נולדתי וגדלתי בקרית שלום שבדרום תל אביב, בת לאב נהג "דן" ולאם שעבדה במשק בית, זכרם לברכה, הרבה לפני שחלק משכונות הדרום הפכו להיות טרנדיות. למדתי ברוגוזין שברחוב העלייה בתל אביב, מול פלורנטין, כשהרחוב איכלס בעיקר משפחות קשות יום, בעלי מלאכה ותעשייה זעירה.
מחזור 88 סיים את הלימודים ועם השנים פנינו איש לדרכו. חלק מהקשרים נשמרו, רובם המכריע התרופפו והתנתקו. עשרות שנים עברו מאז, במהלכן התקיימו שתיים או שלוש פגישות מחזור ותו לא, אבל קבוצת וואטסאפ הוקמה ומעת לעת צפצפה.
13 צפייה בגלריה
ההיענות הייתה מיידית. 18 גברים ונשים, בני מחזור אחד, צועדים במדבר בדממה
(צילום: טל-זהרה לביא )
לפני חודשים ספורים סיימה בכורתי את חוק לימודיה. שיא הלחץ לקראת הגיוס שהוקדם, ולקראת ה-פּרוֹם. בעודי יושבת על הספה בחנות, מגייסת את שאריות הסבלנות, מביטה על סנדלי זהב וכסף, על שלל אריזות נעליים פזורות סביבה - קפצה הודעה יוצאת דופן בקבוצה שנפתחה לטובת פגישת המחזור הבאה: איליי, הבן של רענן לוי, נהרג בעזה.
שנים רבות לא התראינו, וכעת - הזוועה הזו מצמצמת את השנים לכלום ושום דבר. אני משלמת במהירות וחומקת החוצה בעיניים מוצפות.
שקיעה במדבר ולחלוחית בעיניים
שבועות ספורים אחר כך אני לא מתלבטת יותר, ומגיעה לפגישת מחזור שראשיתה חיבוק אינסופי עם רענן, שאותו לא ראיתי עשרות שנים. שעות ארוכות של צחוק, שמחה, זיכרונות-תיכון מתוקים וקשים גם יחד, בצד דממה שורפת לב כשרענן מדבר. הרבה אחרי חצות אנחנו נפרדים בחוסר רצון, יודעים שהפעם הקשר הזה כאן כדי להישאר. בזכות רענן, בזכות איליי.
לפני כמה שבועות עלה פתאום רעיון, וכפי שעלה מיד נכתב בקבוצת המחזור: "עשינו כברת דרך בחודשים האחרונים, ונראה לי שהגיע הזמן לקחת את הדברים עוד צעד משמעותי קדימה. כמה כיף לנו יחד, כמה תמיד הזמן לא מספיק. מה דעתכם על טיול שנתי שיכלול לילה?".
ההיענות הייתה מיידית, ובראשית דצמבר סומנו יומיים באמצע השבוע, ונתפר טיול לאזור הדרום, בעת שהפסקת האש בצפון טרם נראתה באופק.
שעות לאחר שהטיול אמור היה להסתיים, אנחנו עדיין כאן, מתקשים להיפרד. מולנו רענן, מחויך ועטוף באהבה. בקלות יכולנו לעמוד במקומו, ואת החוב שאנחנו חייבים לו, למשפחתו, למשפחות הרבות שחרב עליהן עולמן במלחמה הזו - לא נוכל לפרוע, אבל לעולם לא נפסיק לנסות
בשלישי האחרון, בשעה 7:45, נאספו 18 נשים וגברים בחנייה הרחבה בשכונה שממנה יצאנו כולנו. חיבוקים אמיצים ועיניים נוצצות, לא מאמינים שהטוב הזה אכן יצא לפועל אחרי כל השנים הללו.
קפה קטן של בוקר ביער להב, ומשם לתחנה הראשונה: ביקור ברמת ציפורים, כפר לא מוכרז בנגב. היילאל מקבל את פנינו בהתרגשות. שולחן ניגובים נפתח, לצידו פינג'אן במרכז האוהל, ממנו נמזגים קפה ותה כמיטב המסורת.
היילאל מתיישב מולנו, פניו חרושות קמטים והוא מספר לנו שנישא תשע פעמים כדי להקים משפחה, ללא הצלחה. בתשיעית קיבל את העקרות שנגזרה עליו ונותר ערירי.
13 צפייה בגלריה
היילאל. פניו חרושות קמטים, והוא מספר כיצד קיבל את העקרות שנגזרה עליו ונותר ערירי
(צילום: טל-זהרה לביא )
מקץ שעה קלה אנחנו יוצאים לשמורת עין עבדת, למסלול מישורי יפהפה, עתיר השתקפויות, בין מצוקים לבנים, כשיעלים מלווים אותנו בצידי הדרך. אנחנו צועדים בשמורה בלב גואה, חלקנו - בוודאי תושבי המרכז שבינינו - לראשונה בחייהם.
בתום המסלול הקליל אנחנו עולים לקבר בן גוריון וממתינים בהתרגשות לשקיעה. חיילים נאספים לידנו, ממתינים איתנו לשעה שבה ייצבעו השמיים בצבעי אש וכפי שקרה לא אחת לאחרונה, הם נאספים סביב רענן, מקשיבים לסיפור הנפילה של בנו ומצטרפים לאמירת קדיש. אני מביטה בהם דרך עדשת המצלמה שלי בעיניים לחות.
חצי שעת נסיעה משם ומגיעים לקיבוץ משאבי שדה. כפר הנופש משאבים מארח בימים אלו מפונים מניר יצחק, ואנחנו מתקבלים במאור פנים השמור לתיירים שמזמן לא נראו כאן.
לאחר ארוחת הערב אנחנו מתכנסים במועדון הקיבוצי למשחקי חברה: חבילה עוברת, משחק אמת ושקר, אתגר פיצוץ בלונים. יין חם נמזג לכוסות, והיום הארוך הזה מסתיים בהתרסקות רבתי לשנת לילה עמוקה בדלתות נעולות, לבל יחשוב מישהו לעשות שימוש חריג במשחת שיניים.
13 צפייה בגלריה
בכפר הנופש משאבים אנחנו מתקבלים במאור פנים השמור לתיירים שמזמן לא נראו כאן
(צילום: טל-זהרה לביא )
תפילת שחרית, להקות יעלים ומדבר אחד
ב-5:00 לפנות בוקר האמיצים שבינינו מתייצבים בפתח מתחם הלינה, ויוצאים לתצפית מרחבת קבר בן גוריון. ערפל סמיך מלווה את הנסיעה השקטה בכביש האפל, ופס דקיק של אור מרמז על הבאות.
תלמידי מכינה נאספים על המצוק, גברים עטופי טליתות מתפללים שחרית, כשהשמש בוקעת מלוא יופייה ומאירה על מדבר צין.
13 צפייה בגלריה
גברים עטופי טליתות מתפללים שחרית, כשהשמש בוקעת מלוא יופייה ומאירה על מדבר צין
(צילום: טל-זהרה לביא )
להקות יעלים צועדות על המצוק, הצעירים שבהם נעצרים ומישירים מבט אל העדשה שלי. היה זה אחד הרגעים ביומיים הללו שלא ידעתי את נפשי מרוב אושר.
13 צפייה בגלריה
להקות יעלים צועדות על המצוק, הצעירים שבהם נעצרים ומישירים מבט אל העדשה שלי
(צילום: טל-זהרה לביא )
לקראת שמונה בבוקר אנחנו נפגשים בחדר האוכל הקיבוצי. ארוחת בוקר בסיסית ענתה בדיוק על הצורך לקראת הבאות. היום הזה במיוחד עתיד היה לקחת אותנו למקומות נסתרים את שמותיהם שמענו רק בימי מילואים רחוקים או ממהדורות החדשות.
בין דיונות הנגב האינסופיות מתרומם בגאון המגדל הסולארי באשלים. המבנה הגבוה הזה, המתנשא לגובה של כ-250 מטרים, הוא הלב של אחת מתחנות הכוח הסולאריות המרשימות בעולם. הוא מצופה במאות מראות המסיטות קרני שמש אל ראשו הלוהט, שלפרקים נדמה כמו מונומנט נבואי-חללי.
כך או כך, המגדל הוא דוגמה נהדרת לחדשנות ישראלית, וגם תירוץ מצוין לדיאלוג עם נוף שנראה כאילו נלקח מפרק של סטארטרק.
כאן אין צורך בהעמדת פנים
חמוקי ניצנה היו התחנה הבאה שגילתה עד כמה המדבר יודע להפתיע. החמוקים, גבעות מעוגלות בצבע לבן-שמנת שנוצרו משחיקת סלעי קירטון רכים, נראו כמו נוף ירחי. מיד טיפסנו עליהם כשמעלינו שמיים כחולים שיצרו ניגוד מרשים ללובן מטה.
חצי שעה משם ואנחנו בכניסה לקדש ברנע שבפתחת ניצנה, אזור מדברי בעל אופי חקלאי. צווחות של עונג ליוו את השעתיים הבאות של רכיבת ריידרים בהובלתם של בני זוג צעירים ואופטימיים, שהתיישבו בקדש ברנע ומפעילים טיולי שטח שאין כמותם.
אנחנו רוכבים באוויר סתווי מאובק, בין שדות תפוחי אדמה ובצל, עד לתצפית על בסיס צבאי מצרי שמציץ מעבר לגבול. מצרים מעולם לא נראתה קרובה כל כך.
את הרכיבה אנחנו מסיימים בלב מלא על גדותיו ובשרירי ידיים תפוסים. בשעת דמדומים מגיעים לזולה משודרגת שבמרכזה פינת מדורה. ארוחה טרייה ונהדרת נפרסת מול חבורה רעבתנית.
בקיבה מלאה ורגועה אנחנו מתיישבים סביב המדורה. חבורה של אנשים טובים שנפגשו שוב באמצע החיים, והתחברו כמעט מיד מחדש. כאן אין צורך בהעמדת פנים, בניסיון להרשים. האנשים הללו, אומרת אחת הנשים, מכירים אותנו הכי טוב שיכול להיות.
שעות לאחר שהטיול אמור היה להסתיים, אנחנו עדיין כאן, מתקשים להיפרד, אוחזים חזק בים החויות החדשות שאספנו ביומיים האחרונים. מולנו רענן, מחוייך, עטוף באהבה. אנחנו מביטים בו ויודעים שבקלות יכולנו לעמוד במקומו, ואת החוב שאנחנו חייבים לו, למשפחתו, למשפחות הרבות שחרב עליהן עולמן במלחמה הזו - לא נוכל לפרוע, אבל לעולם לא נפסיק לנסות.
דקות לפני פרידה עולות בראשי המילים של זלדה, שאין הולמות מהן במאבק הפנימי שבין השקיעה לבין התחיה:
"לָלֶכֶת לְיַד הֶהָרִים
בְּדֶרֶךְ חֲדָשָׁה
שֶׁעֲדַיִן לֹא דָרְכוּ בָּהּ
תְּקוּפוֹת קוֹדְמוֹת שֶׁל חַיַּי,
לִשְׁמֹעַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁל הַלַּיְלָה,
לָחוּשׁ בָּאוֹתוֹת,
לָדַעַת אֲפִלּוּ בְּלֵב הַחֹשֶׁךְ
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קַיֶּמֶת,
וְלֶאֱהֹב אֶת הַחַיִּים
בְּלֵב נִשְׁבָּר"
