חני ריקרדו | יעל לבקוביץ
חני ריקרדו היא אמה של אוריה ריקרדו ליטמן ז"ל, שנרצחה בפסטיבל הנובה.
ביום שישי, 6 באוקטובר, אוריה - ילדת טבע מאושרת שאוהבת לרקוד - התרגשה לקראת ביקורה הקרוב בניו יורק אצל אמה חני, אליה הייתה אמורה לטוס ביום שלמחרת. אבל עוד לפני הטיסה המיוחלת, אוריה התכוננה למסיבת הנובה שתוכננה להיערך באותו ערב ליד קיבוץ רעים. הציפייה וההתרגשות של ילדת הטבע המאושרת שאוהבת לרקוד - נרצחו יחד עמה בשבת בבוקר, אחרי שמחבלי חמאס פלשו לשטחי העוטף וביצעו טבח רצחני בכל מי שנקרה בדרכם.
חלפו ימים ארוכים מאותה שבת ארורה, ועד שבני משפחתה של אוריה גילו מה עלה בגורלה. במהלך הזמן הזה, שהרגיש כמו נצח, הם ניסו להיאחז בשברי המידע שהצליחו ללקט: אוריה וחבריה, שרון ושחר, הצליחו להימלט משטח המסיבה, אולם נתקלו במארב מחבלים סמוך לקיבוץ מפלסים.
בשלב הזה שבו גורלה של בתה לא היה ידוע, חני הרגישה שהיא עומדת לצאת מדעתה. וכך תוך זמן קצר, בעודה מתפללת שיקרה נס, היא עלתה על טסה לישראל כדי להתחקות אחר עקבותיה של בתה. אבל אז, בתום ימים מייסרים, הגיעה הבשורה הקשה: אוריה נרצחה על ידי מחבלי חמאס יחד עם חבריה. בן זוגה של אוריה היה זה שמצא אותה - שלמה ויפה כפי שהייתה גם בחייה.
חני ריקרדו: "כשאוריה הייתה ילדה, הייתי עומדת איתה מול המראה ואומרת לה להגיד: 'אני חכמה, אני מוכשרת ואני יכולה להשיג כל דבר'. בשנה האחרונה, כשעברתי משבר, אוריה אמרה לי לעמוד מול המראה ולחזור על אותן המילים. אני מרגישה שחתכו את חבל הטבור שחיבר בינינו. היא הייתה משוש חיי"
"כל שלב בקבלת המידע היה קשה", משתפת חני. "אבל תמיד הייתה לי ההרגשה שעוד רגע מודיעים לנו שהיא התחבאה או נחטפה - ובעיקר שהיא בחיים. כל שלב שקיבע את המוות היה נוראי - מהארון ועד הפרחים שהונחו על קברה. הכול הרגיש מאוד קרוב, ויחד עם זאת מאוד רחוק".
לדברי האם האבלה, אוריה הייתה מקור כוחה. "אני מאחלת לכל אמא קשר כזה עם ילדיה", היא משתפת. "כשהייתה ילדה, הייתי עומדת איתה מול המראה ואומרת לה להגיד: 'אני חכמה, אני מוכשרת ואני יכולה להשיג כל דבר'. בשנה האחרונה, כשעברתי משבר, אוריה אמרה לי לעמוד מול המראה ולחזור על אותן המילים. אני מרגישה שחתכו את חבל הטבור שחיבר בינינו. היא הייתה משוש חיי".
חני היא מוזיקאית וחוקרת שואה. לאחר האובדן, הוסיפה קטע ביצירתה "קדיש טראזין", לזכרה של אוריה.
יהי זכרם של אוריה ריקרדו, שחר מנצור ושרון רפאי ברוך.
***
יעל לבקוביץ היא רכזת נפגעי המסיבות בקרן לנפגעי טרור.
בקיץ האחרון, לבקוביץ סיימה את לימודיה באוניברסיטה והתכוננה לשלב הבא בחייה: קורס דיילות אוויר. המלחמה שפרצה בבוקר 7 באוקטובר, שינתה את כל תוכניותיה: לבקוביץ, שאת לימודיה שילבה עם עבודה במחלקת הביטחון של הסוכנות היהודית, החליטה לחזור למקום שהיה זקוק לה כעת יותר מכל - הקרן לנפגעי טרור.
"אחרי 7 באוקטובר התחלתי לעסוק בנפגעי הנובה והפסיידאק (מסיבה נוספת שנערכה באותו יום ליד קיבוץ רעים)", היא משחזרת. "לא היה גוף רשמי שנתן לנו רשימה מסודרת, ולא הייתה ברירה - פשוט ישבתי שעות מול המחשב, אספתי מידע על הנרצחים והנפגעים, ויצרתי קשר עם המשפחות כדי להבין מה מצבם ולברר האם קיבלו סיוע. ככל שהרשימה התארכה והימים חלפו - כך גילינו עוד ועוד נפגעים שהיו זקוקים לנו".
לצד הקושי הגדול, היא מרגישה גם תחושת שליחות. "אני חיה ונושמת את זכרם של הצעירים והצעירות היקרים האלה. אני מתוודעת בכל יום לעשרות סיפורים, מכירה את השמות, ומבינה איזו עוצמה זאת ואיזו זכות להצליח לתמוך במי שאיבדו את הכול. כמה גדול זה להצליח לשמר את הזיכרון שלהם לנצח", היא אומרת.
"אני אמנם רק בורג קטן במערכת הזו, אבל אני חלק מקבוצה מופלאה של נשים מוכשרות שעושות הכול כדי להקל, ולו במעט, על הכאב הגדול של המשפחות האבלות".
לאחר הצילומים לתערוכה, התהדק הקשר בין חני ליעל.
דליה קושניר | יעל רז
דליה קושניר היא מנהלת מערך חוויות ביחידת החיבור בסוכנות היהודית. גיסיה - איתן ויאיר הורן, נחטפו לעזה ומוחזקים בשבי החמאס.
בבוקר 7 באוקטובר קושניר, בעלה עמוס ושני ילדיהם התעוררו, כמו מרבית אזרחי המדינה, לקולן של אזעקות בלתי פוסקות. ברגע שהבינו מה קורה, הם מיד שלפו את הטלפונים וניסו ליצור קשר עם איתן ויאיר הורן, אחיו של עמוס, ששהו בביתו של יאיר בקיבוץ ניר עוז. באותו סוף שבוע של שמחת תורה, איתן הגיע לביקור אצל יאיר, ונשאר שם במהלך השבת.
קושניר ובעלה התכתבו עם השניים עד השעה 7:30, ומאז נותק הקשר והם לא שמעו מהם יותר. השעות חלפו, ובערב הם עודכנו על ידי חברים ששרדו את הטבח בקיבוץ, שאיתן ויאיר לא בבית.
23 צפייה בגלריה
יישובים על הכסאות (מימין לשמאל): יאיר ואיתן הורן. חטופים שחזרו סיפרו שראו אותם בשבי
(צילום: באדיבות המשפחה)
"הגענו אל חברים שעובדים ביחידות מסווגות, עשינו איכון טלפונים, הסתובבנו בחמ"לים וצפינו באינספור סרטונים שחמאס פרסם - ועדיין לא הצלחנו להבין מה עלה בגורלם. הם פשוט נעלמו", משחזרת קושניר. "אני הייתי בתחושה שהם נחטפו, עמוס הרגיש שהם נרצחו ועוד לא מצאו את גופותיהם, וככה במשך עשרה ימים היטלטלנו בחוסר ודאות נורא, עד שהגיע נציג של הצבא ואישר שהם אכן נעדרים. מאוחר יותר שינו את הסטטוס לחטופים".
מאז אותה שבת שבה גיסיה נחטפו, היא לא עוצרת. "למרות שאני עובדת בסוכנות, בהתחלה לא חשבתי על הקרן לנפגעי טרור, פשוט כי הנחתי שאנחנו לא עומדים בקריטריונים לסיוע". ואז היא החליטה ליצור קשר עם יעל רז, מנהלת הקרן ב-13 ההשנים האחרונות, ומאותו רגע הן שומרות על קשר רציף והדוק.
***
יעל רז היא מנהלת הקרן לנפגעי טרור, ומנהלת אגף חוסן ושעת חירום בסוכנות היהודית.
לאורך שנות עבודתה, רז חוותה אלפי פעמים את המפגש הראשוני, הכואב והגורלי עם מי שעולמם התהפך ברגע בפעולות טרור אכזריות. מתוך היגון הכבד - נולד הצורך ונולדו גם פתרונות, והיא פיתחה כלים ותוכניות סיוע לנפגעים.
וכך באותו בוקר ארור של 7 באוקטובר, כשהמדינה כולה שרויה בהלם, רז וצוות הקרן הפעילו את הקשרים והמשאבים העומדים לרשותם, ויצרו קשר עם הרשימה המתארכת והבלתי נתפסת של משפחות הנפגעים.
כשקושניר פנתה אליה לעזרה, רז הבינה בדיוק מה היא מרגישה; כמי שלפני למעלה מעשור הייתה שותפה במאבק להחזרתו מהשבי של גלעד שליט, קרוב משפחתה. היום המציאות מאלצת אותה לעשות זאת שוב
הפעם, האובדן פגש אותה קרוב מתמיד: באותו בוקר היא איבדה את חבריה הטובים, אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש מועצת שער הנגב, ולבנת קוץ ז"ל - שניהם נרצחו בקיבוץ כפר עזה.
כשקושניר פנתה אליה לעזרה, רז הבינה בדיוק מה היא מרגישה; כמי שלפני למעלה מעשור הייתה שותפה במאבק להחזרתו מהשבי של גלעד שליט, קרוב משפחתה. היום המציאות מאלצת אותה לעשות זאת שוב, והיא מקדישה מזמנה וממרצה כדי לסייע לחברתה במאבקה.
נכון למועד פרסום כתבה זו, איתן ויאיר עדיין חטופים בשבי החמאס. חטופים ששוחררו סיפרו שראו אותם: הם יחד, והם בחיים. קושניר ממשיכה להיאבק, עד שישובו הביתה.
לבנת שרמן | נופר אוזמו
לבנת שרמן היא ניצולת הטבח בקיבוץ חולית.
בתקופת הקורונה מחליטים שרמן ובעלה לשנות כיוון. הם מתגוררים באוטובוס, ועוברים בין חוות באזור הדרום. בעתיד הקרוב, כך חולמת שרמן - שבאותה תקופה נמצאת בעיצומם של לימודי הקינסיולוגיה (חקר תנועת גוף האדם ובעלי חיים) - האוטובוס ישמש גם כמרכז טיפולים ממונע.
באוגוסט 2023 האוטובוס מדומם מנוע בקיבוץ חולית, ושרמן, יחד עם בעלה ובתם קסם בת השנתיים, מרגישים שהם הגיעו הביתה. "כל כך נהנינו בקיבוץ. ידענו שנרצה להיקלט כחברים בקרוב, ובינתיים שכרנו דירה. כבר הרגשנו חלק מהקהילה". היא מספרת.
בבוקר 7 באוקטובר, האידיליה מתנפצת לקול הפצצות וירי חי בקיבוץ. שרמן ומשפחתה נכנסים לממ"ד, עדיין לא מעכלים, וזמן קצר לאחר מכן נחרדים לשמוע זכוכיות מתנפצות ודיבורים בשפה הערבית. יש מחבלים בקיבוץ. יש מחבלים בבית שלהם.
לבנת שרמן: "כתבתי בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ שיורים עלינו, וכולם חשבו שאני לא יודעת מה זה קסאמים. אחת הבנות כתבה לי: 'את סתם בלחץ, אני באה להרגיע אותך'. לצערי, היום היא לא איתנו. בדיעבד, הבנתי שהיינו הבית הראשון שהמחבלים הגיעו אליו"
המחבלים מנסים לפרוץ את דלת הבית ואת החלונות. בעלה של שרמן אוחז בידית בכל כוחו. המחבלים מתייאשים, אך לפני שהם מתרחקים - הם משליכים רימון למזכרת. הוא מתפוצץ ומחריב את הבית.
"כתבתי בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ שיורים עלינו, וכולם חשבו שאני לא יודעת מה זה קסאמים. אחת הבנות כתבה לי: 'את סתם בלחץ, אני באה להרגיע אותך', היא משחזרת. "לצערי, היום היא לא איתנו. בדיעבד הבנתי שהיינו הבית הראשון שהמחבלים הגיעו אליו".
לבנת ומשפחתה שורדים את הטבח ונמלטים מהקיבוץ כעבור 11 שעות, בחסות החשכה. גם כשהלילה יורד, הם מצליחים לראות את הגופות המוטלות על הכביש, את הרכבים השרופים ואת החורבן שהותירו אחריהם המחבלים בקיבוץ השלו.
***
נופר אוזמו היא מנהלת אוכלוסיות מיוחדות בקרן לנפגעי טרור.
בכל בוקר בשנתיים האחרונות, מתעוררת אוזמו בתחושת משמעות גדולה. עד 7 באוקטובר, היא הוגדרה כרכזת הקרן לנפגעי טרור. העבודה הייתה מרובה כבר אז, והיא תמכה, ליוותה וארגנה אירועים לעשרות משפחות נפגעים.
אולם, דבר לא היה יכול להכין אותה למה שיקרה אחרי אותה שבת ארורה: היקפי העבודה גדלו משמעותית, ונעשו כמעט בלתי ניתנים לשליטה. "ההתגייסות של נשות הצוות והארגון הייתה מרשימה", היא מספרת. "כבר בימים הראשונים למלחמה קלטנו עשרות עובדות ומתנדבות שסייעו לנו בחמ"ל מאולתר שפתחנו. עבדנו משעות הבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, יום אחרי יום, שעה אחר שעה.
"בין כל השמות והסיפורים הכואבים, נתקלתי בשם מוכר - זו הייתה לבנת. מיד בדקתי מה שלומה, והוקל לי כשהבנתי שהיא במקום בטוח".
שתי הנשים הכירו כבר בשנת 2009. שרמן הייתה אז בכיתה י"ב, ואוזמו ליוותה אותה בשנת השירות שלה בעיר אופקים. על אף ששתיהן מנהלות שגרת חיים עמוסה, הן שמרו על קשר טלפוני. "היה לי קשר מיוחד עם נופר", נזכרת שרמן "היא הייתה חלק מהבית שלי; הייתה מתארחת אצלנו בשבתות ומגיעה לאירועים משפחתיים. היום אני מבינה שזה קשר לכל החיים".
אופירה ניר | פנינה עזרא
אופירה ניר היא ניצולה הטבח במושב נתיב העשרה.
למשפחת ניר מנתיב העשרה יש נוהל לא כתוב: כשאזעקת "צבע אדום" נשמעת ונכנסים לממ"ד - פותחים את הדלת אם נשמעות דפיקות, כי סביר להניח שמהצד השני נמצא אדם הזקוק למחסה.
אבל בבוקר 7 באוקטובר, בנה הצעיר של ניר מחליט שלא להיענות לדפיקות בדלת. ההחלטה הזו מצילה את חייהם, ומחבלי החמאס ממשיכים במסע הטבח במושב נתיב העשרה.
זו לא הפעם הראשונה שחייהם ניצלים באותו היום: בנה של ניר תכנן לצאת לדוג בחוף זיקים, אך התנדב לסייע בחקלאות במושב - ונשאר בבית. בדיעבד, גילה ששלושה מחבריו נרצחו בחוף במהלך אותה שבת.
***
פנינה עזרא היא רכזת חינוכית, חלק ממרחב העמיות היהודית ביחידת החיבור בסוכנות היהודית.
ניר מתגוררת במושב נתיב העשרה כבר יותר משלושה עשורים. היא חברה בוועד המושב ולאחר השבעה באוקטובר הפכה לרכזת הקהילה שעשרים מתושביה נרצחו בטבח.
היא יוצרת קשר עם כל גורמי הסיוע הרלוונטיים, ונחשפת גם אל הסוכנות היהודית ואל הקרן לנפגעי טרור. כך היא מתוודעת לעזרא, עובדת יחידת החיבור בסוכנות, המגויסת לעבודת הקרן לנפגעי טרור כבר מיומה הראשון של המלחמה, ומטפלת באנשי המושבים והקיבוצים. היא נרתמת לסייע לניר ולקהילת נתיב העשרה בכל מה שנדרש, ובין השתיים מתפתח קשר יומיומי קרוב.
"דרך אופירה הצלחנו להגיע אל כל תושבי המושב ולוודא שכולם קיבלו את התמיכה המלאה של הקרן", מספרת עזרא. "דיברנו כל יום, ולמרות הנסיבות המצערות - נוצר בינינו משהו מיוחד".
למרות הטראומה עמה מתמודדת ניר, היא לא מוותרת על רווחתם של אנשי המושב. "היא אישה מקסימה, רואים שחברי הקהילה שלה עמוק בליבה", ממשיכה עזרא. "העבודה מול החברים הייתה לעתים קשה ולא תמיד מתגמלת, והיא עשתה את זה תוך כדי שהיא בעצמה מתמודדת עם טראומה לא פשוטה, אבל היא לא מתחרטת. אני לא יודעת אם יש הרבה אנשים שהיו יכולים לעמוד בזה בתקופה כזאת".
"נשות הקרן לנפגעי טרור הן נשים מדהימות שעזרו לנו מאוד. לא רק בעניין הכלכלי, אלא גם בהכלה, באמפתיה, בהתמודדות ובחיבוק", מוסיפה ניר.
ורד ליבשטיין | איילת נחמיאס ורבין
23 צפייה בגלריה
מימין: איילת נחמיאס ורבין וורד ליבשטיין. מלגת חוסן על שמם של אופיר וניצן ליבשטיין ז"ל
(צילום: אבישג שאר-ישוב)
ורד ליבשטיין היא ניצולת הטבח בקיבוץ כפר עזה. באותו יום היא שכלה את אמה בלהה, את בעלה אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב, את בנה ניצן ואת אחיינה נטע.
"אני שומע את אבא יורה בחוץ", אומר אביב, בנם של ורד ואופיר, לכל היושבים בממ"ד. דקות ספורות קודם לכן יצא אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, כשהוא חמוש באקדחו בלבד, אל בוקר 7 באוקטובר בכפר עזה לאחר שקיבל הודעה: "יש חשש לחדירת מחבלים בקיבוץ".
ורד, יחד עם בניה אביב, עידן ואורי, מסתגרת בממ"ד. ניצן, בנם השני, שוהה במגורי "דור צעיר" שבקיבוץ. הדקות חולפות, והמשפחה לא שומעת מאבא אופיר. אביב מפעיל את אפליקציית האיכון והם מגלים יחד: הוא נמצא קרוב מאוד לבית. כשמיקומו של האב לא משתנה גם בעשר הדקות שחולפות, אביב מחליט להסתכן ולצאת לחפש אותו.
23 צפייה בגלריה
אופיר וניצן ליבשטיין ז"ל. "95% גן עדן ו-5% גיהינום. אבל איזה גיהינום"
(צילום: דוברות שער הנגב)
שם, מתחת לעץ הזית ששתל אופיר, נמצאה גופתו. אחר כך יספרו לוורד שראו את אופיר רץ עם קסדה ושכפ"ץ, ושהוא היה הראשון שהצליח להגיע לנשקייה ולהילחם במחבלים.
30 שעות ארוכות ומסויטות שהתה ורד בממ"ד עם הילדים. בזמן הזה היא מגלה שאבי ילדיה ואהובה אבד לעולמים, ובשעות שחולפות היא גם נלחמת מרחוק על חייו של בנה ניצן, שנורה בירך. ורד מנחה את ניצן כיצד ליצור חוסם עורקים מאולתר מכבל של טלפון, וכשסוללת הטלפון הנייד שלו אוזלת - היא לא שומעת ממנו עוד. רק 12 ימים לאחר מכן תגלה המשפחה שניצן נרצח.
בהלווייתו של אופיר, ספדה לו ורד: "איך מסכמים 30 שנה של שותפות אהבה? הכנסת אור לחיי. לימדת אותי לשמוח ולאהוב. הקמנו יחד בית מופלא ואוהב עם ארבעה בנים. היה לנו בית שמח. היית איש של חזון, חלומות ואנשים. וכמה חברים היו לך. את כולם אהבת כאילו הם בני משפחה. את כולם שכנעת ששער הנגב הוא המקום המושלם לגור בו, כי הוא 95% גן עדן ו-5% גיהינום. אבל איזה גיהינום".
***
איילת נחמיאס ורבין היא יו"ר הקרן לנפגעי טרור, וכיהנה כחברת הכנסת ה-20 מטעם מפלגת העבודה בשנים 1019-2015.
בבוקר 7 באוקטובר, נחמיאס ורבין ישבה מול הטלוויזיה ולא האמינה למראה עיניה. דיווח מסויט אחד רודף את האחר, ומהר מאוד היא וחברותיה לקרן מבינות: "נוהל הקרב" הרגיל של הקרן לא יספיק הפעם. יש כאן אירוע בסדר גודל אחר.
כשהקריין מכריז על שמו של אופיר ליבשטיין, היא ממתינה שהוא יעלה לשידור ויעדכן במצב. אבל גם כשה"הותר לפרסום" חוזר על עצמו פעמיים - היא לא מצליחה לעכל את הבשורה המרה. השותף הוותיק של הקרן לנפגעי טרור ושל הסוכנות היהודית, וחברה הקרוב, נפל. אופיר הגיבור נרצח על הגנת קיבוצו, קיבוץ כפר עזה.
חרף האובדן הכבד, אלמנתו ורד בוחרת להיאחז בחיים בגבורה. ברגעים הקשים ביותר לאחר האסון, נחמיאס ורבין נזכרת בחיבוק עם ורד. הרחק מהבתים החרבים של כפר עזה, על מדשאות המגורים הזמניים בשפיים, היא משתפת את האישה שאיבדה ביום אחד רבים מיקיריה: הקרן לנפגעי טרור החליטה להעניק מלגת חוסן על שמם של אופיר וניצן ליבשטיין.
ניצן, שסבל מפוסט-טראומה כילד, כמו רבים מדור הרקטות בעוטף, הצליח בכוחותיו המיוחדים לצמוח ולהפוך לאדם משפיע שעוזר לאחרים, ממש כמו אבא שלו, אופיר. באותם רגעים היא מבטיחה לוורד: זכרם של אהוביה לא יישכח לעולם.
ישיי צ'אנה | הילה גייר
23 צפייה בגלריה
הילה גייר מחבקת את ישיי צ'אנה. "עד גיל 30 אלוהים נתן לו להיות איתי"
(צילום: אבישג שאר-ישוב)
ישיי צ'אנה שכלה את בנה ישראל בקרב על העיר אופקים.
ישראל לא היה חייב לצאת מביתו שבאופקים בבוקר אותה שבת של 7 באוקטובר. הוא לא היה חייב ללחוץ על כפתורי הכספת, לשלוף את אקדח השירות שלו ולהיות גיבור. הוא לא היה חייב להתריע בפני מתפללי בית הכנסת הסמוך שמחבלים משחרים לטרף ושיתפסו מחסה. הוא לא היה חייב לעבור ממקום מסתור אחד לשני ולחסל מחבלים שניסו לחדור לבתי התושבים, והוא לא היה חייב להילחם - יחיד מול רבים - עם 15 כדורים בלבד, מול עשרות חיות האדם.
ישראל היה יכול להישאר בבית. הוא היה יכול להקשיב לאימו, ישיי, שהתחננה בפניו: "תחזור הביתה, בן שלי. תחזור".
הוא היה יכול להמשיך בחגיגות יום הולדתו ה-30, שהסתיימו זמן קצר לפני שהנורא מכל קרה. הוא היה יכול להסתגר בבית עם אהוביו ולומר לבת זוגו שחף: "את קולטת? רק לפני רגע חגגנו יחד, ותראי אותנו עכשיו". הוא גם היה יכול לשלוף טבעת ולבקש משחף להינשא לו, כפי שסיפר לאימו שהוא מתכנן לעשות.
ישראל היה יכול לעשות הרבה דברים שהיו, אולי, משאירים אותו בחיים, אך בבוקר 7 באוקטובר, בעיר אופקים מוכת המחבלים, הוא עשה את מה שבעיניו היה המובן מאליו: להסתער על הסכנה ולהציל אחרים, גם אם זה יעלה לו בחייו.
במותו, מנע ישראל מהמחבלים להתקדם במסע ההרג והציל את חייהם של רבים בשכונת "מישור הגפן". יהי זכרו ברוך.
***
הילה גייר היא מנהלת מקצועית בקרן לנפגעי טרור.
בבהילותו להסתער על המחבלים שפשטו על עירו אופקים, יוצא ישראל מביתו עם כפכף אחד בלבד. כשהם לא מוצאים אותו, שחף ומשפחת צ'אנה נאחזים במידע הזה כדי לאתר אותו. ישיי, אימו של ישראל, נתקלת באנשי כוחות הביטחון ושואלת: "ראיתם בחור עם מכנסיים שחורים וכפכף אחד?". היא לא זוכה לתשובה, עד שאחד מאנשי הביטחון אומר לה: "אני מצטער, זה לא התפקיד שלי לומר לך".
ישיי כבר מבינה. בינתיים שחף יוצאת למסע חיפושים משלה, וכשהיא נתקלת בכפכף אחד בתוך שלולית דם - גם היא מבינה.
למרות שבשלב הזה הלב מנבא רעות, אהוביו של ישראל לא מוותרים על התקווה. הם מתקשרים לכל בתי החולים בדרום, אבל ישראל לא מופיע ברשימות הפצועים. בצר להם, הם מגיעים למוקד הגופות של זק"א בבית העלמין באופקים, אבל ישראל גם לא שם. הוודאות המרה מגיעה כשהם עושים איכון לטלפון של ישראל, שמגלה להם שאהובם נמצא במחנה "שורה", אליו הגיעו כל קורבנות הטבח.
"עד גיל 30 אלוהים נתן לו להיות איתי, ובגיל 30 לקח לי אותו", ספדה לו אימו יישי. "היום אני מרגישה כאילו אני הולכת בלי בגדים, וקשה לי מאוד".
הילה גייר, המנהלת המקצועית והעובדת הוותיקה ביותר של הקרן לנפגעי טרור, עושה הכול כדי לאתר את אינספור המשפחות שעולמן חרב עליהן מראשית המלחמה, ותומכת בישיי ובמשפחת צ'אנה. גייר, המכונה בחיבה "הלב של הקרן" - אוחזת קרוב אליה כל מי שאי פעם נדרשה לטפל בו, ומוודאת שנפגעי 7 באוקטובר יזכו לכל המעטפת שהקרן יודעת להציע.
ליאורה אילון | דניאלה מור
23 צפייה בגלריה
מימין: ליאורה אילון ודניאלה מור. "התמלאתי בהתפעמות והערכה רבה כלפי ליאורה"
(צילום: אבישג שאר-ישוב)
ליאורה אילון היא ניצולת הטבח בקיבוץ כפר עזה. היא שכלה את בנה טל, חבר בכיתת הכוננות, בקרב על הגנת היישוב.
בממ"ד של ליאורה אילון בקיבוץ כפר עזה מסתגרים בני המשפחה, ביניהם גם בתה של ליאורה, הדס, בנה רון ושתי נכדותיה גלי ומיקה. טל, אביה של גלי ובנה של ליאורה, הוא מפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ.
בזמן שאבא טל נלחם במחבלים ובחוץ מתחוללים קרבות עזים, גלי בת ה-15 עוקבת בדאגה אחר ההתכתבויות בקבוצת הוואטסאפ שלה ושל חבריה. כשמחבלים מנפצים את זכוכית דלת הכניסה לבית ומנסים לחדור לממ"ד, גלי ובת דודתה מיקה מתחבאות מתחת למיטה בזמן שבנה ובתה של ליאורה נלחמים על ידית דלת הממ"ד. בהמשך, בין הקולות בערבית הם יישמעו גם קולות בעברית, ויבינו מעל לכל ספק כי לחימה עזה מתנהלת ממש בתוך הבית.
כשחיילי יחידת דובדבן נכנסים לבית, משפחת אילון מבינה עד כמה המוות היה קרוב ועד כמה גדול הכאוס בחוץ. החיילים יודעים שמחבלים עוברים מבית לבית ושוחטים את כולם, אבל לא יודעים לאן בדיוק להגיע, מי עומד להיחטף, מי נפצע או לאיזה בית המחבלים פרצו עכשיו.
גלי מבינה שאולי היא יכולה לעזור, ויוצאת מהמחבוא; ליאורה וגלי מדריכות את החיילים במפת הקיבוץ, וגלי שולפת את הטלפון שלה וקוראת את הדיווחים של חבריה ושל יתר חברי הקיבוץ. היא מצליבה בין המידע לבין המפות של החיילים, מכווינה אותם למקומות בהם יש היתקלויות עם מחבלים ומחברת בינם לבין חברי הקיבוץ, כדי שידעו שאפשר לבטוח בהם. "גלי שלחה כוחות לכל מיני מקומות. היא הצילה הרבה מאוד אנשים". מספרת סבתה ליאורה.
כעבור שעות, כשהחיילים מתקשרים ומציעים לפנות את משפחת אילון, גלי ומשפחתה מחליטים שהם יכולים להמתין, ושיש פצועים שזקוקים לפינוי דחוף יותר. בינתיים הלילה יורד על הקיבוץ, מגיע הבוקר, הלחימה נמשכת והמחבלים חוזרים. הם צרים על ביתה של משפחת אילון, נכנסים ומנסים שוב לפרוץ את דלת הממ"ד.
אך הלוחמים לא שוכחים את הצעירה האמיצה שסייעה להם, ומגיעים להציל את גלי ומשפחתה. בשעות אחר הצהריים של יום ראשון, בתום 35 שעות ארוכות, כשהם באפיסת כוחות מוחלטת - הסיוט כמעט נגמר, ובני המשפחה מגיעים למקום מבטחים.
בימים שלאחר מכן מתבשרים בני המשפחה כי טל, אביה של גלי ובנה של ליאורה, נרצח. טל היה מפקד כיתת הכוננות של כפר עזה. הוא היה גיבור שהגן על משפחתו ועל הקהילה שלו, ובנשימתו האחרונה הצליח להתקשר למפקד כיתת הכוננות של קיבוץ סעד, ובכך הציל חיים רבים. יהי זכרו ברוך.
***
דניאלה מור היא מנהלת במחלקה לפיתוח משאבים בסוכנות היהודית.
כשדניאלה מור נחשפת לסיפורה של ליאורה ובני משפחתה, היא מבינה שהעולם חייב לדעת מה עבר על משפחת אילון בשעות התופת הארוכות, ומציעה לליאורה ולנכדותיה לצאת יחד לשליחות בארצות הברית.
"כבר מהרגע הראשון הרגשתי שליאורה בוטחת בי ומאפשרת לי לבנות ולתכנן את המסע, למרות שהיה ברור שהוא יהיה מורכב, ארוך ותובעני, פיזית ורגשית", משתפת מור. "אחד עשר ימים, חמש מדינות, אלפי אנשים - זה לא פשוט, וכל העת עומד לנגד עינינו התפקיד הכמעט קדוש הזה: לתת עדות, ולהפוך את השומעים לעדים.
דניאלה מור: "בכל אחד מרגעי המסע, התמלאתי בהתפעמות והערכה רבה כלפי ליאורה על החכמה, הרגישות והצניעות שלה, וגם מהאומץ הבלתי נתפס, הסקרנות והמשובה. הפכנו לחברות. חברות שהחלה יחד עם מסע השליחות המשותף שלנו - וממשיכה בשליחות לחיים ולתקווה שליאורה ממשיכה להוביל כל העת"
"לאורך המסע עברנו יחד רגעים מרגשים, מחברים ומרוממים, לצד רגעים כואבים וקשים מנשוא", היא מוסיפה. "היה לנו גם את הצורך לשמור על הבנות מכל משמר, שמצידן התנהלו כבוגרות לכל דבר והקסימו אותי ואת כל מי שפגשו.
"בכל אחד מרגעי המסע, התמלאתי בהתפעמות והערכה רבה כלפי ליאורה על החכמה, הרגישות והצניעות שלה, וגם מהאומץ הבלתי נתפס, הסקרנות והמשובה", ממשיכה מור. "הפכנו לחברות. חברות שהחלה יחד עם מסע השליחות המשותף שלנו - וממשיכה בשליחות לחיים ולתקווה שליאורה ממשיכה להוביל כל העת", היא מסכמת.
ליילה טאללקה I שירהאן אלוכילי
ליילה טאללקה היא אימו של סאמר טלאלקה ז"ל. סאמר נחטף לשבי החמאס ונהרג בשוגג מירי כוחות צה"ל, יחד עם החטופים אלון שמריז ויותם חיים ז"ל.
ליילה טאללקה לא נרדמת בלילה. היא מדמיינת איפה סאמר ישן, איך הוא מעביר את הדקות הארוכות בשבי וקוראת לו מתוך שנתה הטרופה: "סאמר, סאמר, איפה אתה?".
70 ימים אחרי שנחטף לעזה, התשובה הטראגית מגיעה: כשהחופש היה קרוב מתמיד, סאמר, יחד עם חבריו לשבי - אלון שמריז ויותם חיים ז"ל, נהרג בשוגג מירי כוחות צה"ל.
23 צפייה בגלריה
סאמר טאללקה ז"ל. הצליח להימלט מהשבי - ונהרג בשוגג על ידי צה"ל
(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
"אני מרגישה שאני חיה בתוך חלום רע", מספרת ליילה, בעלת שני תארים אקדמיים ומורה למתמטיקה ולערבית בתיכון שבמועצה המקומית חורה. "סאמר היה הבן הבכור שלי, התחלנו לבנות לו בית, הוא היה אמור להתחתן בקרוב. אני כל היום מדפדפת בתמונות ובסרטונים שלו בטלפון. הכאב כל כך גדול - שהדמעות כבר לא יוצאות. איך זה קרה? לאף אחד אין תשובות".
***
שירהאן אלוכילי היא רכזת ליווי נפגעי טרור מהפזורה הבדואית.
לפני שנתיים הצטרפה שירהאן לקרן לנפגעי הטרור, ובזכות אישיותה המיוחדת הפכה לעוגן עבור האוכלוסייה הבדואית בפרט, ועבור נפגעים בכלל.
ברגישות ובאהבה, מלווה שירהאן את ליילה ומשפחתה, ותומכת בהם בהתמודדות עם האובדן שטלטל את חייהם, ואת מדינת ישראל כולה. מתוך ההיכרות העמוקה עם המגזר הבדואי על אתגריו ומאפייניו הייחודיים, מסייעת שירהאן לליילה ומשפחתה באבלם הכבד, ומוודאת שהם יודעים בכל עת: הם אף פעם לא לבד.
הילה גונן-ברזילי I רונה עמרם-נתיב
23 צפייה בגלריה
מימין: רונה עמרם-נתיב והילה גונן-ברזילי. "לזכור להיכנס לפרופורציות. החיים כל כך שבריריים"
(צילום: אבישג שאר-ישוב)
הילה גונן-ברזילי היא מנהלת מרכז חוסן שדרות.
כשאת מנהלת את מרכז החוסן בשדרות והטלפון שלך מצלצל, את עונה למרות שאת שומרת שבת. כשגונן-ברזילי עונה לשיחה, באותה שבת, היא חושבת שהמטופלת שלה עוברת התקף פסיכוטי: "יש מחבלים בבניין שלי, הילה", היא זועקת. "לא עונים לי במשטרה, אף אחד לא בא, בבקשה תעשי משהו".
גונן-ברזילי לא גרה בשדרות, אבל כבר שנים ארוכות שבעיר הזאת שוכן הלב שלה. מכל התרחישים הנוראיים שיכולים לקרות בעיר מוכת הטרור - היא לא מצליחה להעלות על דעתה שבאמת יש מחבלים בעיר, אך כשהיא צופה בסרטון בו מופיעים מחבלים חמושים רכובים על טנדר ברחבי שדרות, וכשמגיעה ההודעה הרשמית מחמ"ל החירום העירוני של העירייה, היא מבינה: נכנסים לסרט אחר לגמרי.
ברגעי האימה, חוסר הוודאות והפחד הגדולים, גונן-ברזילי והצוות שלה הם הראשונים להגיב. הם מסייעים לתושבים לעבד את האירועים הדרמטיים ומטפלים גם בנפגעי החרדה, שנאלצים להתמודד עם תרחישים לא מוכרים לצד מתקפת קסאמים בלתי פוסקת על העיר.
מאותו יום, אלפי תושבי שדרות צפויים להיכנס למעגל הטראומה ולהזדקק לתמיכתו של מרכז החוסן, והיא מצידה חורשת את הארץ כדי להגיע לכולם - מטופלים שנשארו בעיר וכאלה שפונו לבתי מלון, לצד מטפלים במרכז שמתמודדים עם אירוע בקנה מידה שטרם נראה כמותו.
גונן-ברזילי: "למרות הקושי הגדול שעדיין נוכח, אני אופטימית. אני מאמינה בכוחו של האדם ובכוח שלנו כחברה ישראלית, שנצליח לצמוח מהאירועים האלו. אני משוכנעת שזה יקרה אם נהיה יחד, מאוחדים, גם ביום שאחרי"
בתרחיש האימה הבלתי אפשרי הזה, יש גם קרני אור. "העבודה עם הקרן לנפגעי טרור יוצרת שיתוף פעולה מיוחד במינו, שבאמת מחזק את החוסן של התושבים", משתפת הילה. "חלק מהחוסן של התושב טמון בידיעה שהארגונים האחראיים לשלומו עובדים אחד עם השני, בתיאום. יש לנו מטרה משותפת: לעזור לתושבים בהתמודדות הלא פשוטה עם חיים תחת מצב חירום בטחוני, מתוך אמונה בכוחות שיש לאדם לצמוח מתוך טראומה.
"הנשים שמובילות את הקרן, ביניהן רונה חברתי שהצטרפה לאחרונה, הן הרבה יותר מקולגות - הן אחיות בלב, משפחה, חברות טובות. אנחנו יודעות להיות שם אחת בשביל השנייה לכל, גם כשקשה ומציף וגם כשצריכים לחשוב יחד ולסייע לתושבים בדרכים יצירתיות", היא אומרת. "היום, למרות הקושי הגדול שעדיין נוכח, אני אופטימית. אני מאמינה בכוחו של האדם ובכוח שלנו כחברה ישראלית, שנצליח לצמוח מהאירועים האלו. אני משוכנעת שזה יקרה אם נהיה יחד, מאוחדים, גם ביום שאחרי".
***
רונה עמרם נתיב היא סגנית מנהלת הקרן לנפגעי טרור.
רונה מביטה בתצלום של משפחת קדם-סימן טוב, ולא מאמינה. תמר, בעלה יונתן (ג'וני), ילדיהם הנפלאים שחר, ארבל ועומר בן השנתיים - כולם נטבחו באכזריות בקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר. זה גם הרגע שבו היא מבינה: העולם לא יחזור להיות כשהיה.
"התמונה הזו הייתה יכולה להיות התמונה שלי, מהאלבום שלי, בבית שלי, עם שלושת הילדים שלי. לחשוב שבכזאת קלות נוראית משפחה שלמה נעלמת - זה פשוט שבר אותי", היא משתפת, שלושה ימים בלבד אחרי שחזרה מטיול משפחתי במרכז אמריקה.
היא נוחתת מגן העדן לגיהינום, וכשהיא מתאוששת היא מגלה שהניסיון העשיר שצברה במגזר החברתי, יכול לסייע לאלפי האזרחים שאיבדו ברגע אחד את היקר להם מכל.
"כך הגעתי לתפקיד סגנית מנהלת הקרן לנפגעי טרור, וגיליתי כאן נשים נפלאות", היא מספרת. "כך גם התחזק הקשר עם הילה, חברתי הטובה, שהיא ממש דמות להשראה. גיליתי כאן נשות צוות שעובדות מסביב לשעון, עם כל הלב והנשמה, יחד, בעומס נוראי שאני יודעת שהן לא רגילות אליו.
"ההבנה שאנחנו עושות כאן משהו ממש חשוב והידיעה שאנחנו מצליחות להקל, אפילו במעט, על סבלם של אנשים שאיבדו כל כך הרבה באותו יום - היא קרן אור בתוך אפלה מאוד גדולה", היא מוסיפה. "אם יש משהו שאנחנו צריכים ללמוד מ-7 באוקטובר, זה להוקיר תודה על הקיים. להחזיק קרוב את מה שטוב. לחמול על הילדים שלנו, לחבק אותם הרבה. לזכור להיכנס לפרופורציות. החיים כל כך שבריריים".
תערוכת "יד אחות" מורכבת מסדרה של תשעה פורטרטים של נשים שב-7 באוקטובר איבדו את היקר להן מכל, לצד נשים מהקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית - שהתגייסו ללוות אותן, ולסייע לקהילות שנפגעו בצורה אנושה בעקבות המלחמה.
במסגרת התערוכה, צלמת העיתונות והדוקו אבישג שאר-ישוב, חברה לנשות הקרן של הסוכנות בהובלתה של יו"ר הקרן איילת נחמיאס ורבין, ולנשים אותן מלווה הקרן מתחילת המלחמה - וצילמה אותן ברגישות רבה, המאפשרת הצצה לסיפוריהן ולחיבור המרגש שנוצר ביניהן.
תערוכת "יד אחות" מוצגת בגלריית ZOA ע"ש דבורה פישר בבית ציוני אמריקה, תל אביב.
