בשיתוף מפעל הפיס
צפו במסע שלהן:
"הציפייה לחזור עם משהו מעבר- קרתה ובגדול", רותי גרינגליק
(צילום: חנה טייב, טל שחר )
צילמה ותיעדה את המסע: חנה טייב
בתחילת דצמבר נחתה באוגנדה משלחת של 20 אימהות שכולות למסע שטח אינטנסיבי, ביוזמת העמותה Journey 4 Hope ובתמיכת מפעל הפיס. המרחק והחברה יצרו עבורן מרחב התמודדות שונה: במקום שיחות בחדר סגור, הן פגשו את הטבע הפראי. דרך טיולי ג'יפים בסוואנה, טרק שימפנזים, טיסות במסוק ושייט בנהר, לצד דינמיקה קבוצתית צמודה, המסע אפשר להן לבנות חוסן ומסוגלות מתוך העשייה עצמה.
8 צפייה בגלריה
המסע אפשר לנשים לגעת בכאב הכי עמוק ולצאת ממנו עם תחושת שחרור | שירי טויטו, שרית זוסמן וליאורה הררי
(צילום: חנה טייב)
הבחירה להמיר את הכורסה הטיפולית במושב הג'יפ או בטיסה בשמי אפריקה לא הייתה מובנת מאליה עבור המשתתפות. ליאורה הררי, אמו של מלאכי יהודה ז"ל, מתארת את רגע העלייה למסוק כחוויה מטלטלת שהציפה את הזיכרון הכואב של פינוי בנה. אלא שדווקא שם, באוויר, הפחד התחלף בתחושה מפתיעה. "עליתי על המסוק ופשוט הרגשתי כמו ציפור", היא מספרת. "זה היה עצוב קצת, אבל אמרתי לעצמי – איזה כיף, הוא הגשים חלום ברגעים האחרונים". היכולת לגעת בכאב הכי עמוק ולצאת ממנו עם תחושת שחרור, אפיינה את החוויה של רבות מחברותיה למסע.
8 צפייה בגלריה
היציאה למסע הוגדרה לא פחות מאשר "הצלה אישית", שרית זוסמן (ראשונה מימין)
(צילום: חנה טייב)
עבור שרית זוסמן, אמו של בן זוסמן ז"ל, היציאה למסע הוגדרה לא פחות מאשר "הצלה אישית". הצורך להתנתק מהשגרה השוחקת ולאסוף כוחות לקראת המשך הדרך היה קריטי. תחושת הניתוק מהיומיום, יחד עם האתגרים הפיזיים שהציב המסע, אפשרו למשתתפות לעבור תהליך פנימי עמוק. ענבל פיטוסי, אמו של ישי פיטוסי ז"ל, מגדירה זאת כ"מהפכה בנפש": החזרה הביתה עם חיוך גדול ולב פתוח, לדבריה, היא תוצאה ישירה של אותו שחרור בטבע, הרחק מהציפיות והרעשים של הארץ.
"זה לא ריטריט, זה מסע"
ההתעקשות על המינוח המדויק אינה מקרית. תמר ריין פישברן, אחת מהמדריכות החברתיות שליוו את הקבוצה, מבהירה כי "זה לא ריטריט וזה לא מעגלי שיח זה מסע". תמר מרחיבה ומספרת שבמהלך המסע "הן קמות כל בוקר, משתתפות בפעילויות, רוב הימים מאוד מאוד ארוכים, בעצם המרפא זה האתגר שהוא חלקו גם פיזי. האנרגיה שצריך כדי לצאת למסע כזה, אחרי שקמים מעפר, בתוך הטבע, שיש לו יכולות ריפוי מטורפות". ואכן, הדינמיקה שנוצרה תוך כדי תנועה הוכיחה את עצמה.
8 צפייה בגלריה
"זה לא ריטריט וזה לא מעגלי שיח זה מסע", תמר ריין פישברן, מדריכה חברתית במסע (משמאל)
(צילום: חנה טייב)
ד"ר גליה ברקאי, מנהלת שיבא BEYOND ורופאת המסע, מספרת "כשהנשים הגיעו בהתחלה היה המון חשש. הן היו מאוד מכונסות בעצמן, לחלק היה מאוד קשה לעזוב את הבית. הן עוד לא הכירו, היה מין פחד כזה מאובדן שליטה". אולם ככל שהמסע התקדם, משהו בהן נפתח. "לאט-לאט הן משחררות והן מתחילות לעשות דברים שהן לא חשבו שהן יעשו לפני כן", אומרת תמר. "ההתמודדות עם האתגרים היא בעצם מחזקת, משחררת, היה מקסים לראות שהרבה נשים אמרו שזו הייתה פעם ראשונה שהן עשו כל מיני דברים מאז הנפילה של הבן. פעם ראשונה שהן רקדו, פעם ראשונה שהן אפילו התפללו, הדליקו נרות".
8 צפייה בגלריה
"ההתמודדות עם האתגרים היא בעצם מחזקת ומשחררת", ד"ר גליה ברקאי, מנהלת שיבא BEYOND ורופאת המסע
(צילום: חנה טייב)
כאמור, השינוי הזה לא קרה בבת אחת, אלא נבנה רגע אחר רגע, דרך החוויות המשותפות. רותי גרינגליק, אמו של שאולי ז"ל, משחזרת רגע אחד בג'יפ הפתוח בלב הסוואנה, שהפך לנקודת מפנה עבורה. "אחת החוויות שבכלל לא ציפיתי שתהיה, זה כשעמדנו בג'יפ, גג פתוח ונוסעים בסוואנה. ושרנו. פתאום התחלנו לשיר את השיר 'אמא אדמה', אחרי שנייה אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך לשיר את השיר הזה, פתאום הן שמות לב שאני כולי בוכה עם דמעות. אני גם דיברתי על השיר הזה באזכרה של הבן שלי, של שאולי בשנתיים, והבנתי שאני יכולה לבכות שם. וזה בסדר".
אותה תחושת ה"ביחד" הייתה קריטית במיוחד ברגעים המורכבים יותר, כמו קבלת השבת. שירי טוויטו, אמו של אייל מבורך טויטו ז"ל, מתארת את הקושי העצום של ערבי שישי, כשיש ילד אחד שחסר. "הדלקת נרות שבת זה משהו שקשה לי תמיד, אני תמיד מברכת את הילדים שלי סביב הדלקת הנרות, מדליקה שישה נרות לכל אחד מהם, וזה קשה, יש לך ילד שהוא לא איתך, מה מברכים אותו?". באותם רגעים, קבוצת השוות הייתה הכרחית מתמיד. "קודם כול לא הייתי לבד. רק מישהי ששמה עליי יד, מישהי שחיבקה אותי, מבט למבט, זאת אומרת, כולם, כולם או חוו את מה שאני חווה, אבל גם אם לא, הבינו מה עובר עליי", מספרת שירי.
8 צפייה בגלריה
"יש לך ילד שהוא לא איתך, מה מברכים אותו?", שירי טויטו (ראשונה משמאל)
(צילום: חנה טייב)
הרגעים האלו של קושי, שחוו כל אחת מהנשים בארץ בבדידות, קיבלו מענה של אהבה, חמלה, הכלה והזדהות. "אתה לא צריך לשחק, ולא צריך להגיד 'אני גיבורה, אני עכשיו אשחק אותה שהכול כרגיל'. לא, אני לא גיבורה, לא טוב לי, קשה לי, אני מתגעגעת לילד שלי, הוא חסר לי", אומרת שירי. "כולן הבינו את זה, הייתה תחושת שותפות גורל מאוד מאוד גדולה".
גם רותי, חברתה למסע, מספרת כי "בחיים הרגילים, אנחנו צריכים להיות עם אנשים נורמליים, והאנשים הנורמליים לא תמיד מבינים אותנו. ואני חושבת שהיה איזה בוסט של ביחד, של חגיגה, של בכי, של צחוקים, שזר לא יכול להבין זאת". הקשר הזה לא נגמר באוגנדה, קבוצת השוות ממשיכה להיות פעילה, התמונות מהמסע משמשות תזכורת מתמדת לכוחות שגילו בעצמן, בזמן מצוקה, גדולה כקטנה – הן במרחק לחיצה אחת מהשנייה.
חוזרות לחיים: להתאפר, לנהוג, לעבוד
המבחן האמיתי של המסע הוא כמובן בחזרה לשגרה, והתוצאות בשטח מדברות בעד עצמן. הצוות המלווה מדווח על שינויים קונקרטיים בחיי היומיום של המשתתפות: נשים שהחלו להתאפר מחדש, חזרו לנהוג ברכב לבדן, או אפילו שבו למעגלי העבודה לאחר תקופה ארוכה של הסתגרות בבית. "אנחנו רואים באמת ניסים שקרו כתוצאה מזה", אומרת תמר.
התובנה המרכזית העולה מהמסע היא שלעיתים, הדרך לריפוי אינה עוברת דרך התערבות חיצונית אינטנסיבית, אלא דווקא דרך מתן מרחב. ד"ר ברקאי מסכמת זאת היטב כשהיא מציינת שלעיתים, התפקיד המשמעותי ביותר של המלווים הוא פשוט להיות בצד. "לתת לאנשים לעבור את המסע שלהם, אבל לתת להם מסע איכותי", היא מסבירה. הגישה הזו, שמאפשרת לנשים לגלות את הכוחות שלהן בעצמן מתוך ההתמודדות עם השטח והקבוצה, מוכיחה שגם מתוך השבר הגדול ביותר, אפשר למצוא את הדרך חזרה למעלה – ואפילו "לעוף", כפי שמגדירה זאת תמר. עבור האמהות הללו, הציפייה לחזור עם משהו מעבר לחוויה הרגעית, כפי שניסחה רותי, "קרתה בגדול".
מסע החוסן של האמהות השכולות (צילום: חנה טייב)
בשיתוף מפעל הפיס
פורסם לראשונה: 12:01, 22.01.26
