מרי קלנגה, נערה מזמביה שהגיעה לישראל במיוחד כדי לעבור ניתוח לב מציל חיים, כבר יודעת בדיוק מה לעשות כשהאזעקה נשמעת: להניח הכול ולרוץ למקלט. "האזעקות מפחידות, אבל אנחנו מתחילים להתרגל", היא מספרת. "אנחנו מרגישים בטוחים לישון במקלט בלילה. ביום אנחנו משחקים ונהנים, וכשיש אזעקה - רצים למקום בטוח".
מרי היא אחת מכ-30 ילדים מאפריקה השוהים כרגע בישראל לאחר שעברו טיפולי לב מצילי חיים, ובעוד אזעקות חותכות את שמי הארץ - הם מתפנים למקלטים יחד עם המטפלים הישראלים המלווים אותם.
הילדים, המלווים בקרובי משפחתם, הגיעו ארצה ממדינות שונות: זנזיבר, זמביה, ניגריה, רואנדה, אתיופיה, דרום סודן והרפובליקה המרכז-אפריקנית. רבים מהם הגיעו לישראל לצורך טיפולים דחופים - ניתוחי לב מורכבים וצנתורים שאינם זמינים במדינות מוצאם, המבוצעים במרכז הרפואי וולפסון בחולון ובבית החולים לילדים על שם סילבן אדמס.
הילדים ממהרים למקלט יחד עם המלווים ועם אנשי הצוות המטפלים בהם
(צילום: באדיבות עמותת "הצל ליבו של ילד")
לצידם פועלים שמונה רופאים בינלאומיים בהכשרה מתקדמת, ושש אחיות מלוות - כולם חלק מפעילות עמותת "הצל ליבו של ילד", המשלבת טיפול רפואי מציל חיים עם הכשרת צוותים רפואיים ממדינות מתפתחות.
בין אנשי הצוות נמצא גם ד"ר זכיאס מונדה מולו, מנתח לב ילדים מזמביה המשתתף בתוכנית ההכשרה של העמותה במרכז הרפואי וולפסון. "ישראל נתנה לי הזדמנות להתפתח כמנתח ולהציל חיים במדינתי", אומר ד"ר מולו. "דווקא בתקופה הזו אני מרגיש מחויבות להחזיר ולסייע לצוותים, לילדים ולציבור הישראלי".
בין ארוחת ערב לריצה למקלט
בבית הילדים של העמותה, לא כולם נמצאים באותו שלב של המסע: כשליש מהמטופלים עדיין ממתינים להליכים קריטיים, ולצידם יש שכבר החלימו וקיבלו אישור לשוב למדינותיהם - אך מגבלות התעופה משאירות אותם בישראל לזמן בלתי ידוע.
ובינתיים האזעקות, לא מבחינות בין אלה לאלה - ובימים האחרונים נאלצים ילדים שנותחו לאחרונה, חלקם נמצאים רק ימים ספורים אחרי שיצאו מחדר הניתוח - לרדת למקלטים בעת אזעקות, ואף לישון בהם לצד בני משפחותיהם והצוות המטפל.
2 צפייה בגלריה
מנכ"ל העמותה סיימון פישר והמתנדבת אלה, עם הילדים המטופלים
(צילום: באדיבות עמותת "הצל ליבו של ילד")
"האזעקות קוטעות הכול. גם רגעים פשוטים כמו ישיבה לארוחת ערב, יכולים להפוך ברגע לריצה למקלט", מתארת נונו מוחמד מזנזיבר, המלווה את בנה שעדיין ממתין לטיפול. "אנחנו מנסים להישאר רגועים, לפעמים אפילו לצחוק - אבל התחושה לא פשוטה כשיש סכנה בכל רגע".
הצוות בבית הילדים של העמותה מכיר את התחושה הזו - ועושה כל שביכולתו לצמצם אותה. הכוננות שם אינה מסתיימת. לורה כפיף, אם הבית, מסבירה שהאחיות משתמשות באפליקציית פיקוד העורף, המספקת התרעה מוקדמת שמאפשרת להיערך לכניסה למקלט דקות לפני שהאזעקה בכלל נשמעת.
"האזעקות קוטעות הכול. גם רגעים פשוטים כמו ישיבה לארוחת ערב, יכולים להפוך ברגע לריצה למקלט", מתארת נונו מוחמד מזנזיבר, המלווה את בנה שעדיין ממתין לטיפול. "אנחנו מנסים להישאר רגועים, לפעמים אפילו לצחוק - אבל התחושה לא פשוטה כשיש סכנה בכל רגע"
במקביל, הרחיבה העמותה את פעילותה ומסייעת גם במענה לצרכים רפואיים הקשורים למצב הביטחוני. "בהתחלה פחדתי. בזמביה לא חווינו מצבים כאלה", מתארת ווילטרידה, אחות מלווה מזמביה. "אבל המתנדבים הישראלים שמגיעים לשמח את הילדים, עושים הבדל גדול. העמותה דואגת לא רק לביטחון הפיזי שלנו, אלא גם לרווחה הנפשית".
"אנחנו מצליחים להגיב במהירות בעת אזעקה, להגן על הילדים ולחזק את התשתיות הרפואיות - אך הצרכים רק הולכים וגדלים ככל שהמצב נמשך", מסביר מנכ"ל העמותה, סיימון פישר.
ומרי מזמביה? היא כבר יודעת לאן היא רוצה להגיע: הביתה, אל חבריה ללימודים - עם לב בריא, וחוויות מורכבות שהיא עדיין מחפשת את המילים לתאר אותן.
