בשבת הארורה ההיא, כשהידיעות הראשונות על אירועי הטבח האכזריים בעוטף החלו לזרום, איציק סעידיאן לא חשב על עצמו. הוא חשב על כולנו.
"הדבר הראשון שעלה לי בראש היה המצב הנפשי שאנחנו, כעם, הולכים לחוות", הוא מספר בריאיון שנערך היום (ב') בוועידת "מדינה בפוסט טראומה" של ynet ו-"ידיעות אחרונות" בשיתוף ההסתדרות. את המצב הנפשי, זה שממנו הוא כה חושש, סעידיאן מכיר מקרוב. הוא יודע היטב איך זה מרגיש לחיות בתוך החושך, כשנדמה שאין אף נקודת אור בקצה המנהרה.
איציק סעידיאן בריאיון על פוסט טראומה, ועל הרגע שבו החליט להקים עמותה לתמיכה בהלומי קרב
(צילום: ליאור שרון )
סעידיאן, לוחם גולני לשעבר, היה אחד הניצולים מאסון הנגמ"ש בקרב שג'אעייה ב"צוק איתן" ב-2014, שבו נהרגו שמונה מחבריו.
ב-12 באפריל 2021, יממה לפני יום הזיכרון, הוא הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום בפתח תקווה, במחאה על היחס לנפגעי הנפש - מעשה שטלטל את המדינה, והוביל לרפורמה מקיפה במערך הטיפול בהלומי קרב.
כעבור שנתיים אינטנסיביות של שיקום וטיפולים שכללו גם אשפוז בבית חולים שיבא תל השומר, הוא קם על רגליו - והיום, מתוך עמותת "בגובה העיניים" שהקים, הוא מלווה לוחמים ולוחמות פוסט-טראומטיים כתוצאה מהשירות הצבאי.
4 צפייה בגלריה
סעידיאן. "אנחנו רואים פוסט-טראומה כ-100 אחוז או אפס. אבל רוב האנשים נמצאים באמצע"
(צילום: יובל חן)
הריאיון איתו נערך כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, על רקע מה שרבים מכנים כ'פוסט-טראומה לאומית' – והוא, שעבר את זה בעצמו, מזהה את הסימנים מוקדם. "אין כמעט יום שאני לא פוגש אנשים שעברו טראומה ופונים אליי לעזרה", הוא אומר. "זו גם האינדיקציה שלי להבין עד כמה התופעה הזו רחבה בחברה הישראלית".
דמיינת את הממדים שאליהם זה יגיע?
"אני חושב שכן, ואפילו חשבתי שהמצב יהיה חמור יותר. לצערי, אנחנו עוד לא חווים את התסמינים במלואם. ייקח זמן עד שנבין באמת עד כמה הטראומה שחווינו פה כמדינה מתחילת המלחמה ועד עכשיו - היא לא פשוטה".
"אנחנו רואים פוסט-טראומה כ-100% או אפס, אבל רוב האנשים נמצאים באמצע. הם לא חווים תסמינים קיצוניים, אבל החיים שלהם השתנו במידה כזו או אחרת - בלי שהם בהכרח סובלים מהפרעת דחק או צריכים הכרה מאגף השיקום"
והוא, כמי שחווה זאת בעצמו, מדבר מתוך ניסיון אישי על האיחור שבו הפצע מתגלה. "ברגע שנתחיל לצאת מהמלחמה ונהיה אחריה, כשהשקט מגיע - שם הפצעים מתחילים להתגלות. לי לקח שנתיים וחצי להבין שאני במצב לא פשוט".
התסמינים, הוא מספר, הופיעו מהר, אבל הוא בחר לדחוק אותם הצידה. "לא רציתי לדבר. רק אחרי שהשתחררתי מהצבא, הבנתי שיש לי בעיה שאי אפשר להתעלם ממנה".
התחום שבין 0 ל-100
את הרעיון שמאחורי עמותת "בגובה העיניים", סעידיאן מנסח כביקורת על האופן שבו המערכת תופסת פגיעה נפשית - כשאלה של הכול או כלום. "אחת הבעיות שלנו, במיוחד בגופים הממשלתיים, היא שאנחנו רואים פוסט-טראומה כ-100% או אפס", הוא מסביר, "או שאתה חווה תסמינים חיצוניים, או שאתה לא חווה כלום.
"אבל רוב האנשים נמצאים באמצע. הם לא חווים תסמינים קיצוניים, אבל החיים שלהם השתנו במידה כזו או אחרת - בלי שהם בהכרח סובלים מהפרעת דחק או צריכים הכרה מאגף השיקום. מה הם כן מחפשים? לעבור תהליך, ללמוד, לעבד את מה שעברו, אבל בלי הכרה רשמית ובלי המסלול לנכות".
4 צפייה בגלריה
"אדם לא צריך להחמיר את מצבו רק כדי לקבל עזרה". סעידיאן בוועדת הכנסת על הטיפול בהלומי קרב
(צילום: דוברות הכנסת - דני שם טוב)
יש מי שיטענו שאנשים כאלה דווקא מקלים על המדינה. שהם מוותרים על ההכרה ופונים לעמותות כמו שלך, ובכך מסירים ממנה אחריות.
"החיים שלהם חשובים יותר מהכול", הוא משיב מיד. "אדם לא צריך להחמיר את מצבו רק כדי לקבל עזרה".
כיום, לדבריו, "בגובה העיניים" מלווה כ-200 משתתפים המחולקים לחמש קבוצות פעילות, כשהשאיפה היא להתרחב עוד ולבסוף, לפעול בשיתוף עם אגף השיקום - יוזמה שעדיין מתקשה לקרום עור וגידים.
"המטרה שלנו היא להגיע לכל מי שלא רוצה להיכנס לתהליך של הכרה רשמית, אבל כן מחפש מקום לעבד את מה שעבר, יחד עם קבוצה שחוותה דברים דומים".
הזרע כמשל לחיים
חלק ממה שהעמותה מציעה, הוא בדיוק מה שהמערכת הממסדית עוד לא השכילה לפתח: ריפוי דרך הטבע. "הטבע מלמד אותנו הרבה על עצמנו. הוא מאפשר לך להתנתק מהרעשים שבחוץ, ולקחת זמן להקשיב לעצמך".
הים, הוא אומר, היה מורה הדרך הראשון שלו ("כשאתה גולש, יש המון תובנות שאתה יכול לקחת לחיים"). אחר כך הגיעה האדמה. "כשאתה שותל זרע, הוא עובר תהליך. הוא צריך להגיע למצב שהוא כמעט מת – ואז לחזור לחיות מחדש. אתה מעבד את האדמה, משקה אותה, ומשבוע לשבוע רואה איך הוא גדל. יש בזה משל שלם לחיים".
"אני מאמין שהשבר מגיע לחיים - הקושי, החושך, איך שלא תקראו לזה - כדי שנבחר בחיים אחרים. לולא זה, לא היינו בוחרים בהם. אני לא בא להגיד שאין כאב או עצב, אבל רק מי שחווה שבר יכול פתאום להביט על החיים אחרת"
ואת האנשים שמגיעים אליו הוא מתאר במילה אחת, שחוזרת על עצמה: "אחים. אחים". מבחינתו, יש כוח מיוחד בכך שדווקא מי שעבר פוסט-טראומה הוא זה שמלווה אחרים שעוברים אותה. "זה הדבר הכי חזק שיש", הוא אומר. "אתה מגיע למקום שבו אתה לא צריך להסביר במילים. אתה יודע שמי שיושב מולך חווה בדיוק את מה שאתה חווית".
את העיקרון הזה הוא הכיר מקרוב עוד בתקופת האשפוז בתל השומר. שם, קידם פיילוט בהשראת מודל "עמית שיקום" של צה"ל - שבו מי שכבר התמודד עם פציעה, מלווה אדם אחר שעובר פציעה דומה - הפעם עבור חולי סרטן.
זה לא מייאש לראות אנשים ברגעים הכי קשים שלהם?
"להפך. הרופא הכי טוב הוא זה שעבר את אותה חוויה, את אותם מכשולים, את אותם לבטים שעוברים לך בראש. הוא יודע מניסיון מה אתה הולך לעבור, ואתה רואה מולך הוכחה חיה שאפשר לחיות עם זה. כשאתה פוגש אדם מבוגר ממך בעשרים שנה שעבר את הפציעה, ויש לו משפחה וילדים, והוא חי לצד הדבר הזה - אין השראה גדולה מזו".
"אני כבר לא מצטער"
המושג "פוסט-טראומה" גורם לרובנו לדמיין מיד את התסמינים הקשים ביותר, את הסיפורים על מי שלא שרדו. סעידיאן מבקש לנפץ את הדימוי הזה.
"יש לי צמרמורת כשאני מדבר על זה", הוא אומר. "אני מאמין שהשבר מגיע לחיים - הקושי, החושך, איך שלא תקראו לזה - כדי שנבחר בחיים אחרים. לולא זה, לא היינו בוחרים בהם. אני לא בא להגיד שאין כאב או עצב, אבל רק מי שחווה שבר יכול פתאום להביט על החיים אחרת".
4 צפייה בגלריה
"אני מצטער על מה שעשיתי, אבל לא על התוצאה". סעידיאן, זמן קצר אחרי יציאתו משיקום
(צילום: שאול גולן)
במבט לאחור, אתה מתחרט על אותו יום?
"אני מצטער על מה שעשיתי, אבל לא על התוצאה. בלי זה, לא היו לי החיים המלאים והמשמעותיים שיש לי היום".
לאן אתה רוצה לקחת את זה מכאן? איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"אני רוצה להמשיך להרחיב את השליחות שלי בכל דרך אפשרית, למען עם ישראל. אני מאמין שדווקא מהטראומה הקשה הזאת, שעברנו יחד כעם, נוכל לצאת הרבה יותר חזקים".
ובאופן אישי, מעבר לשליחות?
"אני מדמיין את עצמי אבא, בעזרת השם. בעל ואיש משפחה, שמעביר לילדים שלו את מה שלא היה לו. זה תמיד היה החלום הכי גדול שלי. הילדות שלי הייתה מורכבת, וכל סיפור החיים שלי הוא לא פשוט".
איזו תובנה היית רוצה להעביר הלאה - למי שאתה מלווה, ולילדים שלך בבוא היום?
"שחלומות נועדו להתגשם. שאין דבר כזה 'אי אפשר'. ושנהיה טובים אחד לשני - זה בסוף המהלך הכי חשוב וטוב שיש".
התפיסה הזו, הוא אומר, היא גם זו שעומדת בלב העמותה שהקים: "אנחנו מייצרים מפגשים בין אנשים שעברו חוויות דומות, ובסופו של דבר הם הופכים למורי דרך אחד של השני, מחזקים זה את זה, וגם פשוט נהנים מהחיים".
ומה היית אומר למי שמהסס לעשות שינוי בחייו?
"התחלתי לגלוש בגיל מאוחר, וחבל. במירוץ החיים האינטנסיבי לא התפניתי לזה. יש כל כך הרבה דברים שהעולם יכול להציע לנו, ואנחנו יכולים לקום ולעשות אותם - בלי לחכות לטיימינג מסוים, כי לפעמים הוא מגיע מאוחר מדי".
