כוס רוזה, וסיפר שהכין פלייליסט להלוויה שלו.
"בהתחלה נורא כעסנו, לא ידענו איך להכיל את הדבר הזה", מספרת אמו, רחל לביא. "אבל אנחנו בית שמדבר, אף פעם לא היו אצלנו סודות והכול על השולחן. אז אמרנו לו: 'בוא רגע נדבר על זה. למה הכנת את זה? כמה אתה מתעסק במוות? אתה מרגיש שמשהו הולך לקרות?' והוא ענה שהוא לא מתכנן למות, אבל יש מצב שזה יקרה".
מהפלייליסט התגלגלה השיחה אל היום שאחרי. "הוא נורא דאג מה יהיה איתנו", היא אומרת. "הוא ביקש שלא נוריד את הדגל לחצי התורן, לא משנה מה, ושנמשיך לעשות טוב. הוא ממש אמר: 'תדאגו ללוחמים בפוסט-טראומה, תדאגו לנוער בסיכון'".
- לתרומות לעמותת "אמי"ר" ולפרטים נוספים - הכנסו לאתר ההנצחה לאמיר לביא ז"ל
כשאמיר ישב עם הוריו בחצר, כבר היה מאחוריו קו מתוח בגזרת חווארה שבשומרון, תקופה של פיגועים, מעצרים ולילות ללא שינה. שם, לדברי רחל, הבין לראשונה שהכול יכול לקרות.
בסוף הקיץ ירד עם מחלקת המרגמות של גדוד 50 - בו שירת - דרומה, אל מוצב סופה שמול רצועת עזה.
"בהתחלה הוא אמר שזה 'סטלבט בקיבוץ', אבל מהר מאוד הוא שינה דיסקט", מספרת רחל. "הוא אמר: 'איבדנו את הריבונות, ומשהו נורא יקרה'. שבוע לפני פרוץ המלחמה, הוא אמר לאחת החברות שלו שהייתה בחו"ל: 'טוב שאת לא פה, הולכת להיות מלחמה נוראית'".
ביום שני שלפני אותה שבת ארורה, בתום חופשת סוכות, החזירה אותו רחל למוצב. נסיעה של שעה וחצי נמשכה כמעט שלוש שעות, עם עצירה לשווארמה באופקים, ולפני שנפרדו ביקש אמיר שתבוא בשבת עם סיר של קציצות דגים ואוכל לחברים. היא הבטיחה שתבוא יחד עם אלעד, אביו.
"הוא אמר לי: 'אל תבואו לש"ג הראשי, תבואו מאחורה, לש"ג האחורי. יש שם זולה של המחלקה, נפתח שם שולחן עם כל החבר'ה'", היא משחזרת.
ב-6:32 בבוקר שמחת תורה, שלח לה אמיר הודעת ווטסאפ בת שתי מילים: "אל תבואו". היא שאלה למה, והוא ענה שיש ירי של פצמ"רים ושהדרך לא בטוחה. "אמרתי לו: 'תשמור על עצמך', ושלא כהרגלי, כי אני אדם מאוד דואג, חזרתי לישון", היא אומרת. "חשבתי: ירי מעזה, בעוד ארבע שעות יחזרו לשגרה, וניסע יותר מאוחר".
ב-7:06 הגיעה ממנו הודעה קולית, כשברקע נשמעים קולות לחימה עזים. "הוא אמר: 'אמא, אני אוהב אותך ואני צריך שתקשיבי לי רגע'", היא משחזרת כמעט בלי אוויר. "הוא סיפר שהוא פצוע, שאין לו חוסם עורקים ושבזמן הקרוב לא יהיו פינויים מהמוצב. ואז חזר על המשפט שאיתו פתח את השיחה, ואמר: 'אני אוהב אותך'.
"היה רעש חזק של לחימה מסביב, ואני לא הבנתי מה אני שומעת. אני מעירה את אלעד, ואומרת לו: 'תקשיב רגע להודעה שאמיר שלח לי'. הוא קם כאילו הכיש אותו נחש, ואמר: 'חדרו למוצב'".
בתשע בבוקר כבר היו השניים בבית החולים סורוקה בבאר שבע, בטוחים שלשם יפונה בנם. בדרך ניסו להשיג את מפקדיו, שלא ענו, ואת המשטרה, אבל לאמיר עצמו רחל לא התקשרה.
לא התקשרת כי פחדת ממה שתשמעי?
"לא, פשוט לא רציתי להטריד אותו בדאגות שלי. אמרתי לעצמי שיש לו עכשיו משימה: לשמור על עצמו, על החברים שלו ועל המדינה. אם הוא פצוע, שיטפל בעצמו, ואם הוא יכול להילחם, שיילחם".
מה שקרה באותן שעות במוצב התברר להוריו רק בחודשים שאחרי, מפי החברים ששרדו ומהתחקיר שהוצג להם על ידי צה"ל. כשאמיר כתב לאמו "אל תבואו", הוא כבר היה שעה בעמדת המרגמות שליד השער האחורי, עם חבריו למחלקה. זה אותו שער שאליו היו הוריו אמורים להגיע באותו יום עם סיר הקציצות.
שלוש דקות קודם לכן החל הירי מעזה. הלוחמים הספיקו לירות עשרות פצצות מרגמה לעבר נקודות הפריצה בגדר, עד שרחפן נפץ התפוצץ מעל ראשיהם. הם ירדו מהנגמ"שים, שהיו מלאים בחומרי נפץ, ומצאו את עצמם פנים אל פנים מול עשרות מחבלים.
בשעה 7:06, כשהקליט את ההודעה לאמו, אמיר כבר היה פצוע ברגלו. הלוחמים המשיכו להילחם עד שטיל פגע בעמדה והצית אותה, ואמיר ושלושה מחבריו, כולם כבר היו פצועים קשה בשלב הזה, נכנסו לחדר הקרוב ביותר - ושני לוחמים נשארו בחוץ לחפות עליהם.
שאר לוחמי המחלקה הגיעו לחדר האוכל, האזור המוגן של המוצב, והזעיקו משם שני חובשים של סיירת הנח"ל, עמית מוסט ואופיר מלמן. השניים נכנסו לחדר, טיפלו בפצועים והצליחו לפנות חלק מהם אל האזור המוגן. "החברים שיצאו משם חיים כולם", אומרת רחל, "אחרי שיקום ארוך מאוד, ניתוחים ואשפוזים".
אמיר נשאר מאחור, ושני החובשים המשיכו לטפל בו, עד שהמחבלים התנפלו על הלוחמים שחיפו עליהם מבחוץ, הרגו אותם, נכנסו לחדר ורצחו את שלושתם.
אמיר היה בן 19 בנופלו. לצידו נפלו מפקדו טל לוי, חברו למחלקה נחמן דקל ולוחמי סיירת הנח"ל הלל סעדון וגלי שקותאי. בקרב על המוצב נפל גם שגב שוורץ, חבר נוסף למחלקה. יהי זכרם ברוך.
"ילד של אור לא קוברים בחושך"
13 שעות חיכו רחל ואלעד בסורוקה לבן שלא הגיע. בסביבות ארבע אחר הצהריים נחתו במנחת שני מסוקים, ומהם הורדו חבריו הפצועים של אמיר. "שאלתי: 'אתם יודעים איפה אמיר?' אמרו לי שלא, ושחררתי. לא שאלתי עוד שאלות, זה לא תפקידם להגיד לי מה מצבו", אומרת רחל.
בחצות יצאו ההורים המודאגים למסור דגימת DNA. למחרת בבוקר הציעה תמר, אחותו הצעירה של אמיר, לפרסם את תמונתו ברשתות החברתיות, כמו שעשו משפחות של נעדרים אחרים.
כעבור שעה או שעתיים יצר איתם קשר צעיר מחיפה, שזיהה את אמיר בסרטון שהופץ בטלגרם. "הוא אמר לי: 'זה סרטון מאוד קשה לצפייה'. אמרתי לו: 'תשלח'", היא מספרת. "הבנו שאמיר לא בין החיים, ועדיין הלכנו לחפש אותו. זה כל כך מתעתע, המציאות מול המשאלה שהכול יהיה בסדר".
"הפחד הכי גדול שלנו, המשפחות השכולות, הוא שישכחו את הילדים. שישכחו שהיה פה ילד מתוק מדבש, שהתארח בעולם הזה ועשה טוב, וביום אחד הוא פתאום איננו"
ההודעה הרשמית הגיעה רק ביום שני, 9 באוקטובר, בתשע וחצי בערב. "כשהתקשרו מהצבא לתאם את ההלוויה, והציעו לקיים אותה ביום רביעי ב-11 בלילה, לא הסכמתי", היא משחזרת.
"אמרתי מיד: 'מה פתאום, אני לא מוכנה לקבור אותו בחושך. ילד של אור ייקבר כשהשמש במרכז השמיים ומאירה. חיכיתי עד עכשיו, אחכה עוד יממה'". אמיר נקבר למחרת ב-11 בבוקר.
חנון, מחונן ושובב
אמיר, בנם הבכור של רחל ואלעד לביא, גדל בירושלים, בשכונת עין כרם הציורית. כילד ידע להעסיק את עצמו, בלגו, בדרקונים ובאבירים, ומגיל צעיר מאוד היה מסתובב עם פנקס רישום ועיפרון.
"כל הזמן הייתי קונה לו סקצ'בוקים ועפרונות רישום", מספרת אמו. "לדפדף בהם זה כמו לדפדף ביומן. דרך הרישומים אפשר לראות את כל תהליך ההתבגרות שלו, את ההתמודדויות, את האהבות, את מה שמטריד אותו ובעיקר את מה שמצחיק אותו".
הוא הותיר אחריו מאות רישומים וציורים בשמן ובצבעי מים: דיוקנאות של אנשים שאהב ושל אמנים שהאזין להם, דמויות מסרטים ומסדרות, גיבורי-על דמיוניים. בצבא נוספו אליהם כלי נשק, נגמ"שים וגלופות שעיצב לגדוד.
לצד הציור הייתה המוזיקה. בבית התנגנו ה"ביטלס", "רד הוט צ'ילי פפרס" ו"אואזיס", ולצידן גם להקות וזמרים ישראלים כמו "מוניקה סקס", "איפה הילד" וירמי קפלן; שירי ילדים, מעידה רחל, היא אף פעם לא השמיעה לו.
היו לו גיטרות, בנג'ו ומפוחית, ואת המורה הפרטי לגיטרה שביקש בחטיבת הביניים שחרר אחרי כמה שיעורים, כשהודיע שהוא יכול ללמוד לבד.
"האמנות הייתה השפה הראשונה שלו והמוזיקה השנייה, ולפעמים אני לא בטוחה מה היה ראשון ומה שני", אומרת רחל. "אין שיר שהוא האזין לו, בלי שידע על מה הוא נכתב ואת קורות החיים של האדם שכתב אותו. המוזיקה תפסה כל כך הרבה מקום בחיים שלו, עד כדי כך שלפני הגיוס אמרתי לו: 'אולי תתמיין לגלי צה"ל?'"
את התיכון העביר במגמת האמנות של "יאס"א", התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות בירושלים. "הוא היה חנון ומחונן, אבל גם נורא שובב", מתארת רחל. "מגיע לשיעור באיחור של 25 דקות, אבל תמיד עם חיוך ובנועם".
הוא דיבר על מה שירצה לעשות אחרי הצבא?
"הוא רצה להיות אמן. ללמוד בבצלאל אנימציה כמו של פעם, לא של הדור החדש, או להיות מקעקע. תמיד אמרתי לו: 'יהיה לך הקרטון הכי יפה בתחנה המרכזית'".
לא מעט מהרישומים שלו מקועקעים היום על בני משפחתו ועל חבריו. לרחל יש קעקוע של סמוראי, וזמן קצר לאחר נפילתו היא ואלעד קעקעו על גופם מגן דוד שבמרכזו לב, ובתוך הלב מפת ארץ ישראל - רישום שאמיר רצה לקעקע על גופו, והיא סירבה.
"לא הסכמתי לו, כי זה כל כך מקבע זהות", היא מסבירה. "אבל אחרי השלושים לנפילתו, אבא שלו ואני הלכנו וקעקענו אותו, לזכרו".
ב-16 באוגוסט 2022, מיד עם סיום התיכון, התגייס לחטיבת הנח"ל. "הוא לא עשה מכינה ולא שנת שירות, סירב בתוקף", מספרת רחל. "הוא גם לא הלך להתמיין לשום יחידה. הוא אמר: 'אני הולך לגדודים, לעשות את העבודה החשובה שאולי קצת פחות מוערכת - אבל אעשה מה שצריך לעשות בשביל עם ישראל'".
אחרי שאמיר נפל, גיליתם עליו דברים שלא ידעתם?
"הוא היה ספר פתוח, גם לנו, ההורים. באחד מערבי השבעה אלעד אמר לחברים: 'יאללה, תשפכו הכול, את כל הסודות'. והם ענו: 'אבל אתם כבר יודעים הכול'. אמיר הביא את עצמו כמו שהוא, בלי פילטרים ובלי העמדות פנים, באותנטיות עדינה ורגישה, לא מתריסה".
הבית בעין כרם היה תמיד מלא בחברים של אמיר, והם ממשיכים להתכנס בו כמעט בכל סוף שבוע גם היום, שלוש שנים אחרי. "הוא לא היה ילד של מסיבות, זה נראה לו המוני ואי אפשר לדבר שם, אז הישיבות היו תמיד אצלנו", אומרת רחל.
"כל סוף שבוע היה פה 'משתה', אבל מה שקרה בסוכות, שבוע לפני 7 באוקטובר, עלה על הכול. הוא עשה משתה של שלושה ימים, שלא נגמר, והתעקש שגם אני אזמין חברים שלי. זו הייתה שמחה אחרת, חגיגה אחרת. היום בדיעבד אני מבינה שזו הייתה מסיבת פרידה מהמשפחה ומהחברים".
לא חדר זיכרון
בתום השלושים התכנסו בחצר בעין כרם בני המשפחה והחברים, עם הגיטרות של אמיר, ושרו. "אמרתי לאלעד: 'אנחנו הולכים לעשות לאמיר פסטיבל ביום ההולדת שלו'", מספרת רחל. "הוא שאל: 'איזה פסטיבל?' ואמרתי: 'פסטיבל רוק. נזכור אותו כמו שהוא רצה'".
כך קמה עמותת "אמי"ר", ראשי תיבות של אמנות, מוזיקה, יצירה ורוח. הפסטיבל הראשון נערך באפריל 2024, סמוך ליום הולדתו ה-20, בבית שמש, וחזר גם בשנה שאחריה: יום שישי בצהריים, להקות וזמרים שאמיר אהב - בהן "מוניקה סקס", "הדג נחש", ברי סחרוף ו"איפה הילד"; תערוכה של ציוריו, אוכל ואלכוהול.
"זה ממש לא פסטיבל זיכרון", מדגישה רחל. "התרומות הפרטיות לא גדולות, ורק דרך הפסטיבל, עם אלפי אנשים שקונים כרטיסים, אנחנו מצליחים לגייס סכומים שאפשר איתם לשלוח 200 לוחמים למסע עיבוד בחו"ל או לפתוח שני חדרי מוזיקה".
השנה לא התקיים הפסטיבל. יש פחות תורמים, והמועד נפל על ימי המלחמה עם איראן. "כבר אין לנו כסף לעשות את זה לבד", אומרת רחל. "אנחנו צריכים שותף שיתמוך כלכלית, גוף שרוצה לרוץ איתנו".
הכסף שגויס עד כה מממן שלושה מפעלים. הראשון הוא "מסע שחרור", תוכנית של "מטיב" - המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה: לוחמים ששירתו יחד באותה מחלקה עוברים תהליך של תשעה חודשים, עם מפגשים אישיים וקבוצתיים, ובמרכזו עשרה ימים בחו"ל בליווי שני מטפלים. עד "חרבות ברזל", יצאו למסעות בעיקר מילואימניקים ומשוחררים ותיקים.
"ראינו מה קרה למחלקה של אמיר, מחלקה שהתפרקה: חלק נהרגו, חלק נפצעו, וחלק חזרו ללחימה", אומרת רחל, שעבדה עד 7 באוקטובר כיועצת חינוכית וכמטפלת בשיטת CBT. "אחרי שהוא נפל, אמרתי לעצמי שהמציאות השתנתה, ושצריך להתאים את התוכנית לצעירים שנמצאים שלוש שנים בלחימה עצימה, מאבדים חברים וחשופים למראות קשים". מאות לוחמים צעירים, לדבריה, כבר יצאו למסעות בסיוע העמותה.
המפעל השני נולד במקרה: כשרחל ואלעד סגרו את חשבון הבנק של אמיר, ומצאו בו הוראת קבע חודשית לארגון "עזר מציון". "הוא תרם בשקט, בלי לעשות רעש ובלגן", אומרת רחל, ומספרת שעוד בבר המצווה תרם את כל כספי המתנות שקיבל - לילדים חולי סרטן.
מאז, מממנת עמותת "אמי"ר" בדיקות של מצטרפים למאגר מח העצם של "עזר מציון", בין היתר מהכנסות הדוכן שהיא מעמידה מדי קיץ ביריד "חוצות היוצר" בירושלים, ובו חולצות, תיקים ומחברות עם ציוריו של אמיר.
"חדר אמיר" שנחנך ב-5 בנובמבר באשקלון
המפעל השלישי, זה שרחל מכנה "הבייבי", הוא הקמת חדרי המוזיקה לנוער בסיכון: חמישה "חדרי אמיר" כבר פועלים, והשישי מתוכנן לקום בקיבוץ חולית שבעוטף.
החדרים הראשונים הוקמו במסגרת לילדים שהוצאו מבתיהם בבאר שבע, ובשלושה תיכונים לנוער בסיכון ברמלה, במעלה אדומים ובקיבוץ אלונים שבצפון. החדר החמישי נחנך בתחילת נובמבר באשקלון, במשפחתון של ארגון "אור שלום".
הדרך להקמת החדר החדש התחילה דווקא בירושלים, בדוכן ב"חוצות היוצר". לצד החולצות והמחברות הוצב שם מסך, שעליו הוצגו הפסטיבלים, חדרי המוזיקה וכל מה שהעמותה עושה לזכרו של אמיר. "עדן, עובדת סוציאלית שמטפלת בנערים ובנערות במשפחתון של 'אור שלום', הגיעה ליריד בלי להכיר אותנו, ניגשה לדוכן וקנתה מהמוצרים", מספרת רחל.
"היא קלטה על המסך את חדר המוזיקה, ואמרה: 'הופה, מה זה?' סיפרתי לה, והיא ענתה: 'אני מוזיקאית, והרבה פעמים אני מטפלת דרך מוזיקה. אולי נעשה משהו ביחד?' אמרתי לה: 'יאללה, קחי את הטלפון שלי'. אחרי כמה חודשים נפגשנו במשפחתון באשקלון, והתפעלנו מאוד ממה שקורה שם".
"ההנצחות הכי משמעותיות עבורנו הן אלה שמשהו קורה בהן, שמשהו מתנגן, שמשהו זז אצל מישהו. המטרה היא האדם שיושב שם בחדר. אם זה עושה טוב למישהו, אנחנו עשינו את שלנו, ואמיר קיבל את מה שהוא רצה"
"אור שלום" לא היה זר לרחל: כיועצת בתיכון במבשרת ציון בעברה, פגשה נערים ונערות שגדלו במשפחתונים שהארגון מפעיל. "כבר אז אמרתי: 'איזו הצלת נפשות, איזה מרחב מוגן ונורמטיבי הם נותנים לילדים האלה'", היא מספרת.
הארגון מטפל כבר יותר מ-40 שנה, מטעם משרד הרווחה, בילדים ובבני נוער שרובם הוצאו מבתיהם בצו בית משפט, בעקבות הזנחה או התעללות. בכל משפחתון הם גדלים אצל זוג הורים, לצד ילדיהם של בני הזוג, לומדים בבתי הספר של השכונה, הולכים לחוגים ושומרים על קשר עם משפחותיהם.
"משרד הרווחה מממן ועוזר כמה שהוא יכול, אבל זה לא מספיק", אומרת רחל. "מישהו צריך לטפל בילדים האלה ולחבוש את הפצעים שלהם, ואנחנו תורמים את החלק הקטן שלנו: חדר מוזיקה".
בכל חדר יש גיטרות, קלידים, תופים, כלי הקשה, מגברים ומיקסר, וגם טיפול אקוסטי. ההקמה נמשכת כמה ימים, ובמהלכם רחל ואלעד פוגשים את הנערים והנערות שיזכו לנגן בחדר החדש. "הם לא מאמינים שכל זה יהיה שלהם", מספרת רחל. "באחד החדרים ילד שאל: 'אפשר לגעת? אף פעם לא ראיתי גיטרה אמיתית'".
לכל גוף שמקבל חדר מציבה העמותה תנאי אחד, שמופיע גם בחוזה: איש טיפול או מוזיקאי שיהיה אחראי על המקום. "שזה לא יהיה חדר נעול, כי מפחדים שיהרסו אותו, וגם לא חדר פרוץ שסתם ייהרס", מסבירה רחל. "צריך שיהיה שם מישהו שיחזיק עם הנערים את הכאב ויראה להם איך אפשר לדבר דרך המוזיקה, במקומות שקשה לדבר במילים".
מה היית רוצה שיקרה לנער או נערה שייכנסו לחדר כזה בפעם הראשונה?
"הכי הייתי רוצה שירגישו שם מחוברים לעצמם, ושהחדר יהיה בשבילם מקום מפלט. שילמדו לנגן, ושהמוזיקה תיתן להם דרך בריאה להתמודד עם כעסים, עם כישלונות ועם חרטות.
"הייתי רוצה שנער או נערה יגידו לעצמם: 'אני טוב במשהו. יש משהו שאני אוהב, משהו שלא חלמתי שאוכל לעשות, ואני לומד אותו ומתמיד בו'. שיבואו לשם כדי לשיר, שילמדו לכתוב ושימצאו מילים לכאבים שלהם".
כל החדרים נראים אותו הדבר, ובכולם צללית של אמיר, תמונה שלו, ציורים שלו וספר על חייו. "אבל זה לא חדר זיכרון", מדגישה רחל. "יש לאמיר ספסלים, שלטים ולוחות זיכרון, וההנצחות הכי משמעותיות עבורנו הן דווקא אלה שמשהו מתנגן בהן, שמשהו זז אצל מישהו. המטרה היא האדם שיושב שם בחדר. אם זה עושה טוב למישהו, אמיר קיבל את מה שהוא רצה".
את מדמיינת לפעמים את אמיר באחד החדרים?
"כן. אין שיר שהנערים היו מבקשים והוא לא היה מוצא לו את האקורדים, ומספר להם על מה הוא נכתב ואיך הוא נולד. הוא נורא נוכח שם. וכמובן שסיפרנו להם עליו, וכשהם הולכים ל'חדר אמיר' הם יודעים מי הוא היה. חלק מהם מזדהים עם ההתמודדויות שלו ועם הדברים שהוא אהב. חדרי המוזיקה הם הכי אמיר שיש".
נופלת וקמה
רחל מעידה על עצמה שהייתה וורקוהוליקית, אבל מאז שאמיר נפל לא חזרה לקליניקה שלה ולא לחדר היועצת בתיכון.
ימיה עוברים בין הרצאות על אמיר בפני לוחמים, מתנדבי שנת שירות ותלמידי תיכון, הקמת חדרים וגיוס תרומות, ובין תמר, שהייתה בת 14 כשאחיה נהרג וצפויה להתגייס בקיץ הבא.
איך ממשיכים להיות הורים לילד שאיננו?
"זה ללמוד להיות אמא של ילד מת. אתה באמת ממשיך להיות הורה שלו. כשאני מגזימה עם ההנצחות ונבלעת בהרצאות, בפרויקטים ובמיזמים, אני מסבירה לתמר שככה אני אמא שלו. אותה אני מסיעה, מאכילה, מחבקת ומנשקת.
"הדרך שלי להיות אמא של אמיר היא לדבר עליו, להנציח אותו, להקים חדרי מוזיקה, לכתוב עליו ספר. אין לי דרך אחרת לחבק אותו, אין לי דרך אחרת לנשק אותו".
עם הזמן, היא מספרת, למדה "להיות בתקשורת" עם אמיר. "זה נשמע הזוי, רוחני מדי, אבל יש ימים שאני ממש מרגישה אותו עומד לידי. לפעמים אני אומרת לו: 'בבקשה, שיר מהפלייליסט של הגיטריסטים הכי טובים, עכשיו, אם אתה איתי'. ולפעמים הרמקול נדלק פתאום, כשהוא לא מחובר לכלום, עם שיר שאמיר אוהב".
הורים שכולים מדברים הרבה על המילים שלא נאמרו. נשאר ביניכם משהו פתוח?
"לא. אין משהו שרציתי להגיד ולא אמרתי, ואין לי חרטות. אהבתי, נישקתי, נשנשתי עד בלי די. יש לי תחושת פספוס, שזה נגמר לי מהר מדי, מוקדם מדי ולא פייר מדי, אבל אי אפשר היה לנשנש אותו יותר ממה שנשנשתי אותו".
"הדרך שלי להיות אמא של אמיר היא לדבר עליו, להנציח אותו, להקים חדרי מוזיקה, לכתוב עליו ספר. אין לי דרך אחרת לחבק אותו, אין לי דרך אחרת לנשק אותו"
שלוש אזכרות כבר עברו על המשפחה, וגם לקראת האחרונה שבהן חזרה החרדה: יבואו או שהם ימצאו את עצמם לבד מול קברו של בנם. "הפחד הכי גדול שלנו, של המשפחות השכולות, הוא שישכחו את הילדים. שישכחו שהיה פה ילד מתוק מדבש, שהתארח בעולם הזה ועשה טוב, והוא איננו", היא אומרת.
"אל תיזכרו בו רק ב-7 באוקטובר, ואל תזמינו אותי להרצאה רק סביב יום הזיכרון. אלה ימים שאני לא יכולה לקום מהמיטה. תזמינו אותי בחנוכה, נדבר על האור שהוא הפיץ פה. תזמינו לקראת פסח, נדבר על חירות ועל ילד האביב שהוא היה".
"כל העשייה הזאת היא בחירה מודעת", היא אומרת. "אחד, כי הבטחנו, ולכן נקיים. ושניים, זה מציל אותנו. לאמיר היה משפט שהלך איתו: 'אם אפשר לעשות טוב, אז עושים'. אז אפשר להקים עוד חדר מוזיקה? נקים. אפשר להוציא עוד משלחת של לוחמים? נוציא. זה מציל אותנו מלהשתבלל במיטה, או מלהישאר רק במקום הממורמר של השאלה בשביל מה הוא מת".
על החזה של אמיר היה קעקוע של דארומה, הבובה היפנית העגלגלה שמתיישרת בכל פעם שמפילים אותה. "אני חוזרת מהרצאה - ונופלת. חוזרת מחדר מוזיקה, שבו אני על סטרואידים - ונופלת.
"את נופלת וקמה, נופלת וקמה, והופכת להיות הדארומה של אמיר", אומרת רחל. "יכול להיות שבעוד שנה, שנתיים, חמש - אתעייף. זה מה שאני יודעת לעשות היום, ועובדים עם מה שיש".
אם היית יכולה להעביר לאמיר מסר, מה היית אומרת?
"שאנחנו אוהבים אותו ומתגעגעים אליו ממש-ממש. שאנחנו משתדלים לא להוריד את הדגל לחצי התורן, וממשיכים לעשות טוב בעולם, כמו שהוא עשה. זה היה לו חשוב, ואנחנו מקיימים את מה שהבטחנו לו".
- לתרומות לעמותת "אמי"ר" ולפרטים נוספים - הכנסו לאתר ההנצחה לאמיר לביא ז"ל














